המשטר נגד הנשלטים / לאזרח את המרחב הפוליטי

כנס זה, כמו שהשכילו מארגניו לקבוע, אינו עוסק בזכות השיבה אלא מניח אותה מראש כבסיס לדיון שעיקרו ככותרת הכנס – היערכות "לקראת שיבת פליטים פלסטינים" וניסוח של "אסטרטגיות, פרקטיקות, חזונות". די להתבונן ברשימת הדוברים והדוברות, בקהל שהתקבץ כאן, בשביל להבין שלא מדובר בשיחה בין נציגים מוסמכים של שני צדדים שנועדו כדי להשיג הסכם על מימוש זכות השיבה אלא בשיחה אזרחית, שגם כשהיא עוסקת בעניינים מעשיים, היא מחפשת לסמן אופק אוטופי שיפרוץ את גבולות השיח הפוליטי שמדינת הלאום באופן כללי ומדינת ישראל בפרט קובעות. תנאי לדיון כזה  הוא יצירת מרחב שבו תביעת הפלסטינים למימוש זכות השיבה שלהם, המוכרת לפי החוק הבינלאומי והחלטות האו"ם (כולל אלה שישראל חתומה עליהן), תוכל להישמע בפומבי, בערבית ובעברית, בגבולות מדינת ישראל. לחשוב את השיבה בעברית, לייצר לה מקום בעברית שנטלה חלק בגירוש ובסירוב המתמשך לדון בשיבה, היא התחלה של משא ומתן על הדרכים למימוש זכות זו ובעיקר על גבולות הדמיון הפוליטי של האזרחיות והאזרחים המבקשים ליטול חלק בדיון על החיים הפוליטיים המשותפים שלהם. אבהיר שהשימוש שלי במונח אזרחים אינו מתייחס ליחידים בעלי נתינות במדינה מסוימת אלא לכלל היחידים המהווים את הגוף הפוליטי הרלוונטי לדון באופיו של המשטר שיקום עליהם. בזמן הקצר שעומד לרשותי אנסה לעשות פרובלמטיזציה לקטגוריה "בעיית הפליטים" שבאמצעותה אציע לחשוב מחדש מיהו הגוף הפוליטי הרלוונטי לדון במשטר שבין הים לנהר.

אפתח בכמה שאלות:
האם מה שקרוי "בעיית הפליטים" היא הבעיה שבה צריך לדון או הם היא רק האפקט שלה?
האם המסגרת המושגית של זכות השיבה היא הפתרון ל"בעיית הפליטים" והאם היא פתרון מספיק?
האם "בעיית הפליטים" היא בעייתם של הפליטים וצאצאיהם בלבד או שהיא מבטאת בעיה כלל פלסטינית, והאם זוהי רק בעיה פלסטינית?
האם תיתכן שיבה של פלסטינים ללא שינוי משטרי?

