הָאָרֶץ מְדַבֶּרֶת אֵלֵינוּ בְּגוּפָהּ, בִּשְׂפַת מֵי הַתְּהוֹם הַמְחַלְחֲלִים,
בִּנְאוּמוֹ שֶׁל שִׂיחַ נֶאֱחָז בַּגַּיְא עִם בּוֹא הַשִּׁטָּפוֹן.
הָאָרֶץ מְקוֹנֶנֶת בָּנוּ אֶת בָּנֶיהָ, הַיְּעָרוֹת הַמְבֹרָאִים,
רוּחוֹת הַתְּאוֹאִים הָרוֹדְפוֹת אַדְמַת כָּבוּל כְּבוּשָׁה.
נְבַכֶּה אוֹתָם, כְּשֶׁנַּעְפִּיל בַּשַּׁבָּתוֹת אֶל הַטְּרָשִׁים,
מַגִּידִים לְבָנֵינוּ עַל הַדְּבַשׁ וְהֶחָלָב
וּמְגִנִּים מִקּוֹצָיו שֶׁל סַבְּרֶס לֹא מְקֻלָּף.
רַק לָאֳרָנִים נָבוּז, זָרִים הֵם בְּקִרְבֵּנוּ,
אֵירוֹפִּים הִשְׁתַּלְּטוּ עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה
חָשׂוּף בַּנּוֹף.
אָנוּ אוֹהֲבִים אֶת הַצְּמָחִים הַיְלִידִים
הַמִּצְטוֹפְפִים בַּחֹרֶשׁ הַנִּכְחָד, נֶאֱבָקִים אֶל אוֹר,
וְאֶת הַבֻּסְתָּנִים הַנְּטוּשִׁים הָעֲמוּסִים לַעֲיֵפָה –
כְּשֶׁנַּעֲבֹר בָּהֶם נִקַּח רַק חֹפֶן, לְהַשְׁאִיר.
מֻמְחִים לְמַעְיָנוֹת לִנְטִיפִים וְלִמְדוּרוֹת,
בַּשְּׁמוּרוֹת וּבַחִרְבּוֹת נַהֲדֹף מֵעָלֵינוּ
אֶת זִמְזוּמָהּ שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה
הַרְחֵק עַד שַׁחַר הַזְּמַנִּים: פַּעַם הָיָה כָּאן יָם
וְעַכְשָׁו מִדְבָּר בְּצֵל הַגֶּשֶׁם.
בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה נְכַפֵּר עַל הָאֹנֶס שֶׁהֻשְׁתַּק:
מִתּוֹךְ עֶרְוָתֵנוּ יִצְמְחוּ אַלּוֹנֵי תָּבוֹר אֵיתָנִים,
בֵּין שְׂרִידֵי הַכְּפָרִים נִמְצָא מְאֻבָּנִים, וְלֹא נִבְזֹז.

מתוך: ישראלי, י. (2007). מות מטע האגס. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.