וקים וקים
מזכיר ועד העקורים ופליט מאלבסה

שלום לכם, אני רוצה להודות לזוכרות על שניתנה לי ההזדמנות להציג את דברי ועד העקורים, העמותה להגנה על זכויות העקורים בישראל, עד כמה שאצליח לעשות זאת.

האמת שאיתן דיבר היום על בדיחה, יש לי עוד בדיחה בשבילו, אני אספר לכם. איתן שולח לי נייר עבודה שנערך על ידי נורמה ואיתן, לא יודע אם זה הגיע לידיכם. ותהיתי אחר כך באמת ואני לא מתחנף, בכל הכנות אני אומר את הדברים, באמת כמה אפשר להוסיף מעבר לנייר הזה. נייר מאוד נועז, אנחנו בעמותה אפילו לא הגענו לשלב הזה שנתחיל לחשוב איך תיראה המדינה, לפני או אחרי שיבת הפליטים, והחברים שלנו בזוכרות כבר מתמודדים עם בעיה זו, ואנחנו יודעים שגם יש התמודדות עם הרבה בעיות אחרות שלא צריך להקל את הראש לגביהן ואנחנו מתייחסים במיוחד לעניין הפחדים, החששות בקרב אלה מהיהודים בישראל לגבי עצם העלאת הרעיון הזה של זכות השיבה. לא שאני רוצה לתת לגיטימציה ועד כמה שזה נשמע פרדוקסאלי, אני מציע לא לזלזל באותה מידה שאני מבקש או שאנו מבקשים להתייחס בכל הרצינות לכאבם ולסבלם של הפליטים מזה עשרות שנים, באותה מידה לקחת בכל הרצינות את החששות והפחדים דווקא כדי להתמודד איתם ולקחת את העניין הזה בכל הרצינות, אני יודע שהעניין הזה לוקח גם חלק מהזמנים במסגרת הוויכוחים בכל הארגונים, ובמיוחד בזוכרות, זה לא סוד. אני חושב שזה עניין מאוד לגיטימי לחשוב איך, מה הן הדרכים שאפשר לפתח עם בני אדם את אפיקי האמון, כי אני חושב שכל תוכנית, כל פרויקט שיועלה כאן או במקום אחר, בכל הקשור לסוגיית העקורים, אם התוכנית הזו לא תהיה מבוססת על כנות מלאה, בסופו של דבר היא לא תצליח והיא תכשל, וכלפי מי הכנות הזאת תהיה מופנית אם לא כלפי אותם אנשים שאנחנו חושבים שהם בעצם קורבן לא פחות מהפליטים, אותם מיליונים של יהודים שהם חלק מהוויה הישראלית, כלומר לא תצליח שום ממשלה בישראל וגם לא הממסד הישראלי לנתק אותנו, לא לטובה ולא לרעה, ככל שמצליחות ממשלות ישראל להרחיק את העניין הזה מסדר היום הציבורי בישראל, ככל שזה מטיל עלינו אחריות כבדה, וכאן האחריות שלנו.

אני אמרתי, ואני לא יודע אם איתן שמעת את ההערה שלי, אני חושב שאין לנו מה להוסיף, אני בכנות אומר, מציע וממליץ באמת לאמץ את נייר העבודה שהוכן, יש בו הרבה הרבה רעיונות, אבל אני יכול רק להתייחס למספר נקודות שלא זכו להתייחסות ולו על דרך השלילה.

