אוצר: איתן ברונשטיין אפריסיו.
(בהמשך עמוד זה טקסט שכתב לתערוכה)

מה שאיננו
כפרים כנקודות שנמחקו מתוך אותיותיהן - מתוך שירו של מחמוד דרוויש, "אל תתנצל על מעשיך" (מתורגם לאנגלית בידי ידידי פאדי ג'ואדה). לא זו בלבד כי אני מוצאת את עצמי מתנצלת; אני גם מתחקה, צעד אחר צעד, אחרי מה שלא הבחנתי בו משך יותר מעשרים שנה.  עבודה זו היא סוג של פיצוי מבחינתי, תרומתי כאמנית להנכחת מה שאיננו, מה שמחקנו.

בשנת 1971 עליתי עם משפחתי מקנדה. עברתי דרך כפרים אלה מאות פעמים בטיולי בית ספר, של הצופים, בפיקניקים משפחתיים. 400 כפרים שאיש מאתנו לא ראה: הם לא הופיעו במפות השבילים, לא היו קיימים במפות הכבישים. אני עדיין לא ראיתי אותם, אבל צילמתי אותם.

בשנת 1993 הגעתי לכפר הפלסטיני הראשון שלי.  הוא לא היה שם, אך מי שהדריך אותי, נהג מונית מנצרת, הורה לי להסתכל שוב.  אז הבחנתי בקיר המתפורר ובשיח הצבר בתוך חורשת אורנים.  מאז התחלתי לצלם את הכפרים האלה.  אני עובדת יחד עם שותפתי, תמירה סווצקי, וכל פעם שאנו חוזרות אנו ממשיכות להרחיב את הארכיון שלנו.

מה שאיננו מתעד יותר מ-400 כפרים אשר קיימים היום רק בתוך חומרים ארכיונים שונים ושרידים המספרים את סיפורם של חיי הפלסטינים לפני הנכבה.  מה שאיננו, הפועל לשחזר כפרים פלסטינים במסגרת ארכיון חזותי עכשיווי, מנוגד לרעיון של ארכיון ממלכתי רשמי אשר ממדר מתוכו מרכיבי היסטוריה וזכרון אשר אינם משרתים את הסיפור שלו.  ארכיון משמש כיד, כמזכרת זכרון, והארכיון שלנו מהווה עקבה אשר מפוררת ומערערת את הנרטיב הפלסטיני כפי שהוא בא לביטוי בהיסטוריה הישראלית השולטת, ותחתיו מציע מה שניתן לכנות "זכרון נגדי."

העבודות המוצגות כאן נבחרו מבין הצילומים שצילמתי החל משנת 1993, ואשר אנו שומרות ביומן.  יש שמות שתרגומם שגוי; יש מקומות שמיקומם שגוי.  בתרגום מערבית לעברית לאנגלית, עם חלוף הזמן, עם החלשת הזכרון, טעויות אלה בלתי נמנעות.  אך הודות לפעולותיו המוקפדות של זוכרות ועבודת המחקר המצויינת שלו, אשר תמשיך לשחזר את הארכיון החסר, השתדלנו לתקן את הטעויות בשמות ובמיקומים.  אני אסירת תודה על עבודתה של זוכרות, על מסירותם המתמשכת לצדק ולזכרון.  ברצוני להודות לנגה קדמן אשר מיפתה עבורנו את כל הכפרים והדריכה את סיורינו בהם, לאריאלה אזולאי אשר ראתה את הפרויקט שלנו בטורונטו והביאה אותו לזוכרות ולאיתן ברונשטיין שאצר את התערוכה.

