הקדמה

"בתחילת אוגוסט 1951 הכריז המושל הצבאי על 11 כפרים נטושים בגליל, שתושביהם גרים בתחומי המדינה, כאזורים צבאיים סגורים. אלה הם: אלמנסורה, כויכאת, אלברוה, ספוריה, אלמג'ידל, מעאר, אלדאמון, אלרויס, עמקא, אלפראדיה וכפנר ענאן. כך הבטיח הצבא הישראלי את מניעת שיבת תושבי הכפרים אל בתיהם. בנוסף לכך, מפקדים בממשל הצבאי ערכו פעולות איתור בכפרים כדי לוודא שאיש אינו נמצא בהם. בחודשים שיבואו לאחר מכן, הוכרז על עוד 30 כפרים נטושים כאזורים סגורים" )הלל כהן, אלע'אאבון אלחאדרון ¸נפקדים נוכחים, מהדורה בערבית], עמ' 85(.

כיום, יכולים חלק מפליטי אלדאמון לראות את אדמתם ואת כפרם שנגזלו מהם, ממקום מגוריהם הנוכחי בכפר הסמוך כאבול או מהעיר הקרובה טמרה, שם גרים לא מעט מפליטי אלדאמון. חלקם עוברים דרך קבע על פני ביתם האסור לכניסתם. כמי שמסתכל על פצע מדמם בגופו ואינו יכול לעשות דבר. הוא ממשיך לחיות עם כאב הפציעה והמרירות של חוסר האונים.

השלטון הישראלי ממשיך לעשות את כל אשר שביכולתו כדי למנוע את שיבת בעלי הבית לביתם. גם אם הם גרים במרחק של כמה צעדים מהבית. הרי במקרה של "פליטי הפנים", דהיינו העקורים שנשארו בתוך גבולות מדינת ישראל והפכו לאזרחיה, מתבטלת הטענה – או לפחות אמורה להתבטל – הטענה הגזענית של "סכנה דמוגרפית". כי שיבתם לכפריהם המקוריים של העקורים הפנימיים לא תעלה את אחוז הערבים הנחשבים אזרחי מדינת ישראל. ניתן להבין אם כך, שכיבוש פלסטין והקמת מדינה יהודית עליה, טומנת בחובה – כדי שזה יצליח – לא רק פחד דמוגרפי, אלא גם צורך בכיבוש האדמה ואוצרותיה, כיבוש האדם וזכויותיו וכיבוש המרחב וזהויותיו. סוג זה של כיבוש לוכד את הכובש ולא יאפשר לו להחזיר את הזכויות לבעליהן כי הוא גדוש במחסומי פחד מבפני צדק, פיוס ואיבוד שליטה.

עמותת זוכרות קוראת לשינוי דפוסי החשיבה הנובעים מאופיה של המדינה, קוראת לצד הישראלי לשאת באחריותו על הנכבה הפלסטינית וקוראת להשבת הפליטים הפלסטינים למולדתם. זוכרות עושה מאמץ לתעד את הנכבה הפלסטינית ולהביא את המידע אודותיה לציבור הישראלי ולהעלות את המודעות שלו לנושא. זוכרות גם מארגנת פעילויות בכפרים הפלסטינים ההרוסים לאותה מטרה.

חוברת זו מכילה מידע על כפר אלדאמון, ראיונות וזכרונות של כמה פליטות ופליטים מהכפר, מסמכים שמראים קיום החיים בכפר הזה עד שנקטעו בשנת הנכבה ותמונות חדשות שצולמו לאחרונה באתר הכפר. חוברת זו היא חלק מתוכנית רחבה יותר על אלדאמון שעמותת זוכרות מארגנת, תוכנית זו כוללת בנוסף לחוברת, סיור באתר הכפר, שילוט לציון הנכבה של המקום, ויצירת קשר עם הפליטים.

