מדינה – כמו אזרחות - אינה טובין ואין היא יכולה להיות בבעלותם של יחידים. אחרי שנים ארוכות בהן אזרחים ישראלים ממוצא יהודי נהגו במדינה כבשלהם והפיצו בכל ייצוגים שלה ככזו, קשה להם לדמיין מציאות אחרת שחורגת מן הייצוגים האלה. רק אתם יכולים לפוגג את הטשטוש שהם יצרו ביחס למדינה ורק בכוח תביעתכם להשיב למדינה את תפקידה העיקרי – מסגרת המסדירה את חיי כלל הנשלטים בה. רק אתן ואתם פלסטינים ופלסטיניות – מכוח התביעה שלכם להיספר כנשלטים על ידי המדינה, מכוח התביעה להיות חלק ממנה, יכולים להחזירה לממדיה הנאותים, הרצויים - מסגרת נייטרלית המקויימת על ידי הנשלטים ובשבילם. לא משא ומתן ולא תנאים, לא צדדים ולא שלבים – תביעה אלמנטרית של נשלטים ושל אלה שגורשו ממעגל השליטה להיספר, להיות חלק, להיעשות לאזרחים, להשתתף בשלטון בארצם, לעצבו, לעצב את השותפות הפוליטית השוררת בה מחדש.

"פלסטינים ופלסטיניות", חזרתי בדמיוני ופניתי אליכם, ואל אחיכם ואחיותיכם שיושבים כאן או מעבר לקו הירוק, "מאז שגירשו אתכם אתם מופיעים מדי לילה בחלומותינו. רעד חולף בגוף, זעזוע לנוכח זיכרון הגירוש האלים. מאז הלילה שעזבתם רודפים אותנו רק חלומות בלהה. איזה טעם היה לגירוש שלכם אם לא חדלתם לחיות בגופנו, בנפש שלנו – בנות ובנים להורים שגירשו אתכם?! מה הטעם אם נדונו לשקר את זכר הגרוש שלכם לילדינו או לספר להם אותו ויחד עם זאת להכינם שמסביב כולם משקרים להם כשהם מספרים שלא היה וכך להשניא עליהם את החברה שמשקרת להם?! חִזרוּ. חִזרוּ לחיות אתנו שוב. אנחנו צריכים אתכם! 750,000 פלסטינים וצאצאיהם יכולים לשנות את החיים שלנו כאן. נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם. בואו! בואו נחיה כאן יחד!"

והנה אני ניעורה ופוקחת את עיני ולא אתם עומדים כאן מולי. בני עירי וארצי היהודים מתרוצצים כה וכה וממשיכים להיערך לקראת יום חגם, ולדמיין - לפחות פעם בשנה כשהם עטויים בגדי חג לבנים - את מדינתם כמדינה יהודית. במדינה זו המדומיינת על ידם אתם שקופים - לא רק שהנכם 'לא נספרים', אתם גם הופכים, בכוח גבולות, חומות ומחסומים ללא נראים. בימי חול כשאתם – או לפחות חלקכם – נראים במרחב, הם מתכחשים לנוכחותכם האזרחית על מנת שלא לספור אתכם כחלק מהגוף הפוליטי של המדינה. בדמיוני, שהמשיך עם לילה כששקעתי בחלומות, הגבהתי את קולי, ניסיתי לומר להם שוב ושוב שמדינה אינה רכוש פרטי והיא אינה שלהם. רובם אפילו לא היטו אוזן. הם פטרו אותי בלא כלום ואצו לדרכם. נדמה שלא נותר דבר שלא אמרתי, אבל קולי המשיך שלא להישמע. כשמדובר בחיים הפוליטיים במדינה נוכחותכם ממשיכה רוב הזמן להיות להם שקופה. הרבה לפני שאני או שכמותי רכשנו מלים כדי להיחלץ מהשקר של "המדינה שלנו", אתם לא חדלתם לומר את המובן מאליו, לתבוע להיות חלק. אולם במציאות שיצרה האלימות המכוננת של השנים 47-50 בה המשטר החדש הפך אתכם למיעוט וכפה עליכם שתיקה, התביעה להיות חלק, שלכם או של אחיכם שגורשו מחוץ לגבולות המדינה שקמה ונותרו מחוץ לגבולותיה כשזו התרחבה ב- 67, נשמעה כמו תביעה של "צד שני", תמיד מאיים ותמיד תובעני. היא מוסגרה כך שלמשך שנים ארוכות לא הצליחה להישמע באזני ישראלים ממוצא יהודי בתור תביעה יסודית ופשוטה של אלה שהודרו מן השלם שהיה כאן ב- 47 על מנת ליצור באמצעות העקירה הזו שלם אחר שאתם נעשיתם לו לחוץ. מאז, כל דבריכם בקעו מן ה'חוץ' הזה ותרמו לסימון שלנו כשייכים ל'פנים'. הבקעת החומה הזו בין ה'פנים' ל'חוץ', היא לא פחות חשובה מהבקעת החומה ההיא, הנראית לעין, שהלכה ונבנתה ברשעות וטמטום. כל המלים וההסברים שהושמעו ונכתבו כנגדה לא הועילו לאלה שאינם יכולים לדמיין מציאות שבה חומה כזו או אחרת אינה נטועה.

מדי שנה, כמה ימים אחרי שאחי ואחיותי היהודים מסיריםאת בגדי החג המעומלנים והמגוהצים ממרפסות בתיהם, הם מבחינים בכך שאתם עוד כאן, ממשיכים לתבוע את המגיע לכם, ואחיכם עוד שם, מעבר לגבולות המדינה, ממשיכים לחיות בתוך הגיטאות שהם אחראים ליצירתם. אולם גם אז, נוכחותכם אינה מופיעה לנגד עיניהם בתור נוכחות פוליטית של אלה שאותם המשטר שלהם אינו סופר. מדי שנה אני מצפה שאולי תנקע נפשם מן הדיבור המליצי שמינקות המדינה הרגילה אותם בו ואזניהם יסכיתו לדיבור פשוט, ענייני, אזרחי שמזכיר להם שאפשר לדמיין חיים אחרים, הגונים ושוויונים עם אחרים, שבמקום להמשיך ולקבור את השקר ולייצר עוד עוולות כדי למנוע את התפרצותו מהבקבוק, אפשר לבקש סליחה, אולי גם לזכות במחילה, להכיר בעוול ולפצות ולתקן את מה שעוד אפשר רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
צדקתה של התביעה שלכם 'להיספר' ו'להיות חלק' אינה מוטלת בספק. אם תשמיעו אותה בקול ותתבעו אותה מאלה שלא הבינו שזו משמעותה כאשר היא הושמעה קודם לכן בניסוחים אחרים, תיצרו כאן שעת חסד. בזכותכם אולי יקום כאן סוף סוף מרחב אזרחי אמיתי שבו יהודים ופלסטינים יוכלו לפתח כאן חיים אזרחיים מלאים.

השיבה שלכם להיות חלק מהשלם הפוליטי והיעשותכם אזרחים מלאים במדינה היא איפוא העתיד שלנו – אין לנו עתיד אחר אלא עתיד משותף!