"בעיית הפליטים" היא תוצר של הקמת מדינת הלאום היהודית בחלק מן השטח שעד אז חיו בו מיעוט יהודי (600,000) ורוב ערבי (900,000) תחת שלטון המנדט הבריטי. נדמה שלפחות בקרב אלה המעזים לייחס למדינת ישראל אחריות ל"בעיית הפליטים", תיאור זה הוא הנחת עבודת יסודית. אולם "בעיית הפליטים" החלה להיווצר כבר ב- 1947, כלומר לפני הקמת מדינת ישראל, ולכן יש מקום לסייג את הקביעה הזו כדי להימנע מלשכפל את הקפיצה הלא מורגשת מתיאור הפליטים הפלסטינים בתוך הקשר של יחסים קולוניאליים לתיאורם בתוך הקשר של יחסים אתניים לאומיים שהקמת מדינה יהודית הייתה תוצאה הכרחית שלהם. מאז קמה מדינת ישראל, נכבשה העברית על ידי הקפיצה הזו והיא מאפשרת לשמר את גבולות השיח הפוליטי בישראל במסגרת היסטוריה טליאולוגית שהופכת את הקמת מדינת לאום ליהודים למובן מאליו. את "בעיית הפליטים" יש אפוא לתאר קודם כל כתוצר של יחסים קולוניאליים של השתלטות של התנועה הציונית על חבלי ארץ שיושבו על ידי פלסטינים, והשלטת הנרטיב האתנו-לאומי על מכלול היחסים ההטרוגניים ששררו כאן בין יהודים וערבים. אולם גם את התיאור הזה צריך לסייג מעט. היחסים הקולוניאליים הם ההקשר של סוגיית הפליטים, אולם בעיית הפליטים היא תוצר של התכוננות של משטר מסוים ומנגנון הלגיטימציה שהוא מיסד. את הלגיטימציה שלו ביקש המשטר החדש להשיג אך ורק מהתושבים היהודים וכל יתר תושבי הארץ לא נחשבו ולא נספרו, וקיומם הפך על ידי סוכניו לבעיה עוד לפני שהמשטר התכונן ולפני שהם נעשו לפליטים. נוכחותה של אוכלוסיה פלסטינית בכל רחבי הארץ - מה שכונה בפי ההנהגה הציונית "בעיית המיעוט הערבי", היוותה בעיה שהטרידה את הציונות כתנועה לאומית קולוניאלית מראשיתה, והיעשותם של הפלסטינים לפליטים הייתה אפוא הפתרון לבעיה זו ולא הבעיה עצמה. דבריו של משה שרתוק שנאמרו במהלך מלחמת 48 סביב הדיונים על "טרנספר בדיעבד" מציגים בתמציתיות את הבעיה ואת מה שנתפס בתור "הזדמנות" היסטורית לפתור אותה: "ההזדמנות שפותח בפנינו המצב הנוכחי לפתור אחת ולתמיד ובאופן יסודי את הבעיה המציקה ביותר של המדינה היהודית [קרי: בעיית המיעוט הערבי {מוסיף בני מוריס בסוגרים למרות שהערבים כלל לא היו אז מיעוט}] מרחיקה לכת מעבר לכל מה שציפינו [...] הרי עלינו לנצל ככל האפשר את הסיכוי שזימנה לנו ההיסטוריה באופן מהיר ובלתי צפוי כל כך" (בני מוריס, 194). "הפתרון" שעליו דברו שרתוק ואחרים היה אם כן הרחקת תושבי הארץ הערבים מגבולות המדינה כך שחוסר החפיפה בין הגוף הפוליטי של הנשלטים הפוטנציאלים שאותו פעלה ההנהגה הציונית לייצר ובין תושבי הארץ לא תעמוד בדרכם לממש את חזון המדינה היהודית. תנועת הפלסטינים היזומה והכפויה אל מחוץ לגבולות הארץ, הופיעה כ"הזדמנות" שאפשרה את הדברים הבאים:
   1. כינון של שלטון שלא נבחר מתוך כלל התושבים ואין הוא מייצג חלקים שונים מתוכם, אלא הוא נבחר מתוך הגוף הפוליטי של הנשלטים שאת גבולותיו הוא קבע
   2. יצירת לגיטימציה, בקרב שוחרי דמוקרטיה מבית ומחוץ, לשלטון שאינו מייצג את התושבים של חבלי הארץ בהם קם ושנדרש להרחיק חלק גדול מהם כדי לקום
   3. הרחקת האוכלוסייה שלא יכולה הייתה להשתתף בלגיטימציה של משטר אתני בדלני ובהצדקתו
   4. הסתלקות של המדינה החדשה מאחריות כלפי התושבים המקומיים שעל מנת לממש חזון פוליטי סילקה אותם מארצם והפכה אותם ל"בעיה"
   5. ביסוס בדיעבד של נרטיב היסטורי של קונפליקט אתני לאומי בין שני צדדים עוינים שהצדיק את הפיכתה של האוכלוסייה הילידית ללא רלוונטית לחיים הפוליטיים שאת גבולותיהם קבעו כעת אלה שנעשו לרוב (היהודים)