Public Studio
יולי 2012
אל פלנדרס וטמירה סווצקי


אל פלנדרס היא יוצרת סרטים ואמנית מטורונטו.  היא גדלה במונטריאול ובירושלים.  בעלת תואר שני בתיאוריה ביקורתית ותואר MFA שניהם מאוניברסיטת ראטגרס, ניו ג'רסי.  היא בוגרת תכנית ויטני ללימודים עצמאיים, שם היא למדה בהנחייתן של מרי קלי ומרתה רוסלר.  עבודותיה של פלנדרס הוקרנו והוצגו במסגרות בינלאומיות. ביניהן המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק; פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין; פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו; המוזיאון לאומנות קנדית עכשווית בטורונטו; וביאנלה אינצ'יאון בריפובליקה של קוריאה.  היא חברה מייסדת של Public Studio, יחד עם שותפתה, טמירה סווצקי.  עבודותיה האחרונות כוללות: Road Shots, סדרת צילומים חתוכי-לייזר בפורמט גדול שהוצגה בגלריה O’Born Contemporary, טורונטו; Road Movie, מצגת בששה מסכים בנושא הכבישים הנפרדים ליהודים וערבים בפלסטינה אשר הצגת הבכורה שלה התקיימה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו ב-2011 ולאחר מכן הוצגה ב-Berlinale ב-2012; Kino Pravda 3G, סדרת מצגות וידאו הדנה בפעולות מחאה והתנגדות פומביות ברחבי העולם; What Isn’t There, פרויקט צילומים הנמשך כבר 15 שנה ומתעד כפרים פלסטינים אשר כבר אינם קיימים; והסרט התיעודי באורך מלא, Zero Degrees of Separation, זוכה הפרסים.  פלנדרס היא דוקטורנטית בתוכנית הסדנה לאמנות חזותית באוניברסיטת יורק, טורונטו, שם היא גם מלמדת.

טמירה סווצקי היא אדריכלית ואמנית העובדת בטורונטו.  בין השנים 1998-2010 היא עבדה במשרד האדריכלים זוכה הפרסים מקלנן ג'אוקלנס מילר. ב-2010 יחד עם שותפתה, אל פלנדרס, יסדו את Public   Studio  Architecture  ו-Public Studio.  בנוסף לעבודתה כאדריכלית, עבודותיה האמנותיות האחרונות כוללות: Kino Pravda 3G, סדרת מצגות וידאו הדנה בפעולות מחאה והתנגדות פומביות ברחבי העולם; What Isn’t There, פרויקט צילומים הנמשך כבר 15 שנה ומתעד כפרים פלסטינים אשר כבר אינם קיימים; Road Shots, סדרת צילומים חתוכי לייזר.  עבודותיה הוצגה במוזיאון לאומנות קנדית עכשווית בטורונטו; בגלריה לאמנות של אוניברסיטת יורק בטורונטו; Flux Factory, ניו יורק; ובפסטיבלים בינלאומיים.


