אבו אלעבד פשט את הכּוּפִיָּה והעַגַאל מעל ראשו שאחזה בו השייבה והניח אותם לצדו על השמיכה המזוהמת. הוא שחרר מחזהו אנחה עמוקה, שכן החום היה בלתי נסבל ואילו הוא לא יכול היה לפשוט מגופו הכחוש את בגדי סוכנות הפליטים. לאוהל לא היתה דלת ומולו היו בנות ונשים. הוא התיר את שרוכי נעליו המגושמות והשליך אותן אל קרן זווית. אחר כך פרש את רגליו מתוך לאות רבה ואיכשהו הניח מעיל ישן מתחת לראשו. הוא נשען על כף ידו הגסה והסדוקה, מנסה, לא מוותר, לנוח לאחר שהתעייף מעבודת הבניין בהר הסמוך במשך עשר שעות.