1. עין ע'זאל

מיקום: נ.צ. 147226
מרחק מחיפה: 21 קילומטר
גובה ממוצע: 110 מטר
בעלות על קרקע ושימושים ב-1944-45 (בדונמים):
בעלות                             שימוש
ערבית     14,268              ראוי לעיבוד   10,382
יהודית     424                   (% מסה"כ)    (57)
ציבורית    3,027                שטח בנוי        130
סה"כ       18,079
אוכלוסייה:
1931: 1,439 (כולל אל-סאוומיר)
 1944/45: 2,170
מספר הבתים (1931): 247 (כולל אל-סאוומיר)

עין ע'זאל לפני 1948

הכפר נמצא על קצה ואדי במורדותיו הגבוהים של הר הכרמל. הוא היה קרוב לכביש חיפה-תל אביב, מיקום אשר הקנה לו חשיבות מיוחדת במלחמת 1948. בסוף המאה ה-19 היה עין ע'זאל כפר קטן בנוי אבן וטיט. 450 תושביו עיבדו 35 פדנים (1 פדן = 100-250 דונמים). הכפריים היו מוסלמים ובכפר היה קבר של חכם מקומי, שיח שחאדה. בכפר היה בית ספר יסודי לבנים שהוקם ב-1886 לערך, בתקופה העות'מנית. היה בו גם בית ספר יסודי לבנות ומועדון תרבות וספורט. מים מבאר בקרבת מקום, שנקדחה בשנות הארבעים, הועברו לכפר דרך צינור. כלכלת הכפר התבססה על משק חי וחקלאות; ב-1944-45 היו בו כ-1,400 דונמים של עצי זית, ו-8,472 דונמים של דגנים. קרבת הכפר לעיר חיפה אפשרה לחלק מתושביו לעבוד בענף השירותים של הנמל ובאזור המסחרי שבו.

כיבוש והתרוקנות

ה"ניו יורק טיימס" ציטט עיתון יהודי הכותב שבארבעה-עשר במרץ 1948 הותקף הכפר וארבעה מבתיו נהרסו כליל. המשטרה הבריטית הודיע כי אישה ערבייה נהרגה וחמישה גברים נפצעו בהתקפה. העיתון הפלסטיני "פילסטין" ((Filastin הודיע על התקפה קודמת על עין ע'זאל מספר ימים לפני כן, בעשרה במרץ, מבלי לתת פרטים נוספים. כעבור חודשיים, בעשרים במאי, הייתה התקפה נוספת. כתב ה"associated press" שמע ממקור כי "ההגנה" הסתערה על עין ע'זאל לאחר שצלפים עצרו את התנועה בכביש חיפה-תל אביב. לא דווח על נפגעים. [מקורות: [F:11.3./49; NYT: 15.3.48, 21.5.48

עין ע'זאל, ג'בע ואג'זם, היוו את ה"משולש הקטן" מדרום לחיפה, עמדו נגד מספר התקפות ישראליות בחודשים הבאים, והיוו כיס שלא נכבש עד סוף יולי 1948. נעשו שלושה ניסיונות עיקריים לכבוש את הכפרים. השניים הראשונים, בשמונה-עשר ביוני ובשמונה ביולי, נהדפו בהצלחה על-ידי מגני הכפרים. בהתקפה השלישית ניצל הצבא הישראלי את הפסקת האש השנייה כדי לתקוף עם כוח מיוחד שהורכב מיחידות של חטיבות גולני, כרמלי ואלכסנדרוני. המבצע החל בעשרים וארבעה ביולי וכלל הרעשה ארטילרית והפצצה אווירית כבדות במשך כל היום (מאוחר יותר, שר החוץ הישראלי שרתוק שיקר למתווך מטעם האומות המאוחדות כשאמר "לא השתמשו במטוסים"). בעשרים ושישה ביולי, מאמר של ה"associated press" ציין רק כי מטוסים ישראלים וכוחות רגלים הפרו את הפסקת האש בפלסטין בהתקיפם את שלושת הכפרים.

