הנרטיב הפלסטיני של הנכבה: סיכום הרצאתו של סלים תמרי
מאת: סלים תמרי
11/2003

לא כמו בני מוריס אינני היסטוריון אך יש לי מספר הבחנות על הנרטיב הפלסטיני של הנכבה וכתבתי מספר דברים על סוגיית הפליטים. נושא הנרטיבים המתחרים עלתה בצורה מעניינת ביותר בשתי התכניות האחרונות לפתור את בעיית הפליטים, במיוחד במו"מ בקמפ דיויד ומיד לאחריו בטאבה וכן בתכנית האחרונה של הבנות ג'נבה. היה ניסיון ליצור או נרטיב מפויס (reconciled) על מה שקרה ב-1948 או שני נרטיבים מקבילים שיכולים להביא לפיוס. לדעתי מה שהכשיל הסכמים אלה – יותר את ג'נבה מאשר את קמפ דיויד - הוא הניסיון להציב את העגלה לפני הסוסים. הייתה הרגשה שאם מקדמים נרטיב מפויס לפני שפותרים את הבעיות המבניות הכרוכות בשאלת הפליטים, יוצרים אשליות מזויפות של פיוס. אני חושב שזה הלקח שצריך להילמד מקונפליקטים רבים שכרוכים בהם פליטים כמו בקניה, בוסניה, אתיופיה ועוד. הפיוס הטריטוריאלי הפוליטי צריך להיעשות לפני שמנסים ליצור איזשהו נרטיב משותף או שניים מקבילים.

בעקבות הדיון של בני מוריס על האירועים הדרמטיים של 1948 והניסיון לבסס קורפוס, צריך לראות כיצד הנרטיב הפלסטיני כה שונה מזה הישראלי בכך שלא רק שאינם מקבילים אלא שקיים הבדל מהותי בדרך שבה הם נבנו מחדש. הנרטיב הפלסטיני של 1948 הוא בעיקרו נרטיב בעל פה (oral narrative). אצל הפלסטינים התפתחה תחושה שאין כאן קייס להגן עליו כי הוא ברור מאליו. בצד הישראלי יש מחקר עצום ולא משנה אם זה של היסטוריונים רוויזיוניסטים או פוסט-רוויזיוניסטים שבני מוריס נהג להשתייך אליהם, או גישות היסטוריות יותר קונבנציונליות. המחקר הישראלי רווי בתיעוד ובמסמכים. חלקית, זה מפני שהחברה הישראלית נותרה ללא פגע אחרי 1948 ומחוזקת מאד וארכיונים אירופאים היו חלק מהקמת המדינה (קשה להבין את הדברים האחרונים). וחלקית מפני שישראל הייתה בעמדת מגננה. היה עליה להוכיח את הקייס שלה. היה על ישראל להסביר מדוע 800,000 או 700,000 איש היו לפליטים אחרי המלחמה ומדוע לא ניתן להם לשוב. הקייס ההגנתי של ישראל צריך היה להיות מתועד.

בצד הפלסטיני אין פסיכולוגיה חברתית מקבילה לכך. אנשים חשו שזו הייתה ארצם, זה ברור מאליו, כל העולם היה שם וראה מה התרחש ולכן אין כאן על מה להגן או להסביר. הם טעו, כי העולם היה עסוק בעניינים אחרים: בתוצאות המלחמה העולמית, הקונפליקט הגלובלי, דה-קולוניזציה ועוד, ששמו בצל את הבעיה הפלסטינית. בזירה האירופית והאמריקאית, צריך לזכור, שבעיית הפליטים הפלסטינים נצפתה דרך הפריזמה של השואה. היה קשה מאד עבור אינטלקטואלים נאורים ,ולעיתים לא כה נאורים, לראות את הצדק של הצד הפלסטיני בתוך ההקשר של סבלו של העם היהודי. סבל אחד מוצדק באמצעות השני מבחינתם. עברו עשרים או שלושים שנה עד שפרדיגמה זו התהפכה, במיוחד אחרי הכיבוש של 1967.