מה שישנו

"סַפְסַאף" (במילרע)
"לא, ספסף" (במילעיל) עניתי
"אומרים ספסאף" קבעה בנחישות
"אתה לא מכאן אז אתה לא יודע" אמרה באנגלית
לעצמי חשבתי שהיא לא יודעת כי היא גם לא מכאן, אבל ידעתי שבארגנטינה ממנה היגרתי לכאן ההדגשה בשמות תמיד בראש מילה. לכן גם שמי המעוברת נהגה לא נכון. כמו של איתן כבל.
כשהגענו לשם ההתרגשות היתה גדולה. היא סיפרה לי הרבה על ספסאף ששמעה אודותיו ממשפחתה בלבנון. עבורה הם משפחה למרות שאין להם קשר דם. רק אהבה. ידעו לספר על הטבח והאונס שהתרחשו בו בנכבה ועל כמה שהיו רוצים לשוב אליו. מעולם, כמוה, לא היו בכפר, כי נולדו אחרי הנכבה. 
היא נכנסה למקווה של הנשים, במבנה שהיה ביה"ס של הכפר. יהודים שומרי מצוות נכנסים ויוצאים ממנו.
אח"כ הלכנו לשדה הפתוח הזרוע אבני בתים הרוסים. היה קריר. ישבנו על האבנים והחל לרדת גשם. נרטבנו ואהבנו.
חצינו את הכביש למושב ממול, ספסופה. בכניסה עמד טלפון ציבורי והצעתי לה להתקשר למשפחתה לספר להם איפה אנחנו ומה ראינו.
"להתקשר ללבנון? איך אפשר מכאן?"
"תנסי, אולי זה עובד?" התעקשתי
חייגה. צלצל שם בבית. השיחה התפרצה לכיכר הכניסה למושב הישראלי היושב על אדמות הכפר שצאצאיו עכשיו בצידו השני של קו הטלפון, לא רחוק משם. 
"אנא פי ספסאף!" הכריזה בפני "דודתה" בערבית במבטא צרפתי.
חיוכים גדולים.
ביקשתי שתמסור להם ד"ש חמה ממני.
"איך הגיבה לד"ש ממני?" שאלתי אח"כ
"לא הגיבה" ענתה.
        -----------------------------------------------------
כשמצאנו את בית אימהּ בין שרידי הכפר קּוּלַה ההרגשה היתה בדיוק כפי שהיא תארה אח"כ את האירוע: מחוץ למרחב ולזמן. ההתרגשות היתה גדולה. מוזר לחשוב שגל האבנים האלה שאנחנו יושבים עליו היה לפני שישים שנה הבית של אימהּ, של סבהּ וסבתהּ. למרות הזרות, התחבקנו בטבעיות. היא הודתה לי על העזרה למצוא את הבית. עניתי שאני חייב לה עוד הרבה.
מאז, אנחנו חברים קרובים ממרחק אלפי ק"מ. חולקים חוויות משפחתיות, משתפים פעולה פוליטית ומקצועית, מתכננים יחד את חיינו המשותפים כאן בארץ.
       ------------------------------------------------------
לִפְתַא הוא אחד הכפרים בו ביקרנו הכי הרבה פעמים. לא רק בגלל שהוא אחד המקומות היפים בארץ, לא רק בגלל שפליטיו עדיין כאן, לא רק בגלל שרבים מבתיו המרשימים עדיין עומדים.
באחד הביקורים צלם מוכשר תפס אותה בפרופיל יושבת על סף אחד החלונות צופה לעמק המקסים. כששאלתי אותה אח"כ על מה חושבת ברגע המצולם הזה ענתה שעל הריקנות של הכפר מאנשים שרוצים לשוב אליו.

בחניון מול מַאלִחַה, כשהמתנו לאנשים המגיעים לסיור, לא הקשבתי לה בפעם הראשונה. פנתה אלי, כך היא טוענת. כבר אז, אני כלל לא זוכר את זה, לא הקשבתי לה.