אני מהדור השני של הנכבה, אני יליד 58, נכון שאני נראה יותר מבוגר אבל בכל זאת, יליד כפר אלבסה, היום מתגורר במעיליא אותו כפר של נדא, יו"ר המושב, היא יודעת שיש לי בית יפה מאוד. אגב, אני אומר את זה בכל הצניעות, אבל בכל זאת העיניים שלי תמיד מופנות לאלבסה. בממוצע של פעם עד פעמיים בשבוע אני מבקר בכפר של אבא שלי, מאיפה שהוא גורש, כפר אלבסה, איפה שהקימו עליו את שלומי, את מושב בצת ולאחרונה גם שלומית. לפני שנה וחצי ביום קיצי כזה יפה, מתקשר אלי חבר טוב, אומר לי: "אני שומע שאתה רוצה לחזור לאלבסה. תשמע, בן דוד שלי קבלן ממשפחת איקס (לא נזכיר את השם שלו.. צנעת הפרט כן...), בונים בנינים, מה דעתך, תבוא לשלומית, יהיה לך בית יפה". אמרתי לא "אתה רציני? הוא אמר " כן, שמעתי שאתה רוצה לחזור, אני אומר לך, אני מכיר את הכנסייה, מכיר את המסגד, זה במרחק של כמאה מטר". אמרתי לו "אתה כנראה הגעת לכתובת הלא נכונה". אין לי בעיה, באמת אין לנו בעיה של קורת גג. נכון שזה יחסי. לגבינו אנחנו עקורים, פליטי הפנים אין לנו בעיה של קורת גג, אנחנו לא חיים במחנות פליטים. גם אפילו מחנות הפליטים הקלאסיים עליהם שמעתם בסוף שנות הארבעים וחמישים, הם לא ממש אותם מחנות פליטים, הם יותר גרועים. האנשים האלה, עשרות שנים מנותקים מהמולדת שלהם. יש להם זיקה, וזה לא רק עניין של נוסטלגיה ורצון להתחבר למה שהיה פעם. אני לקח לי למשל 12 שנים עד שמצאתי חלקת אדמה של 400 מטר כדי לבנות. ובכל זאת אין לי תחושה של זיקה, לא שאין לי חיבה לכפר שלי, אבל בכל זאת התחושה שלי, על אף שלא נולדתי באלבסה, התחושה שלי היא שאני שייך לשם. ואני תוהה ואני שואל לגבי הכפר הזה שאין לי יכולת אפילו לאטום את הקבר של סבא שלי שמה, על אף שהגשתי בקשה לרשויות, לוועדת התכנון, כי אמרו שיש של מיני סיבות (זה לא הזמן להרחיב). אני תוהה אם עד כאן, עד כמה אני קשור, והזיקה כל כך היא עמוקה לכפר הזה, אז ודאי פי כמה לגבי אותם פליטים שנמצאים במחנות פליטים שם, לא רק עניין של חיי יומיום הם שנויים במחלוקת, אלא עצם קיומם וחוסר הוודאות אם הם באמת יישארו באותו מקום, כן או לא. ואני, רק בסקירה מהירה, אתם בוודאי יודעים על אירועי ספטמבר השחור בירדן ב-1970, כך שאין שום משטר ערבי שידיו לא מגואלות בדם הפלסטיני בנוסף לישראל בוודאי, התנועה הציונית. הירדנים, בספטמבר השחור, המשטר הסורי ב-1976, בלבנון מלחמת האזרחים, בעירק היום. ולמה אני מביא את זה? אין עתיד לפלסטינים בעצם, שלא במדינה שהינה המולדת הפלסטינית. אני אומר את זה כדי בעצם להפיג את אותה אשליה שניסו אנשים לזרוע באותם ימים כאילו אחרי הדור השני ושלישי העם הזה ישכח את זכות השיבה. אין, העם הזה לא ישכח גם מסיבה סובייקטיבית, הקשר, הזיקה שלו, וגם מסיבה אובייקטיבית עקב תנאי המקום והמרחב איפה נמצאים הפלסטינים. זה בלתי אפשרי. ולכן ככל שאנחנו מחזקים את העובדה הזו ומדגישים אותה, ומקשרים אותה לשיח הפנימי, ככל שזה נשמע מאוד רלוונטי. השיח הישראלי על זכות השיבה כפי שהוא משתקף מבעד לתודעה הציבורית הישראלית בנושא זה, מדחיק את נושא הפליטות וזכות השיבה שכן הוא מציג את הפלסטינים כקורבן, ומעמיד את אזרחי ישראל וגם את הממסד על ספסל הנאשמים. כל דיון בנושא זה נתפש כחרב המוחזק על ידי החלש על צווארו של המנשל, הגוזל, המגרש, ומי ירצה להיות במעמד כזה?

למה איננו מתכננים פנייה כנה תוך דיון עניני עם אותה אוכלוסיה מוטעית, אני מדבר על האוכלוסייה היהודית בישראל. יחד איתה נבחן את מסכת ההטעיות, לה היא הפכה גם לקורבן המשלם ביוקר יום יום? אכן מי שאינו פליט אינו חש לעומק את הערך העליון של זכות השיבה. מאידך, במקום לדון בזכות השיבה של הפלסטינים למולדתם, למה לא לדון בהשלכות השליליות וההרסניות לאי מימושה של זכות השיבה לפלסטינים, על בסיס ההנחה הבסיסית שהפליטים המהווים כ75% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית, הם לב ליבו של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני?!

