צלקת נשכחת - איך הגוף הפרטי שלי נעשה ישראלי?
(בטקסט זה יש ביטוים שעלולים לתת תחושה לא נוחה למי מהקוראות/ים. זה טקסט אישי למדי ולכן בחרתי לכתוב בדיוק כפי שאני מרגיש)
בערך כשהייתי בן 23, מספר ימים לפני שיצאתי עם חברתי לטיול בחו"ל, שמסלולו אינו ידוע מראש, פנה אלי אבי ובטון קצת מוזר שאל אותי אם הכל בסדר אצלי מבחינת כל התפקודים הגופניים. לא הבנתי למה הוא מתכוון עד שהבהיר שמתכוון לתפקוד המיני. וואו, זה היה מפתיע. עד כדי כך שנדמה לי שאני זוכר את המקום המדויק בו התקיימה שיחה זו בקיבוץ בחן בו גרנו. איפשהו בדרך בין החדר בו גרתי לבין בית הורי, סמוך לגן הראשון בו הייתי בקיבוץ. אמרתי לו שהכל בסדר, שתמיד היה בסדר ואני כלל לא מבין למה הוא מודאג.
"שמת לב לצלקת שיש לך שם?" שאל אותי. "צלקת? אה, כן, משהו קטן מאד. חשבתי משום מה שזה מלידה. בכל אופן, זה אף פעם לא הטריד אותי"
"הגיע הזמן שתדע מה זה" אמר, וזה התחיל לעניין אותי מאד כמובן.
"כפי שאתה יודע, כשנולדת, במנדוזה שבארגנטינה, אימך לא היתה יהודיה. במשפחתה לא עשו ברית מילה וכך נהגנו גם אנחנו איתך ועם אחיך. כשעלתה האפשרות שנעלה לישראל, לחיות בקיבוץ בחן, נפגשנו בביתנו עם שליח התנועה הציונית, חבר הקיבוץ, שהסביר לאמא שלך ולי על הקיבוץ, על החיים בו ועל תנאי הקבלה אליו. הוא סיפר שהתקיימה אסיפה כללית מיוחדת בה נדונה שאלת קבלתנו כמשפחה שרובה לא יהודים. חוץ ממני, יהודי כשר, שלושתכם נולדתם גויים ע"פ ההלכה. החלטת הקיבוץ היתה שלא מקבלים אותנו אם לא תתגיירו. אמרנו לשליח שאנחנו מקבלים את הדרישה הזו. שאלנו מה לגבי ברית מילה לך ולאחיך והוא אמר שזה לא חובה אבל רצוי שכן, שתעברו ברית מילה."
(פאוזה שלי: בתרבות הארגנטינאית, את זה אני יודע מגיל צעיר מאד, אם אומרים שכדאי שתעשה משהו, משמעותו שאם לא תעשה את זה, אתה בצרות איתנו)
"זה היה גבול שאני לא יכולתי לעבור ולא הסכמתי, אבל אימך החליטה לעשות מה שצריך כדי שנוכל לצאת מארגנטינה, מהמצב הכלכלי הקשה בו חיינו, ולבוא לישראל, לקיבוץ. היא נסעה לבואנוס איירס איתך לראות את הקליניקה בה היו עושים ברית מילה ליהודים לפני עלייתם לארץ, או מיד אחרי הלידה. כשנחה דעתה טלפנה אלי וביקשה שאשלח את אחיך במטוס אליה. זאת עשיתי. במטוס הזה היה במקרה נגן גיטרה מפורסם בארגנטינה, אַטַאוּאַל פַּיוּפַּנְקִי שמו והוא ליווה את אחיך. שם, בבואנוס איירס, עברתם שניכם ברית מילה".
"אבל הייתי בן חמש ואיך זה שאני לא זוכר כלום!" הייתי בהלם
"כן, ויש עוד. אצל אחיך הפצע עבר מהר אבל אצלך החיתוך קצת התפקשש ונותר פצע. במשך שבועיים היינו צריכים להחליף לך תחבושת מספר פעמים ביום. אני הייתי יושב על כסא, היינו מושיבים אותך עלי והייתי מחזיק אותך בכוח כדי שלא תזוז. שנינו היינו בוכים בזמן שאימך טיפלה בפצע."
"תודה שסיפרת. נראה שהגיע הזמן לזה.... אבל אני לא זוכר דבר מכל זה."
שכחת הפצע טבועה אצלי בגוף. כעבור כארבעה עשורים הקמתי ארגון שעוסק בשכחה הקולקטיבית שלנו הישראלים את רגע הולדתנו, את הרגע הפורמטיבי של היעשות לישראלים. את הפצע הכואב באמת מאותה תקופה שכחנו. הפצע של הפגיעה הנוראה בתושבי הארץ בה הוקמה מדינה ליהודים בלבד. הזיכרון הקולקטיבי הישראלי לא שוכח כמובן להתאבל על קורבנותיו הרבים שלו עצמו, כאחוז מאוכלוסיית היהודים בזמנו, אבל הוא שכח כמעט לחלוטין את המחיר ששילמו הפלסטינים.