בצומת חלץ אין יציאה מערבה. לשם פנינו. דרך עפר מובילה למקום שהיה הכפר בֻּרֵיר. פתחתי את חלונות המכונית כדי לתת לרוח(ות) להיכנס. אינני מאמין ברוחות מתים מסתובבות במרחב הפיזי אבל אם יש מקום שגרם לי לחשוב עליהן זהו ללא ספק בריר. הכפר מחוק. אין כמעט אבני בתים על הארץ. קיר אחד של מבנה גדול עדיין עומד. עצי אקליפטוס, שברור שאינם טבעיים למקום, נטועים בפיזור גדול יחסית לחורשות קק"ל בארץ ומשווים למקום תחושה של אחרות אחרת לגמרי.
"את מרגישה את זה גם כן?" שאלתי אותה
עכשיו היא לא ענתה. היתה באלם. עברו דקות ארוכות עד שיכלה לדבר. אח"כ היטיבה לתאר את ההרגשה כשכתבה סיור לכפר הרוס זה ולעוד שלושה אחרים באזור.
כעבור מספר חודשים ישבנו יחד עם עוד עשרים איש/ה בזוכרות ושמענו את אמנון נוימן מ(סרב ל)ספר על השחיטה שהתרחשה בבריר בנכבה, שהוא היה שותף לה. השקט החודר שהשתרר בחדר אחרי שהטיל בו את שתיקתו מזכיר לי את השקט הרועם בבריר.
           ----------------------------------------------------
הוא נולד בכפר אִסְדוּד. אין עוד אנשים כמו האיש הזה בידיעת הארץ. כלומר בידיעת כל שכבותיה של הארץ הזו, לא ידיעת הארץ שלמדתי בביה"ס ושמעלימה את רוב ההיסטוריה הרלוונטית שלה.
לא רק ידען גדול היה. הוא היה גם איש חביב ומורה מאין כמוהו. קומוניסט במובן העמוק של המילה. וגם פעיל מפלגה המחלק על אופניו את עיתוניה.
יום אחד קבענו ואספתי אותו להסתובב בשרידי הכפרים באזור רמלה, עיר פליטותו. טירת דַנְדַן (שם מצחיק, חשבתי לעצמי), חַדִיתַ'ה, רַנְתִיַה ועוד. הוא לא הפסיק לדבר על ההיסטוריה של היישובים האלה אלפי שנים לאחור. התלונן על כי הצעירים כבר אינם מתעניינים בהם. ניסיתי לעודדו והוא צחק. תמיד היה לו חיוך ממזרי אופייני עם עיניים בורקות.
בסיור של זוכרות לאסדוד הוא התיישב תחת עץ הדומים העצום ורווי החרקים, סמוך למבנה ביה"ס בו למד ועדיין עומד. סיפר לנו בהתלהבות על כפרו ואז מישהי דחפה לו טלפון ליד ואמרה לו שמישהו מבקש לדבר איתו. זה היה חברו מילדות, פליט מהכפר החי ברמאללה. לא נפגשו הרבה שנים. עברו לשיחת ילדים מלאה קללות ומילים מצחיקות. הוא עדכן על השכונות והחלקות שנותרו מהם סימנים כלשהם. אח"כ הצבנו יחד שלט על בית ספרו וישבנו לאכול אבטיח שגדל במקשה בחלקת האדמה שזכר את שמה ואני כבר שכחתי.
כשמת לפתע, בנסיבות טרגיות, התקשיתי להשלים עם כך. חבריו מילאו אולם גדול ברמלה באירוע לזיכרו וביקשו ממני לומר דברים. לא מצאתי כוחות לבוא לשם.
        ----------------------------------------------------
כשחיפשנו משרד בלב תל אביב עבור זוכרות השתעשענו לרגע במחשבה שאולי נמצא מקום דווקא בבתי הכפר סֻּמֵיל במרכז תל אביב. הלכתי שם לראשונה. עליתי במדרגות בארלוזורוב, קרוב לפינת אבן גבירול ובאחת הייתי בלב כפר מזמן אחר. ממש בליבה העיר ללא הפסקה חדלה להתקיים והופכת לכפר. כך הוא גם נקרא בפני תושביו היהודים. הסתובבתי קצת, נתקלתי בכמה פנים חשדניות וסמוך לחניון שליד מגדל המאה ראיתי אישה בערך בת שבעים תולה כביסה. התקרבתי, חייכתי והתחלתי לדבר איתה. סיפרה שבצעירותה חיה בשכונת מנשיה. יחד עם בעלה הטרי השכירו שם דירה. כשהחלה האלימות בתחילת 1948 עזבו את הבית בבהלה וחיפשו מקלט בעיר. ערביי סמיל כבר עזבו את בתיהם ולכן מצאו דירה פנויה בכפר. בעבר באו פלסטינים לבקר בבית ובכפר אבל לא היה לה שום קשר איתם.
         ----------------------------------------------------
