קטע קריאה 1

חודש מרץ 1948. מלחמת אזרחים בין תושבי הארץ היהודים לערבים מתרחשת כבר כמה חודשים, מלחמה מתמשכת ושוחקת. בחודש זה נראה כי יותר ויותר הפסדים נרשמים לצד היהודי, הפסדים שמובילים לתחושה הולכת וגוברת של חרדה קיומית בקרב המיעוט היהודי בארץ – אז שליש מתושבי פלסטין המנדטורית. ההנהגה הציונית מחליטה על שינוי אסטרטגיה בלחימה ומקלת את תוכנית ד', שמסמנת את המעבר ממדיניות של הגנה להתקפה. חלק מסעיפי התוכנית מאשרים גירוש תושבים פלסטינים והרס בתיהם. גירוש פלסטינים מתחיל ממרץ 1948.

במאי 1948 מכריזה החברה היהודית בפלסטין על הקמת מדינה יהודית. אחרי החמישה-עשר במאי מתנהלת הלחימה בין צה"ל לבין צבאות ערב, ובמקביל ממשיך גירוש הפלסטינים. המלחמה מסתיימת ב-1948 עם הצלחות לצד הישראלי: גבולות עדיפים על תוכנית החלוקה ומיעוט פלסטיני בתוך גבולותיה. 800 אלף תושבים פלסטינים נאלצו לעזוב את בתיהם.

תוך כדי המלחמה החל דיון על השאלה האם לאפשר את חזרתם של הפלסטינים. בין חברי הממשלה היו עמדות שונות: חלק קראו לחזרת הפליטים (למשל נציגי מפלגת מפ"ם) וחלק התנגדו לכך (למשל, ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החוץ משה שרת). במקביל הלך וגבר לחץ בינלאומי על ממשלת ישראל להביא לחזרת הפליטים לבתיהם.

זמן קצר אחרי הכרזת המדינה, בשישה-עשר ביוני 1948, מתכנסת הממשלה החדשה, ולמרות חילוקי הדעות מקבלת את ההחלטה שלא לאפשר לפליטים הפלסטינים לשוב – או כדברי שר החוץ שרת: “הם אינם חוזרים". בתקופה זו מתחילה להירקם מדיניות מניעת השיבה של מדינת ישראל. את המדיניות הוציאו לפעול גופים שונים של הממסד, והיא כללה:

1. “הרס יישובים ככל שניתן במהלך מבצעים צבאיים.

2. מניעת כל עיבור אדמה על ידם […]

3. יישוב יהודים במספר כפרים ועיירות כדי שלא ייווצר ואקום

4. חקיקת חוקים

5. הסברה"

(מתוך תזכיר של יוסף וייץ לבן גוריון, “טרנספר בדיעבד, סכמה לפתרון שאלת הערבים במדינת ישראל". חמישה ביוני 1948 (אצל: מוריס, 1991).

במהלך המלחמה ובשנים הראשונות לאחריה ניסו פלסטינים רבים לחזור לכפרם. בציבור הישראלי הם כונו "מסתננים", והפקודות הצבאיות נגדם היו ברורות: יש למנוע בכל דרך את שובם. הם נודו וגורשו אל מעבר לגבול. גם השנים שלאחר המלחמה המשיכה המדינה בהרס יישובים ובתים פלסטיניים. בשנות החמישים נחקק "חוק נכסי נפקדים" שהעביר לרשות המדינה את נכסי הפליטים, אלו שנשארו בגבולות ישראל ואלו שהיו מחוצה להם. חלק מאדמותיהם ניתנו לתושבים ישראלים, למגורים או לחקלאות, חלקם הוסב בפארקים לאומיים ועל חלק מהכפרים ניטעו יערות. [1]

קטע קריאה 2

החלטת האו"ם 194

באחד-עשר בדצמבר 1948 התקבלה החלטה באו"ם בנוגע לנושאים שונים הקשורים למצב בפלסטין-ארץ ישראל. החלטה זו עסקה בהקמת ועדת פיוס של האו"ם, בהגנה על מקומות קדושים, במעמדה של ירושלים, ועוד; אך עיקר פרסומה בא בעקבות הפסקה שהתייחסה לנושא הפליטים (סעיף 11 – ראו להלן). פסקה זו משמשת בסיס לתביעה הבינלאומית והפלסטינית לממש את זכות השיבה הפלסטינית.

סעיף 11 של החלטה 194 אומר:

“[...] הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן, או רכוש שנפגע או אבד, ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי. […] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת [repatriation] ליישובם מחדש, לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים וכן לתשלום הפיצויים [...]”.

החלטה זו שבה ומאושררת במועצת האו"ם מידי שנה. ישראל קיבלה על עצמה יישום החלטה זו כשהתקבלה כחברה באו"ם (החלטה 273 של האספה הכללית של האו"ם, 11.5.1949). [2]