הפיכת הפליטים ל"בעיה" תלושה אפשרה לנתק את קיומם של הפליטים הפלסטינים מהתנאים שהפכו אותם לפליטים: התכוננות אלימה של משטר חדש שעל מנת להתכונן ולזכות בלגיטימציה הוא נדרש להגלות למעלה מ- 50% מהתושבים שעמדו בדרכו. כשממקמים כך מחדש את בעיית הפליטים בהקשר המשטר, מתבהר שהפיצול הראשון שעל בסיסו התכונן המשטר ב- 1948 היה בין נשלטים ובין לא-נשלטים שסולקו מתחומי הריבונות שהושגה בכוח. פיצול זה, שהפך את היהודים לרוב ואת הפלסטינים למיעוט, אפשר לא רק את הקמתה של מדינה יהודית כי אם את כינונו של משטר דמוקרטי שכל נשלטיו אזרחים. את אי-ההסכמה של הנשלטים הלא-יהודים לאופיו של המשטר החדש פתר השלטון באמצעות ממשל צבאי וחקיקה. ב"פקודת סדרי השלטון והמשפט" (סעיף1א)שהוצאה ב- 1948, עם פקיעת תוקפו של המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל נכתב: "מועצת המדינה הזמנית מורכבת מהאנשים הנקובים בשמותיהם בתוספת לפקודה זו. נציגיהם של ערבים תושבי המדינה המכירים במדינת ישראל ישותפו במועצת המדינה הזמנית כפי שיוחלט על ידי המועצה; אי-השתתפותם במועצה לא תגרע מסמכותה". כך, מן ההתחלה קבע השלטון החדש שצורת המשטר שתונהג בישראל היא כזו שאין הוא זקוק להסכמתם של כלל הנשלטים וחילופי השלטון יוכרעו רק על ידי חלק מהם. מספרם של הפלסטינים שנשארו תאם כעת את תפיסת הערבים כמיעוט.

כדי להתגבר על חוסר הלגיטימיות של המשטר, נדרש השלטון שזיהה את עצמו עם המדינה ופעל בשמה, למאבק אידיאולוגי ואלים בשלוש חזיתות במשולב:
   1.  נגד אוכלוסיית הלא-אזרחים: לא-נשלטים (תושבי מחנות הפליטים מחוץ לישראל) ונשלטים (מ- 1967 תחת משטר הכיבוש) כאחד. המדינה מנהלת מאבק אלים, מתפרע וחסר פשרות בהתנגדות האלימה והלא-אלימה שלהם למציאות המשטרית שאחראית להיעשותם פליטים ומבנה את התנגדותם בתור פעולות טרור ואיום בטחוני על המדינה. מאבקם של הפליטים החיים מ- 1967 תחת כיבוש ישראלי ונשלטים על ידי מדינת ישראל, מתנהל מאז הכיבוש ביחד עם תושבי השטחים שאינם בהכרח פליטים גם כנגד משטר הכיבוש. מאבקה של המדינה בהתנגדות שלהם אינו מבחין ביניהם בין פליטים ללא פליטים.
   2.  נגד אוכלוסיית האזרחים הלא-יהודים מנהלת המדינה בעיקר מאבק אידיאולוגי המשלב באופן תקופתי הפעלת כוח מתונה, מדודה וזהירה יחסית. במשך קרוב לשני עשורים של ממשל צבאי, פעל השלטון לדיכוי אפשרויות ההתארגנות הפוליטית של הפלסטינים שנשארו, ולהשתקת זיכרון הנכבה המשותף להם ולפליטים במרחב הציבורי.
   3.  נגד אוכלוסיית האזרחים היהודים מנהל השלטון בעיקר מאבק אידיאולוגי שעיקרו גיוס האזרחים לשימור המציאות המשטרית לפיה כל מי שאינו חלק מהגוף הפוליטי שמצדיק את המשטר אינו נחשב ואינו נספר. המאבק כולל הלאמה גורפת הן של מנגנוני המדינה השונים (אידיאולוגיים ודכאניים כאחד) והן של אזרחיה היהודים על מנת לאפשר את מרב המגויסות של האוכלוסייה היהודית לביסוס המשטר שממשיך לשכפל את חטא התכוננותו על בסיס הרחקת מתנגדיו (סירוב זכות השיבה לפליטים, שליטה בנשלטים חסרי אזרחות והרחקה של האזרחים לא-יהודים מן השותפות בשלטון).

כדי לקיים את המשטר הזה לאורך זמן, סוכניו מחויבים לקיים את המאבק הזה בהתמדה בשלושת החזיתות כאחת והוא אכן מתנהל מיום שהמדינה הוקמה כבר 60 שנה. הפסקת המאבק הזה פירושה קיצו את המשטר שמנהל אותו. האוכלוסייה שמשלמת מחיר ישיר וגבוה בלי השוואה כלל לשתי האוכלוסיות האחרות היא כמובן האוכלוסייה הלא-אזרחית של נשלטים ולא-נשלטים. אולם למאבק של המדינה באוכלוסיה זו, אלים ככל שיהיה, אין סיכוי להצליח אם הוא לא יתנהל גם בשתי החזיתות האחרות. זהו מאבק על המשך קיומו של משטר לא-לגיטימי שנצבע בצבעיו של מאבק אתני לאומי שאזרחים יהודים משתתפים בו בתור מאבק לאומי. כל עוד המשטר דבק בסירובו לפתוח את שעריו בפני תושבי הארץ אותם הוא הפך ללא-נשלטים, ובפני אלה בהם הוא שולט מבלי לאזרחם, ובפני אזרחיו אותם הוא מרחיק מהשלטון, חוסר הלגיטימיות שלו מצריך הסוואה, כלומר מאבק.