היום אני מבין ששכחה זו, של הנכבה, נובעת מהטראומה שנצרבה בגוף (יש שיכנו זאת נפש) הקולקטיבי שלנו עצמנו. כי כדי להמשיך את הפרויקט הזה, שהחל ב-48, כדי למנוע את השיבה של הפליטים הפלסטינים, כדי לגייס את כל האוכלוסיה לצבא הישראלי בלא לשאול שאלות, צריך לשכוח כיצד המדינה הזו קמה. חייבים לספר לעצמנו סיפור גבורה על מעטים מול רבים ועל ארץ שהיתה ריקה ועל כך שהם התחילו וכו' וכו'. רק כך ניתן להמשיך לתחזק את הכיבוש הזה ולחשוב את עצמנו לדמוקרטים ונאורים. שכחת הנכבה היא קודם כל בגלל שאנחנו לא יכולים לראות את עצמנו ככובשים ומגרשים. אם אראה עצמי ככובש, זה יכאב לי, כפי שלי יכאב כשאזכר בחיתוך הערלה שלי. באופן דומה, אם אזכור את הנכבה לא אוכל לשרת ביעילות את המשך הטיהור האתני ולכן עלי לשכוח, לכן שכחנו את הנכבה.
להדגמת טענה זו אפשר לקרוא שוב את עדותו הפומבית של אמנון נוימן שכחייל ציוני השתתף בכיבוש וגירוש מספר כפרים בדרום הארץ ב-1948. ברגע הדרמטי ביותר בעדותו הוא מספר על זוועה שנעשתה בתושבי הכפר בריר. כשביקשתי ממנו לפרט על מה מדבר, אמר שאינו יכול "כי היתה שם שחיטה ואני עשיתי את זה". יש עדויות על טבח שביצעו ישראלים בתושבי בריר ב-1948 ונוימן אישר לנו ברמז עבה מאד שידיו שלו השתתפו בזה. הוא אינו יכול לומר את זה בגלוי כי הוא השתתף בזה ויודע שאין לכך כל הצדקה מוסרית. הוא בוחר לשתוק חלק מהנכבה לא (רק) כי חש כאב על הקורבנות שלה, הפלסטינים, אלא בעיקר כי בגופו שלו טבועות הזוועות שביצע. את זה הוא מתקשה לומר. זה מקרה פרטי לתופעה כללית. כל הקולקטיב הישראלי שקם כתוצאה מהנכבה היה שותף בה בדרכים גופניות שונות. אנשים תפסו בגופם את בתי הפליטים, עיבדו את שדותיהם, בזזו את רכושם וכו'.
הבחירה לשכוח את הנכבה היא, אפוא, קודם כל נרקיסיסטית ורק אח"כ מתוך אשמה ובושה על מה שקרה לפלסטינים, שהחלו מרגע זה להתכונן כאחר: האחר שחטא, התחיל במלחמה ושילם את המחיר על כך וגם האחר שחשים אשמה גדולה כלפיו. כך ניתן להבין את ההכרה בנכבה כמהלך שהוא אינטרס קודם כל של היהודים בישראל ורק באופן משני עניין של סולידריות עם הפלסטינים. הכרה בנכבה עיקרה בהבנה ביקורתית של ההבניה את עצמנו כישראלים, ורק באופן משני למידה על זוועה שנעשתה לפלסטינים.
האני (ה-S) הגדול, הקולקטיב הישראלי, הגופני הפוגע משולב באופן בל ינתק מהאחר הנפגע, הפלסטינים. את מקורותיה של הצלקת הגופנית הזו על גופנו שלנו אנחנו נאלצים לחשוף. זה כואב ולכן ניתן להבין את התנגדות הגדולה מצד ישראלים לכך.
הצלקת הקטנה הזו על הזין שלי מלמדת אותי סוף סוף שיעור חשוב. זו פעם ראשונה שאני כותב את זה ואולי, לכן, פעם ראשונה שאני מרגיש שכואב לי שם. אני לא בטוח שיכול לשחזר במדויק את הכאב אבל מבין היום למה שכחתי אותו: כדי להיעשות ישראלי בגוף.
לפני כשלוש שנים סיפרתי ליועץ שעשה לי סופרויז'ן כמנהל של עמותת זוכרות על שכחת ברית המילה שלי ועל המחשבה הטורדת שדווקא אני, ששכחתי אירוע גופני כה טראומטי בהיותי בן חמש, הקמתי ארגון שעוסק באמנזיה הקולקטיבית שלנו הישראלים. הוא הציע לי לכתוב על כך כדי ללמוד מזה. הנה כתבתי ואכן למדתי.