למרות עוצמת ההתקפה, עדיין נדרשו יומיים לכיבוש הכפרים, וחיילים ישראלים המשיכו לירות על הכפריים בעת מנוסתם. ההיסטוריון הישראלי בני מוריס כותב כי כפריים שנשבו נצטוו לקבור את הגוויות החרוכות של עשרים וחמישה עד שלושים אנשים בעין ע'זאל, ולפי דיווחים אחדים נטען כי בכפר נערך טבח. אך שלטונות ישראל הכחישו זאת, באומרם שהגוויות היו של אנשים שנמצאו מתים, ונשרפו מכיוון שהחלו להירקב. ה"ניו-יורק טיימס" דיווח בשעתו שקציני קישור ישראלים הודו בפני המפקחים על הפסקת האש מטעם האו"ם, שתשעה כפריים נהרגו בעין ע'זאל. נציגי האומות המאוחדות לא מצאו ראיות לטבח. עם זאת, באמצע ספטמבר קבעו חוקרים מטעם האו"ם כי מספר ההרוגים והנעדרים משלושת הכפרים היה 130, לפי ה"טיימס". המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, גינה את ההרס "השיטתי" של עין ע'זאל וג'בע בידי ישראל, וביקש כי ממשלת ישראל תשפץ על חשבונה את כל הבתים שנפגעו או נהרסו בזמן ההתקפה ולאחריה. ברנדוט אמר כי 8,000 אנשים גורשו משלושת הכפרים ודרש כי יותר להם לחזור. ישראל סירבה להיענות לדרישתו של ברנדוט. [מקורות:M:213-14; NYT: 26.7.48, 31.7.48, 14.9.48; T:252-54]

יישובים ישראלים על אדמות הכפרים

היישוב עין איילה (נ.צ. 145226) הוקם ב-1949 שלושה קילומטרים דרום-מזרחית לאתר הכפר; בניגוד לטענותיו של מוריס, הוא אינו עומד על אדמות הכפר. הישוב עופר (נ.צ. 148225) הוקם על אדמות הכפר ב-1950, שני קילומטרים מדרום-מזרח לכפר.

הכפר כיום

קבר השיח שחאדה, שמצבו רעוע, הוא המבנה היחיד מבין בתי הכפר הנותר עומד כיום (ראו תצלום). שרידי קירות וגלי אבנים מפוזרים בכל מקום, וגם חורשות אורנים, עצי תאנה, רימון וקקטוסים. לאחרונה גודר האתר כדי לשמש למרעה. אדמות המישור מסביב משמשות לגידול ירקות, בננות ומיני פרי אחרים. שקדיות נטועות על חלק מהמדרונות. 

2. עדות: עלי חמודה, פליט מהכפר עין ע'זאל (תקציר)

גרסא ארוכה של העדות ותמונות של עין ע'זאל (אותם מומלץ להוסיף לחומרים הניתנים לקבוצה הפלסטינית במשחק התפקידים בשיעור) ניתן למצוא כאן.

 פה למטה היה הבית שלי. 4 דונם היו לי. הבית הי 8 מטר על 8 מטר. הייתה משפחה גדולה והיו גם חמורים ותרנגולות בבית. היינו עשה אחים, שלושה אחים, ושבע אחיות. דוד שלי היה שם, ליד הבית שלי. במשפחה היו 11 דורים שלי, חיו כאן כולם אחד ליד השני. הדוד שלי היה ישן כאן בתוך הקבר של הסבא, שיח' שחאדה. 2726 איש חיו עד 1948 בעין ע'זאל. חיו פה טוב. בבתים מבטון. כל הגבעות מסביב היו בתים של הכפר, עד למטה.

ב-1948 הפציצו את המרכז של עין ע'זאל, שהיו שם חנויות ובית קפה. הצעירים לקחו נשק ושמרו בלילה. היה רמאדאן. כל יום אחרי צהריים התחילו להפציץ אותנו, כשאנשים רוצים כבר לאכול. ואיזה נשק היה לנו? חנטריש. יורה אולי 6 מטר לגובה. כמה היו רובים פה ל"הגנה"? אולי 25 רובים. לא התכוננו בכלל למלחמה. באו כמה אבדאים מאג'זם ומחיפה ואמרו "בואו נילחם" אבל מה היה להם? כלום.