האם קיימה הציונות ומדינת ישראל את הבטחתה החד משמעית לעם היהודי בישראל לשלום ולביטחון? או שהמדינה עצמה הפכה, למרבה הצער, לגטו אחד גדול שלא מצליחים למגן אותו? האם העליונות הכמותית והצבאית הישראלית יכולה לשמש ערובה לטווח ארוך לשלומה ולביטחונה של האוכלוסייה הישראלית? מה אם יתערער מאזן הכוחות האזורי והעולמי? האם ניתן להשתחרר מהאשליה שהפלסטינים יוותרו על זכותם לשיבה למולדת כאשר כל מקורות ההתנגדות הפלסטינים וההנהגות ההיסטוריות צמחו דווקא במחנות הפליטים? מאידך, הם לא נקלטו, בין מרצונם ובין מרצון המשטרים הערביים לא לקלוט אותם עד כדי מעשה טבח בהם, כפי שהצגתי את התמונה עכשיו.

האם אין בכל אלה הוכחה כי ממדי ההתנגדות רק יגברו ולא ידעכו חרף המלחמה הקשה שמנהלת ישראל נגדם גם בימים אלה, בגדה וברצועת עזה. האם לא הצטברו מספיק הוכחות כי אי אפשר להכריע הפלסטינים שבקרבם הפליטים, מבחינה צבאית? בכל יום מתקבלת הוכחה נוספת כי מקור הסכסוך וליבו הוא הפליטות הפלסטינית. האם לא הגיעה העת ללמוד מההיסטוריה שליוותה את האזור הזה מזה מאות שנים אודות משטרים ששמרו את עצמם רק באמצעות העליונות הצבאית ורק  לזמן מוגבל?

אם מדברים במונחים של שלום וביטחון לדורות הבאים אז אנו נזקקים לתפנית חדה במחשבה ובתודעה שלנו. מה שווה יותר, להלחם נגד כל העם הפלסטיני לדורות וכשהמצב נתון לשינויים לטובה או לרעה, או לנסות להגיע להסדר שיבטיח את זכות כולם על חבל ארץ זה? הסדר כזה יגלה הבנה לזיקתם של כולם לארץ זו תוך קביעתם של הסדרים חוקתיים שיסדירו את הזכות של כולם על בסיס אזרחות שווה, חוקה מבוססת על  מגילת זכויות האדם והסדרת חוקי ההגירה לאחר מימוש זכות השיבה לפליטים, הפרדת הדת מהמדינה ושינוי כל מערכת המשפט שתתאים למציאות החדשה.

ברור כי צריך לדון בבעיות שונות העולות מהמציאות החדשה שתהיה, כאשר התקווה הנה ליצור הגדרה מחדש של הקבוצות כפי שמתחייב מהמציאות, תוך הדגשת זכות התעוררות של זהויות קולקטיביות חדשות חוצות לאומים שונים, זה רעיון שלך איתן. אנחנו צריכים לדמיין לעצמנו אפשרות של יצירת זהות קולקטיבית חדשה שחוצה את הגבולות.

האם השאלות הקשות כמו הפליטות וזכות השיבה מחזירות אותנו לשורש הסכסוך? פתרון שאינו נוגע בשורש הסכסוך אינו יכול להיות פתרון יציב, צודק, ובר קיימא.

הגאולה תלויה במידת יכולתנו להפוך את נושא הפליטות והשיבה לנושא המעניין לא רק אותנו אלא גם את אלה שהאשליה והבורות מכסה את עיניהם ומונעת מהם לראות את האמת שמבעדה יכולים יחד לבנות את עתידנו ועתיד הדורות הבאים. הדבר מחייב אותנו ליזום פעולות שיובילו בסופו של יום לאמונה כי זו היא הדרך היחידה שיכולה להביא את כולנו לחוף מבטחים.

הרבה שאלות מתחייבות ומוצגות לנו, אנו הפעילים בקרב הפלסטינים ולכם אתם הפעילים בקרב היהודים  הישראלים. האם נפנה לאוכלוסיה הפלסטינית בלבד או גם כלפי האוכלוסייה הישראלית? האם אתם הפועלים בקרב האוכלוסייה הישראלית רשאים להתעלם מהשאלות הקשות העומדות על הפרק בקרב האוכלוסייה הישראלית בסוגיית הפליטות וזכות השיבה? האם ניתן להתעלם מאותם "פחדים" ו"ספקות" ו"חששות"

הנראים בעיני אותה אוכלוסייה כמוצדקים וכמצדיקים את דחיית רעיון השיבה? איך נפיג פחדים אלה?! אם אנו מגדירים את תפקידנו כלא סתם חוקרים אקדמאים העומדים בצד, אלה כמי שצריך להוביל לאותו מהפך בחשיבה ולשינוי בדעות הקודמות הרי במצב כזה כללי המשחק משתנים, שכן אחריות כבדה היא להתייחס בכובד ראש לכל טיעון נגדי ולכל דעה נגדית, ולכל אלה בכנות בהצגת עמדתנו תוך הדגשת ההכרה במשותף ובחיים המשותפים המיוחלים, אך על בסיס צודק, שכן רק על בסיס זה ניתן להבטיח שלום וביטחון לכולנו.