הנרטיב הפלסטיני היה, אפוא, בעיקרו בעל פה. הוא כלל הקלטות ועדויות של אנשים. היו כמובן יוצאים מן הכלל כמו מחקריו של עארף אל עארף ואחרים שכתבו בשנות החמישים, אבל רוב הנרטיב היה בעל פה. והסיפורים שעלו מכך היו מאד מקומיים. אני מתייחס כאן לניסיון הראשון לחשוף מה שקרה ב-1948 חמישים שנה אחרי המלחמה. מה שמדהים הוא השתיקה של הפלסטינים לגבי מה שקרה ועברו חמישים שנה מאז הנכבה עד שהחלו בסדרה של סמינרים, תיעוד, עדויות, של האנשים שסיפרו מה קרה ב-1948. זה היה הניסיון השיטתי הראשון לרשום את מה שקרה אז. זה דבר שדורש הסבר. מדוע אנשים שתקו עד אז?

הסיבה הראשונה היא שהאנשים האלה חשו הטראומה שלהם ברורה מאליה ואין צורך לדבר עליה. אבל היו סיבות פסיכולוגיות עמוקות יותר. אנשים התביישו לדבר על מה שקרה, על שעזבו את הארץ ולא נאבקו עליה. זה עשוי להישמע מוזר כי אנו יודעים שכן היה מאבק נגד ההגנה. אבל האמת היא שרוב הפלסטינים לא נלחמו. הם פשוט ברחו מסיבות שונות שבני מוריס מציינן. אבל בשורה התחתונה הם עזבו את בתיהם וכפריהם ללא מאבק רציני. והם חשו אשמה על כך ולכן לא דיברו על מה שקרה. שנים רבות היה הסיפור בעל פה שביטא את האשמה. אנשים כמו ע'סאן כנאפני כתבו על כך. הסבר נוסף הוא שאנשי המעמדות הגבוהים, המשכילים, בין הפלסטינים נטמעו במדינות ערב כמו במצרים.

עלינו לזכור שבין השנים 1939 ל-1948 עברו רק תשע שנים. ב-1939 הסתיימו שלוש שנים של מרד פלסטיני. אחרי שלוש שנים אלה המנהיגות הפלסטינית הוגלתה כולה ונותרה בגלות עד 1948. המיליציות פורקו מנשקם ע"י הבריטים. המערכת הכלכלית הפלסטינית גם היא נפגעה קשות. הנמל ביפו נפגע וגם בחיפה הייתה פגיעה קשה. הם לא היו במצב ללחום מלחמה נוספת כעבור זמן כה קצר. כאשר תכנית החלוקה התקבלה באו"ם הרבה היו נגדה אף אם לא הכל. מדינות ערב, המפלגה הפלסטינית הלאומית והועד העליון התנגדו לחלוקה. אבל הם לא יכלו להניע את האוכלוסייה להיאבק נגד הקמת מדינה יהודית על השטח שהוקצה לה או בשאר הארץ.

באשר לסיבות לגירוש יש להבחין בין החוויות המקומיות הסלקטיביות שקרו במקומות שונים בארץ והתוצאות הכוללות שלהן. אינני היסטוריון. קראתי את בני מוריס ואחרים אך אינני מצוי בעמדה שיכולה לאתגר את הפרטים השונים. אבל חשוב לי להדגיש שהמלחמה עצמה הייתה חוויה של עקירה עבור הפלסטינים. מתוך פחד, איום וכלכלה רעועה שלא יכלה להחזיק את האנשים בארץ. מה שקריטי כאן איננו הסיבות לגירוש אלא הניסיון השיטתי והמוצלח של המדינה היהודית הנולדת למנוע כל צורה של שיבה. במרד הערבי של 1936 עד 1939 אלפי פלסטינים עזבו את בתיהם אך הם שבו אליהם. הבריטים לא מנעו מהפליטים לשוב. בתוקפה קולוניאליסטית זו אנשים עזבו את בתיהם בזמן מלחמה ואח"כ שבו אליהם, לא כמו בזמנים אחרים במאה העשרים. אבל רוב האנשים שעזבו ב-1948 חשו את הטראומה לא בעצם העקירה, אלא בשבועות, חודשים ושנים לאחר מכן שבהן לא ניתן להם לשוב. וזה דבר שנעשה באופן שיטתי.