שלושת בניי שלמים בגופם. כשלאנדרו, הבכור, או אולי מדובר בבני השני גל, היה בן שלוש וחצי בערך עמדנו והשתנו יחד בשירותים. חוויה גברית אבהית שאני נהנה ממנה עד היום בראותי את צאצאי הקטן מלמעלה, שנינו משתינים יחד, מצליבים את הזרמים שמשפריצים כך לכל עבר. בפעם ההיא הוא הבחין לראשונה בהבדל בין שלי לשלו ושאל אותי אם אפשר שנתחלף, שלו יהיה כמו שלי ולי כמו שלו. כבר אז הוא הבין ששלו נחשב לפגום. אמרתי שהייתי שמח שלי היה כמו שלו אבל בפיפי שלו אימו ואני לא רצינו לפגוע כדי לא להכאיב לו ללא צורך.
Heckuva good job. I sure apprecaite it.
You are so awesome for hleipng me solve this mystery.
Play informative for me, Mr. internet wirter.
איתן, זה שיתוף מאד חזק, ואני חושבת שאתה צודק מאד באבחנה שלך לגבי הסיבה לשכחה ולהשכחה של הנכבה. יש משהו בלתי אפשרי לאנשים פה לזכור את מה שעשינו לאנשים שהיו פה, והנסיון למחוק את זה, הוא גם הנסיון למחוק את צאצאיהם, וגם הנסיון למחוק את מי שמדבר על זה.
אני חושבת שחלק מהטראומה הלאומית היהודית, ותחושת הרדיפה, והאיום הקיומי שאנחנו היהודים חווים כל הזמן, קשור גם הוא לטראומת ברית המילה. מה זה עושה לתינוק קטן כל כך, בן שמונה ימם, כשפוגעים בו בצורה כל כך כואבת כל כך מוקדם בחייו? זה כאב שנצרב בגוף לנצח, ואי אפשר לחשוב על זה, כי כולם ככה, אז זה פשוט נשאר ללא מילים, אבל קיים בהתנהגות, ולא מעובד בשום צורה. ואתה, כרגיל, מנסה להביא לאפשרות מחשבה את ה"הידוע שאנו נחשב" , וזה בלתי נסבל להרבה מאד אנשים.
חשוב לדבר על זה, וחשוב שסופסוף הפלסטינים יפסיקו לשלם את מחיר הטראומה הלאומית היהודית.
תודה אסף. מסקרן אותי לשאול את אמנון נוימן אם הוא ממש זוכר מה עשה שם בבריר? לא הייתי מתפלא ששכח מה בדיוק קרה כי הזיכרון הזה קשה מאד. כנראה שגם ליורם קניוק יש חוויה דומה בקלוניא שאף פעם לא כתב אותה במפורש. הגוף זוכר אבל לעיתים עוזר לנו בשכחתו. זה פרוידיאני הרעיון הזה של ויסות החוויות, לא?
תודה מורן על העידוד. אצפה בוידיאו שתחילתו מסקרנת מאד. אבל אם יש בו תיאורים פלסטיים מאד נראה לי שלא אוכל לעמוד בזה...
יוסףה יקרה, אכן השחזור הפיזי של מה שהיה לא יוכל לקרות, ולא משנה באיזו טכניקה נשתמש. אני מעדיף לראות את הפוטנציאל המרפא למרות הכריתוות והעקירות. השחזור של העקירה והכריתה חשוב כדי לבנות משהו חדש, לא כדי לשחזר את מה שהיה.
פוסט מאוד מרגש, איתן. אחד הדברים שהביאו אותי ללמוד פסיכותרפיה גופנית זה בדיוק התובנה (שלמדתי על בשרי) שהגוף אכן זוכר הרבה דברים שהראש חושב שנשכחו, ומכאן גם החשיבות של המגע הישיר עם הרישומים הפיזיים של הנכבה בגופה של הטריטוריה של מדינת ישראל -- אותם שרידי כפרים שזוכרות נוגעת בהם בסיוריה.
Thank you for sharing such a compelling personal experience!
A friend recently sent me this link and so your writing has arrived in such a timely fashion:
http://www.youtube.com/watch?v=ZSM-SkwGEf0
I am happy to hear you decided your sons can leave their bodies intact, natural, and without a need to (ultimately) forget...
Cheers,
Moran
בשלב מסוים בהיכרות שלנו דיברנו הרבה על כריתת עורלה בתינוקות (ברית-מילה).
זה היה הרבה לפני זוכרות, ואני זוכרת את ההתענינות שלך בשיחזור העורלה - טכניקה של מתיחת עור (אפשר לחפש באינטרנט, מי שמתעניןת) שמאפשרת הצמחת עורלה (בערך) אצל נימולים.
ניסיתי שיחזור עורלה במשך כשנה עם תוצאות מאכזבות, ותמיד אני אומרת לעצמי שאולי אנסה מתישהו שוב. אולי בעבודה למען השיבה יש מעין הצמחת עורלה שכזו: זה לא יחזור להיות מה שהיה לפני 48, אבל גם נימול זה כבר לא יהיה :)
מצב ביש בו גם השכחת הנכבה וגם זכירתה מתקשרים לזיכרות... אני בטוחה שאפשר בעוד דרכים.
פרסום תגובה חדשה