זוכרות
אוגוסט 2009

אלדאמון

כפר ערבי במחוז עכא עד 1948, ממוקם בקצה המזרחי של עמק עכא, במרחק של כ- 11 קילומטר מהעיר לכיוון דרום –מזרח. לפני הנaכה, הכפר היה מחובר בדרכי עפר עם שני הצירים הראשיים שעברו לידו, כביש עכא – ספד )עכו – צפת( וכביש עכא – חיפא. הגיאוגרף הפרסי נאסר ח'סרו הזכיר את הכפר בתיעוד מסעו בארץ בשנת 1047. הצלבנים נתנו לכפר את השם "דמר Damar". ההיסטוריון הערבי אבו אלפדאא )המאה ה- 14( סיפר על הכפר בספרו הטופוגרפי "תקוים אלa‹לדאן" )סימון הערים(: "מאלברוה הגעתי אל דאמון וביקרתי בקבר הידוע כקבר ד'י אלoeכפל ¸שם נביא שהוזכר בקראןנ". )תושבי אלדאמון ראו באתר כמקום קדוש, חלק מהאנשים נהגו לבקר בו, אך קראו עבד אל ‹מע'ית' )העבד של המושיע( וקיימו לידו טקסים דתיים עממיים(.

לתושבי כפר אלדאמון הייתה אדמה חקלאית רחבת ידיים, כ- 20,246 דונם. 19,073 דונם היו בבעלות פרטית של התושבים הערבים. עוד 597 דונם שהיו אדמת משאע )בעלות משותפת( לתושבי הכפר. ליהודים ולציוניים היו רק כ- 687 דונם. תושבי אלדאמון גידלו ברוב אדמתם סוגים שונים של קטניות, אבל דווקא האבטיחים והמלונים של אלדאמון היו מפורסמים יותר בשל טעמם המשובח. בנוסף, אדמת הכפר הייתה שופעת בעצי זית, צבר, תאנים וגפנים.

רוב בתי הכפר היו בנויים על שני צידי דרך מרכזית אחת. השטח הבנוי של הכפר היה 111 דונם. בשנת 1935 הייתה פריחה בבנייה כאשר התחילו תושבי אלדאמון לבנות את בתיהם החדשים מבטון. בשנת 1931 היו בכפר 183 בתים. ובשנת 1948 היו בו 303 בתים.

מספר תושבי אלדאמון בשנת 1948 היה מעל 1500 אנשים. בשנת 1945 היו בכפר 1310 תושבים, ואילו בשנת 1887 גרו בו כ- 725 אנשים.

רוב תושבי אלדאמון הערבים מיוחסים לשבט אלזנינדאנoeינה שהגיע לארץ מחצי האי ערב. לשבט הזה משתייך ד'אהר אלע‹מר אלזידאני, מושל עכא בתקופה העת'מאנית )מת בשנת 1775(. המסגד של אלדאמון היה ידוע כאתר מיוחד של אלזידאניה, ותושבי הכפר ראו דמיון בין בניין המסגד שלהם למסגד המפורסם של העיר עכא, מסגד אלג'זאר.

רוב תושבי הכפר התפרנסו מעסקי חקלאות. מעטים עבדו בתפירת מחצלות וסלי קש שעשו מצמחים שונים שגדלו על גדות נהר אלנעאמין )נעמן( שליד הכפר.

באלדאמון היו שני בתי ספר יסודיים. הראשון יוסד בשנת 1886 בתקופה העת'מאנית והשני נבנה בתקופת הכיבוש הבריטי. הלימודים באלדאמון היו יסודיים עד כיתה ד' בלבד.