באופן פרדוקסאלי, המאבק המתנהל בחזית השלישית כנגד אוכלוסיית האזרחים היהודים המשלמים את המחיר הנמוך ביותר, הוא המאבק המכריע בסירוב של המדינה להתמודד עם בעיית הפליטים. בלב המאבק הסוואת חוסר הלגיטימציה המשטרית בעבר ובהווה והצגתה בתור מימושו של חזון לאומי לגיטימי – "הקמת בית יהודי לעם היהודי בארץ ישראל". הסוואה זו מתאפשרת באמצעות אינדוקטרינציה פוליטית המוצגת כאזרחות דמוקרטית המופעלת בכל תחומי החיים, ומגייסת את האזרחים להיות סוכני המשטר מגיל צעיר מאוד במסווה של תרומה למדינה ולכלל. צביעת המאבק לשימור משטר לא-לגיטימי בצבעים לאומיים והבנייתו במסגרת קונפליקט אתני-לאומי, הופכת את האזרחים המגויסים לנציגיו של המשטר מרצון. זהו מאבק אידיאולוגי שכמעט אין תחום שנותר נקי ממנו, וקיומו במשך עשרות שנים הצליח ליצור בקרב האזרחים היהודים זיהוי בין המרחב הפוליטי הפגום שבו הם חיים ובין מרחב פוליטי באופן כללי. ללא המאבק המתנהל בחזית הזו, היעדר הלגיטימציה של המשטר המתקיים ללא הסכמה של נשלטיו והפשעים שהוא ממשיך לבצע כדי להמשיך ולהתקיים, היו מופיעים במרחב הפומבי במערומיהם - תוצרים של משטר שהאלימות המכוננת שלו לא הפכה לזיכרון מר מן העבר אלא נעשתה לעניין יומיומי, לצורך קיומי. כך, כדי לבסס מדינה ומשטר שלא על בסיס הסכמה וללא תמיכה של חלק גדול מהאוכלוסייה שעליה כפה את מרותו, נדרש השלטון להלאים את המרחב האזרחי ולשלול ממנו את אחד המאפיינים היסודיים שלו - מרחב פתוח שבמסגרתו אזרחים ואזרחיות מקיימים חיים פוליטיים הכוללים דיבור, מבט ופעולה שאינם משועבדים למטרה חיצונית שעיקרה שימור משטר הנאבק בהם: הגליה של אלה  העומדים בדרכו, שליטה ארוכת טווח בחסרי אזרחות והרחקת הלא-יהודים מהשלטון.