הפציצו אותנו כל יום, איזה שבוע. למטה נהרגו איזה 15 איש שלנו. כולם צעירים. היה טנק בכניסה לכפר. אולי היהודים לקחו אותו מהבריטים. אולי הייתה הבנה ביניהם שיקחו את הטנק להילחם. אנשים שלנו עשו להם מלכודת. ירדו מסביב וירו לטנק בגלגלים והוא נתקע. הביאו אותו למעלה עם חמורים וסוסים. הרגו את שלושת היהודים ולקחו את הטנק. אחרי שלושה ימים התחילו להפציץ חזק את עין ע'זאל בבוקר ובערב שלושה ימים. ואז התחילו לברוח מכאן כולם.

אנחנו התחבאנו במערה סמוכה. אני שאלתי את אמא שלי "מה קרה?" אמא אמרה לי שרוצים לקחת את האדמות שלנו. בתחילת המלחמה התחלנו להחביא אוכל ונכנסנו למערכה להתחבא. חיינו בתוכה שלושה ימים. סגרנו את הפתח שלה עם דיקט. המערכה כשני מטר על שני מטר. ישנו פה ארבעה ימים עם אוכל והכול, בלי לצאת בזמן שהפציצו. אף אחד לא יודע על המערה הזאת. חפרנו אותה בידיים. היה קדום, כמו גרזן, וחפרנו. לקח לנו יותר מחודשיים לחפור את זה. עשינו את זה כדי לשמור אוכל כאן. לא חשבנו להתחבא כי לא חשבנו שתהיה מלחמה. התחבאנו מספר ימים עד שראינו שאין אף אחד ושקט. ראינו אנשים בין הזיתים הולכים. בדרך, ראיתי אישה זקנה שזרקה את הילד שלה בתוך הסברס, אולי בן שבעה חודשים, מרוב הפחד. בחיי, מול העיניים שלי ראיתי את זה. עד היום אני זוכר את זה. זה היה בסבארין, לא יודע מאיפה היא, אבל ראיתי איך זרקה אותו וברחה. אמא שלי התחילה לבכות. אבל מה? הייתי יחף, לא היה לי שום דבר. כל יום היינו הולכים ובלילה ישנים מתחת לעץ.

אני ואמא שלי ושלושה אחים נשארנו עד הרגע האחרון ואבא ברח לפני זה. הוא היה עם השביבא, הצעירים. והם ברחו קודם כדי לא להיתפס עם הנשק. ברחנו והגענו עד בת שלמה , שהיתה כפר יהודי ובערבית קראו לו מיג'מל. עברנו בהר והייתי יחף בן תשע עד שהגענו לכפר קניר. הייתי בקניר והתחילו לקרוא לאנשים ותפסו אותנו יהודים בכפר. חיפשו את הגברים הצעירים. הציעו לנו אוכל. היו מטנטורה וג'בע, נפגשנו מתחת עצי הזית. בקניר תפסו אותנו חיילים יהודים ונתנו לילדים משהו לאכול. היו לוקחים כל בן 17, שמים אותו בצד ומחסלים אותו. אם הייתי בן 17 הייתי מחוסל. קברו אותם שם במקום. אחר כך הביאו אותנו לפורדיס. לכל אחד אמרו, לאן אתה רוצה ללכת? לעבדאללה? היו שהעדיפו ללכת לירדן ואנחנו נשארנו. אמא שלי נשארה כאן כי יש לה דודה בפורדיס אז הלכנו לשם. היה אחד מזכרון יעקב שמדבר ערבית אז נתן לנו להישאר. שמו אותנו במסגד בפורדיס וישנו שם שלושה ימים. משפחות לקחו אנשים לבתים שלהם. דודה שלי נתנה לנו בית מתחת לבית שלה.