היא באה מקנדה לראשונה בחייה לבקר בפלסטין. אימהּ מואדי חֻנֵין ואביה מעִנַּאבַּה. צוות קולנוענים תיעד את חיפושיה אחרי עקבות הוריה בשני המקומות הללו וביקש אותי לסייע לה לאתרם. נסענו לנס ציונה ופנינו לאנשים במרכז העיר, ליד מסגד הכפר שהיה לבית כנסת, מי הכיר אנשים מואדי חנין. הפנו אותנו לאיש ממשפחת המייסדים הציונים של נס ציונה. לשמחתנו הוא ניאות לסייע, הזמין אותנו לביתו והראה לנו תצלומים ישנים, בהם זיהינו, אולי, את הבית בו נולדה אימהּ.
משם נסענו לענאבה, סמוך למחלף ענבה על כביש 1 הקרוי על שם הכפר ההרוס. זה היה כפר גדול יחסית ששרידיו מתפרשים על שטח גדול. פה ושם שרידים ברורים של בתים. בעיקר סברס ואבני בתים מפוזרים. אביה צייד אותה במפה שצייר מזיכרונו ובעזרתה ניסתה לאתר את עץ הלימון שהיה למשפחתה בחצר. לא מצאנו. היא התעקשה לחפש עוד ועוד. רועים בדואים לא ידעו לומר איפה יש עץ לימון בשטח הזה. היא לא וויתרה וצוות הצילום המשיך בעקבותיה בחיפוש אחרי עץ הלימון האבוד. רק כשהחשיך והבינה שלא תמצא אותו עזבנו. היא היתה מאוכזבת מאד. בלילה היא התארחה בביתנו והיתה שקטה מאד. בבוקר קמה חולה. נסענו הישר לבית חולים שם היא אושפזה.
          --------------------------------------------------
נסענו למושב כרם בן זמרה כדי להתעניין בשרידי הכפר רַאס אל אַחְמַר שחלק מבתיו עדיין עומדים בו. את חיבתה, לעיתים יראת כבוד של ממש, לזקנים/ות הכרתי זה מכבר. אבל התלהבותה מהמפגש עם האיש שהיגר מרומניה לארץ ב-1947 והתיישב בראס אל אחמר, הפתיעה אותי. הוא חש בזה ופלירטט איתה חופשי. איך שנכנסנו הוא שאל אם נוכל לעזור לו למצוא חברה לחיים. אנחנו התעניינו בהיסטוריה שלו, של המקום.
כן, קראו לו בתחילה ראס את אחמר, עד שנעשה למושב כרם בן זמרה. סיפר שהיה שומר עם נשק כדי למנוע מפליטי הכפר הפלסטינים "לחזור לגנוב את מה ששייך להם". אני נשבע שזה ציטוט מדויק של המשפט שאמר. מנקודת המבט של המהגר מרומניה זה כמובן מדויק. הוא חייב להכיר בכך שפליטי הכפר הם מהמקום שהוא עצמו חי בו אבל מ-1948 רכושם נעשה לשלו ולכן מתפקידו לשמור שלא יגנבו ממנו דבר.
         ---------------------------------------------------
מעולם לא ביקרתי עם אימי ביישובים ההרוסים שתצלומיהם מופיעים כאן. היא מתה בדיוק שבועיים לפני שתערוכה זו נפתחת. אופייני לה לאפשר לי מספיק זמן לבכות, לנגב את הדמעות, לבכות ולנגב שוב, להתעשת קמעא כדי להספיק להציב את כל התצלומים במקומם. 
כשסיימנו לתלות את התצלומים והכתוביות החלטנו ללכת להפגנה נגד המלחמה שמנהיגינו כה להוטים לפתוח בה. העצב הפרטי נמהל בדאגה לבאות. היא לא מכאן, לכן קשה לה לקבל את החיים בצל מתח מתמיד כזה. שאלה איפה המקלט הקרוב לביתנו? מה עושים אם יש אזעקה ואני במרכז העיר, בלעדיך? הציעה שניקח את ילדיי ונעוף לארץ שלה לכמה זמן. לא אמרתי לה אבל חשבתי איך אוכל להסתלק כשיש כאן כל כך הרבה חורבן להיענות לו.

al-Masudiyya

מוזירעה /Muzairia

ולג'ה / Walaga

ראס אל אחמר / Ras al-Ahmar

בית ת'ול / Bayt Thul

בריר / Burayr

דלאתה / Dallata

דיר מֻחיסִן / Dayr Muhaysin

חליקאת / Hulayqat

ח'רבת דאמון / Khirbat Damun

Khirbat al-Damun / Elle Flanders & Tamira Sawatzky

חלדה / Khulda

מג'דל יאבא / Majdal Yaba

קולה / Qula

קולה / Qula

ספסאף / Safsaf

סעסע / Sa'sa

סטאף / Sataf

טיטבא / Taytaba

אם זינאת / Umm Zinat

מה שאיננו / What isn't there

לאנדרו קורא / Leandro is reading

מבקרים בתערוכה "מה שאיננו" / Visitors at the exhibition "What isn't there"

חלל התערוכה / The exhibition space