אין מנוס מקביעת סדרי עדיפויות ובהצגת הדברים כפי שהסדר הכרונולוגי מחייב, לדוגמא אי אפשר להציג תוכנית מפורטת טרם הצלחנו לשכנע בצדקת ההכרה באחריות ההיסטורית המוסרית והמשפטית לכל אשר נעשה כלפי העם הפלסטיני, כמעשי טבח, וגירוש המוני ושלילת זכות השיבה לעשרות שנים והעוול ההיסטורי והאנושי הכרוך בכך. כל תוכנית מפורטת אחרת כמו זו המוצגת בנייר הנושא את הכותרת "מחשבות מעשיות על שיבת הפליטים הפלסטינים" הינה פועל יוצא המתחייב בנסיבות העניין. הוא הדבר בסדר העדיפויות שבתכנית המוצעת לגופה, לצורך ההדגמה אבליט את הקלות שבהצגת שיבת העקורים לא תוך דחיקת שיבת הפליטים אלא מתוך התחשבות בהתמודדות עם הממסד הישראלי המבסס את החשש מקבלת הרעיון על בסיס הדאגה משינויים דמוגרפים. דרכי הפעולה מחייבים דיון בין כל הגורמים העממיים הפועלים בשטח בקרב היהודים והערבים כאחד, תוך קביעת תפקידים ומטלות משותפים לכולם, ומאידך משימות המיוחדות לכל סקטור וסקטור. חיוני שהכנות תאפיין את כל מהלכינו, אך השיח שיתנהל עם האוכלוסיות השונות יהיה שונה ממקום למקום. לא הרי הניסיון של עמותת העקורים לשכנע את תושבי הכפר העקור פלוני בצדקת טענותינו בדבר זכות השיבה כהרי הניסיון של "זוכרות" לשכנע את האוכלוסייה הישראלית בכלל בצדקת טענותינו, אנו העקורים, בזכות השיבה לכפרים מהם נעקרנו. מאידך צריך להכיר ולהיות מודע לאחריות ההיסטורית המוטלת עלינו תוך הכרה בקשיים העומדים בפנינו אך גם בצדקת גרסתנו, גרסת כולנו לטובתנו ולטובת הדורות הבאים. דרכינו אינה סלולה והמתנגדים לנו רבים מהמזדהים עימנו, ולאו דווקא בקרב האוכלוסייה הישראלית אלא אף בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ואף בקרב ההנהגה הפלסטינית המסורתית המערימה אף היא קשיים בדרכינו כאשר היא מטילה ספק באשר לצדקת גרסתנו וכאשר היא נופלת בפח שטמן לה הממסד הישראלי כתנאי להמשך המשא ומתן לקראת שלום מדומה. נראה כי המחשבות הנועזות שהועלו בנייר מאת נורמה ואיתן גולשות הרבה מעבר להצגה טיפוסית וקלאסית של הפליטות וזכות השיבה, והדבר מתחייב נוכח השאלות הרבות הנערמות מזה שנים. אך ככל שעונים על שאלות, עולות שאלות נוספות שמחייבות את כולנו להשיב עליהן ובכל הכנות חיוני להפוך את המחשבות לפרוגראמה. פרויקט "לאומי" משותף הוא מה שחסר, שכן לא נוכל להסתפק בניתוח השאלות והתשובות אם לא נעמיד את עצמנו במרכז הדיון המתעורר מאז ומתמיד תוך קביעת  ותיחום תפקידנו שיוביל את המהלכים בכיוון של שינוי בתודעה ובמחשבה. כאשר המעבר מהמציאות העגומה הקיימת למציאות חדשה מבטיח לכולם, מחייב קביעת דרכי פעולה ברורות ומפורטות שייתנו מענה לכל השאלות. זו האחריות של כולנו, לא לתאר את ההיסטריה, אלא לעשות אותה. האם אנו מסוגלים לשאת באחריות זו? האם בכלל יש לנו ברירה אחרת מלהתמודד ולשאת באחריות, כלפי עצמנו, וכלפי הדורות הבאים? תודה.