תושבי אלדאמון לקחו חלק במרידות ובהתקוממויות השונות של הפלסטינים נגד הכובש הבריטי, וכן נגד הכובש הציוני בשנת 1948. אך כפרם נפל באמצע יולי 1948 בשלב השני של מה שנקרא "מבצע דקל". היסטוריונים אחדים כתבו שהכפר נפל באמצע יוני )האנצקלופדיה הפלסטינית(, ואחרים )בני מוריס( ציינו את סוף מאי כתאריך נפילת הכפר, אחרי שהכוחות הישראלים כבשו את עכא )עכו(, אלנאסרה )נצרת( והכפרים סביבן. חלק מהתושבים יצאו מהכפר בסוף מאי, חלקם הוברחו על ידי הפגזת הכפר ומי שנשאר גורש אחרי שהכוחות הישראלים כבשו את הכפר. הכובש החדש הרס את כל מבני הכפר עד היסוד. תושבי הכפר התפזרו לכל עבר. כמחציתם עברו ללבנון ורובם גרים עד היום באזור צור, ובמחנות הפליטים נהר אלבארד ואלבדאוי. המחצית השנייה שנשארה בתוך פלסטין גרה היום במספר יישובים בגליל כמו כאבול, טמרה, עבלין, שפא-עמר )שפרעם(, מג'ד אלכרום, שעב ועוד. כולם מנועים מלחזור ולגור על אדמתם או להשתמש בה לכל מטרה אחרת.

לא הוקמו התיישבויות ישראליות על שטח הכפר או על אדמותיו. אך קיבוצים כמו יסעור ופרוד משתמשים באדמות אלדאמון לצרכי חקלאות. שטח מרכז הכפר ריק מלבד ערימות אבני הבתים ההרוסים. בית הקברות המזרחי של אלדאמון שמור יחסית ומגודר וכך גם מעיין הכפר אך הוא לא בשימוש.

מקורות

• אלמנוסוענה אלפלסנטיניה )האנצקלופדיה הפלסטינית(, דמשק, 1984.
• www.palestineremembered.com
•  Khalidi Walid, All That Remains, 1990

דאמון

עלי אלד'הר זידאני
טמרה/אלדאמון
תרגום: מרזוק אלחלבי

הוי דאמון

מרחבים של געגועים

מנחתם של אוהבים

אני מת לשאוף את הניחוח שלה.

ארור הוא, ארור

מי שהטיל אימה על חברים

מי שהפריד בין ילדים,

מי שנטל את נשמתם של חוקים!

ששים עברו עליה, ששים

והוסיפו שנה כדי שיתאפס חשבון השנים

קראו לה מה שתחפצו, נכבהר גלות אימיםר

**

במאי הופל הריוני,

יומם וליל נופל עוברי

בלי כלום בידי,

רגמתי את שחור חטאם באבנים!

**

זיכרון השכחה מאיץ בי... אין לך זכות לשכחה!

לאחור חוזרים מחוגי השעון,

לעצור את מעגל העוול משקר לכתו

טעות בחשבון.

**

הוי, דאמון,

את צלקתי המדממת, יגוני שלא מרפה

שקט שעות- הערביים האילמות

מי אמר כי אשכח

אכן נתקף שיגעון!

בזכר הנכבה

קץ היגון

ותחילתה של היסטוריה?

 

עדות

מיסר מחמד ריאן-זידאני )71(
שנת לידה: 1938
מקום לידה: אלדאמון
מגורים נוכחיים: טמרה
מראיינות: רנא אדריס ורנא עוואד
אוגוסט 2009

".... אין לי צילום ישן. לא היו צלמים בכפר. בכל אלדאמון היו שתי מכולות וחנות בשר אחת. הייתה מכולת אלשיח' מסטפא, חנות בשר של כאמל אלשעבאן ועוד מכולת של מחמד אבראהים עיאשי. אני זוכרת את המיקום של הבית שלנו. לו היה נשאר, הייתי מזהה אותו. אני יודעת גם שבית סבי היה ליד בית אבו אדיב, ליד המעיין מצד צפון.

- תארי לנו את משפחתך?

- אבא שלי היה בן יחיד ולו שבע אחיות. היו לי שבע דודות. חמשה אחים ושתי אחיות. »נפיקה היא אחותי הגדולה. אבא ואמא שלי היו איכרים. חיו רק על חקלאות. נהגנו לגדל חיטה, שעורה והכל.

- איך נראה הבית שלכם?