השאלה היא מה גורם לפלסטינים להתחיל לדבר חמישים שנה אחרי הנכבה? קיים כמובן המרחק המספיק בזמן מהאירוע, שמאפשר לפצעים להירפא. אך כפי שחליל שקאקי ציין, התהליך הממשי של היהפכות לפליט נעשה מגיפה, פרדיגמה, של הזהות הלאומית הפלסטינית. עניין הפליטות, יותר מכל היבט אחר בזהות או בחוויה שמיקד את זהותם. עליית התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות השישים יצרה זהות קוהרנטית שהרשתה לאנשים לרכוש בחזרה את ביטחונם העצמי כדי לספר את מה שעברו. הם סיפרו זאת בהססנות רבה. הסיפור הכללי של 1948 לא התבהר עד לשנות השבעים המוקדמות. משהו דומה קרה ליהודים אחרי השואה. לקח לניצולים דורות אחרי השואה לדבר וכך גם בין אינטלקטואלים. דבר דומה קורה לאנשים רבות בעולם שחוו עקירה ורצח עם, הארמנים, למשל. ובכן, הייתה זו רקונטרוקציה של הזהות שהתרחשה אחרי הקמת אש"ף שהביאה את האינטליגנציה בלבנון, ירדן, מצרים וסוריה יחד עם הפליטים שהביאו את האנשים להתייחס למה שקרה ב-1948.

שלישית, חשוב מאד לדעת, לאחר ועידת השלום במדריד, הפלסטינים חשו שהם בדרך לקבל מדינה וזה אפשר להם להעלות את עניין הגירוש, הפליטות וזכות השיבה באופן פרגמטי. זה קידם את ההבניה של אירועי 48.

פליטים הבנו מחדש את חייהם על בסיס חיים קהילתיים כשהגרעין המשפחתי משמש זרז גמיש לכך. זה קרה במיוחד בסוריה, ירדן ולבנון. אנשים שימרו את שם הכפר והשכונה שבה חיו בפלסטין וחזרו שוב ושוב למקום המקורי שלהם. אני מניח שזה מרגיז מאד ישראלים רבים שודאי יאמרו שאחרי חמישים שנה על הפלסטינים לשכוח. אולי הם יצאו מחיפה או מיפו אבל עכשיו הם חיים בלבנון. עליהם להשלים עם כך.

אבל בדיוק "גישת שורשים" זו אפשרה להם לשרוד את העקירה והגלות. באופן מפתיע חיפוש זה של זהות ומקור אפשרה לפליטים להבנות מחדש את זהותם דרך פרשנויות פרגמטיות לזכות השיבה או לאלטרנטיבות לגבי עתידם.

אני מבקש לסיים בכך שכשנבחן את הנרטיבים המתחרים של 48 נמצא יותר משני סיפורים כאלה. לא מדובר רק בנרטיב ישראלי מול נרטיב פלסטיני. קיימת ארטיקולציה אינטלקטואלית של הנרטיבים. אנשים רבים מבקשים לספר את סיפוריהם הפרטיים אבל האינטלקטואלים הם שמבנים את המטא-נרטיב בסופו של דבר. הנרטיבים אינם שווים. אם אתם קוראים את הסיפורים של ההתנחלויות בצפון אמריקה או של התנחלויות האנגלוז באוסטרליה שנפגשים עם האבוריג'ינים ועם האמריקאים הילידים, הנרטיב של המתנחלים הוא ששולט במשך זמן רב. אבל היום הנרטיב של הילידים הוא שנשמר עד היום. אפילו מה שנתפס כמעשים ברבריים של האינדיאנים, כמו הסרת קרקפות, נחשב היום להגנה עצמית. אינני אומר שזה מה שבהכרח יקרה כאן, אבל יש לזכור שבניתוח סופי צדק הוא שיכריע איזה נרטיב ישתמר לאורך זמן. 

זוכרות ברשת