מציאות משטרית זו עומדת בבסיס הסירוב העיקש של מדינת ישראל להכיר בבעיית הפליטים כבעיה שלה, ובפתיחת שערי ההצטרפות לגוף הפוליטי בפני נשלטים בהם היא שולטת מזה 40 שנה ושחלקם הגדול פליטים וצאצאי פליטים. בפעמים היחידות בהן העזו אנשי השלטון להפנות את המבט לעבר הפליטים, הם פעלו בעיקר לחיסולם או לחיסול הבעיה שאותה הם מייצגים. שאלת הפליטים מורחקת מסדר היום הפוליטי ומעשה ההרחקה מותיר אחריו שובל של חרדה ואיום על קיומה של מדינת ישראל. עיקר כוחם של הפליטים כנגד מדינה עתירת עוצמה צבאית נובע מכך שבגופם הם מגלמים את גבולות הדמוקרטיה הישראלית – הרחקתם הייתה ועודנה התנאי לכינון המשטר. במהלך המלחמה בין השנים 1947 ו- 1949, בנוסף על רדיפתם על ידי המוסדות שתוך זמן קצר ייהפכו למוסדות המדינה, איום ממשי ריחף מעל קיומם כאן והם נאלצו או אולצו לעזוב מחשש לחייהם ונעשו לפליטים. אולם כשהסתיימה המלחמה ולא היה יותר חשש לחייהם, נכפה עליהם להישאר מחוץ לארצם כתוצאה מסירובו של המשטר החדש שקם כאן לאפשר להם לשוב. סירוב זה אינו קשור לשאלות מעשיות של נכסי דלא ניידי, קניין והסכמי פיצויים, אלא הוא סירוב עקרוני קודם כל להכיר בפליטים בתור אלה שהורחקו מהגוף הפוליטי של הנשלטים ובהתעקשות לשמר אותם כבעיה תלושה שאינה חלק מסדר היום הפוליטי של המדינה והמדינה אינה אחראית לה. הכרה בפליטים בתור אלה שהורחקו מהגוף הפוליטי של הנשלטים הייתה מאפשרת לראות שלושה דברים:
   1. בפליטים את מה שהם - גולים פוליטיים
   2. במשטר הישראלי את מה שהוא - משטר לא לגיטימי שאין לו דרך אחרת להתקיים אלא כשהוא נאבק בדרכים כאלה ואחרות בכל אלה שבמשטר דמוקרטי היו מהווים את הגוף הפוליטי של הנשלטים (כולל כאמור אותם אלה שהוא הפך ללא-נשלטים)
   3. באזרחים הישראלים את מה שהם – אזרחים מגויסים שויתרו על המרחב הפוליטי כמרחב של חירות, התחלה חדשה וסולידאריות עם נשלטים אחרים שהשלטון רודף אותם ושקיומם כגולים פוליטיים הוא סימפטום של המשטר תחתיו הם עצמם חיים.

אולם כל עוד השלטון מצליח במאבק שהוא מנהל נגד האזרחים הישראלים ומגייסם להיות מיצגיו האיום הגלום בקטגוריה "גולים פוליטיים" איננו גדול יותר מזה שגלום בקטגוריה "פליטים". לכן, כשמבינים את היחסים המבניים בין המשטר, האזרחים ואלה אותם הוא הפך לנשלטים חסרי אזרחות וללא-נשלטים, מתברר שאם יש משהו שיכול להוות איום ממשי על המשטר הזה הוא שאזרחים ואזרחיות ישראלים יחברו אל תביעתם של הלא-נספרים - מתנגדי המשטר - וביחד הם יתבעו את פירוקו של משטר שעקרון השימור העצמי שלו הוא מאבק מתמיד – אידיאולוגי ואלים כאחד - בגוף הפוליטי של הנשלטים. עוד לא מאוחר מדי לקבור חלום לא רק על שיבה, אלא על מציאות אחרת, על מרחב פוליטי אחר, על חיים אחרים, על שותפות אחרת, על עתיד אחר. אף אחד מאלה לא יוכל להתרחש מבלי שישראלים ופלסטינים יחברו יחדיו נגד המשטר שמדכא את האפשרות הזו ויציבו את הסולידאריות האזרחית לפני החובה לשמר את המשטר.

לפני כמה זמן ראיתי עבודת וידיאו של יעל ברתנא שבה אינטלקטואל שמאל פולני מישיר מבט למצלמה ופונה אל היהודים ומבקש מהם לחזור לארצו, לארצם: "אנחנו צריכים אתכם" הוא אמר. הנאום מלא הפאתוס שלו רדף אותי במשך ימים ארוכים. "פלסטיניות ופלסטינים", אני מחכה מאז להזדמנות לפנות אליכם. לומר בקול רם "פלסטינים" - לא בתור שם עצם, מושא של בעיה, אלא מושא לפניה של אזרחית יהודיה בכיכר העיר. אזרחית השואלת אתכם "האם תסכימו לבוא אתנו בשותפות פוליטית? האם תסכימו לחיות אתנו? האם תאפשרו לנו לחיות לצידכם? האם תסכימו למחול לנו על פשעינו? האם תסכימו לאפשר לנו לחזור לחיות חיים פוליטיים בארצנו, ארצכם?

ללא הסכמתכם וללא שובכם, כל עוד אינכם חלק מן החיים הפוליטיים כאן, אין כאן - ולא יהיו כאן - חיים אזרחיים.
איזה מין חיים הם אם נדונו לשקר את זכר הגרוש שלכם לילדינו או לחילופין לספר להם עליו ולהשניא עליהם את החברה שמשקרת להם?! חזרו.חִזרוּ לחיות אתנו שוב. אנחנו צריכים אתכם! אתם וצאצאיכם יכולים לשנות את החיים שלנו כאן.