- שתי קשתות. הגג מבוץ. כל שנה היינו מחדשים את שכבת הבוץ. חצי מהבית היה למגורים של המשפחה, והחצי השני היה בשביל הסוס. שאר הבהמות היו בחצר הבית. בקיץ היינו משאירים אותן בחוץ.

- איך היו היחסים בין האנשים?

- יותר טובים ממה שיש היום. אמא הייתה הולכת לקטוף סברס והיינו הולכים איתה. האנשים אהבו אחד את השני. היום האנשים עסוקים בטלביזיה, במחשב ובאינטרנט. האנשים התרחקו אחד מהשני. אנשים היום רוצים ללכת ללמוד. אנשים מחפשים כסף.

- איזה משפחות גרו באלדאמון?

- עיאשי, זיאדנה, בקאעיה, לואבנה, עת'מאן. אלה המשפחות הגדולות. הנוצרים היו 4-5 משפחות, משפחת אבו אדיב שהיה להם טחנת קמח, משפחת אaו יעקב, אבו עבוד ומשפחת אלחאיק.

- מי היה המח'תאר של הכפר?

- היה מח'תאר למשפחת אלזיאדנה, הוא מסטפא אלחסין זידאני. ומח'תאר למשפחת אלבקאעיה, הוא סאלח עבד אללה אחמד.כאשר היו מגיעים שוטרים לכפר והיו שואלים על המח'תאר, היו שולחים אותם לאחד מהם. לא משנה מי. המח'תאר היה מגיש להם אוכל ונותן לסוסים שלהם לשתות. היו עוד אנשים חשובים בכפר, כמו משפחת עבד אללה אלחמד שהיה להם צאן גדול. גם מחמד נמהא»oeש ז"ל והבן שלו.

- איזה שכונות היו באלדאמון?

- המשפחות גרו אחת ליד השנייה, וכל משפחה התרכזה במקום מסויים. למשל זאת שכונת אלזיאדנה וכאן שכונת אלבקאעיה.

- איזה מוסדות היו לכם?

- היה מסגד בשכונת אלבקאעיה. הייתה כנסיה בשכונה המזרחית ליד בתי הנוצרים. היו גם שני בתי ספר: בית ספר אחד מערבית לכפר ליד עץ האורן בקצה הכביש, ליד בית הקברות היה עוד בית ספר. בין שני בתי הספר היה רחוב מרוצף כי בחורף הילדים מתלכלכים מהבוץ.

- האם היו מעיינות מים בכפר?

- היה מבוע. כל האנשים מהכפרים בסביבה היו באים לקחת מים מאלדאמון אחרי שהמים שלהם היו מתייבשים. היה מקום לנשים כדי שימלאו מים, היה מקום לבעלי החיים ולהשקיית האדמה. כאשר הבהמה הייתה מפסיקה את הסיבובים, זה היה סימן שהמים נגמרו.

- איזה כפרים היו ליד אלדאמון?

- אלרויס, כאבול, שעב, אלברוה וטמרה. אחרי שהיהודים כבשו את אלברוה הם הפגיזו אותנו מאלברוה.

- איך היו היחסים ביניכם לבין הכפרים השכנים?

- יחסים טובים. אלדאמון לא היה צריך שום דבר מחוץ לכפר. יש הכל. אדמת אלדאמון רחבה ופוריה.

- איזה אמצעי תחבורה היו לכם?

- בעיקר בהמות, סוסים, פרות, וגם אוטובוס. היה אוטובוס מגיע לאלדאמון וכל תושבי הכפרים הסמוכים היו באים אל אלדאמון כדי לעלות לאוטובוס. עולי הרגל [למכה] היו נוסעים באוטובוס עד לים, משם היו ממשיכים דרך הים. היה לוקח להם חודש להגיע.

- מאיפה הייתם קונים מצרכים?

- עכא הייתה העיר הגדולה שנהגנו לקנות ולמכור בה. אבל האנשים לא בזבזו הרבה אז. לכל אחד היה בגד אחד או שניים וזוג סנדלים.