חאמד עביד אללה
03/05/2010
חאמד עביד אללה (אבו ג'מאל)

"שמי חאמד עביד אללה, אבו ג'מאל, נולדתי בשנת 1936, כיום אני בן 74.
האדמה הזאת נמצאת מחוץ לאדמת 48. לא נכבשה ב 1948. שם זה בתיר וחוסאן. שם עין כארם, אלוַּלַג'ה ושם בית צפאפא, אלמאלחה וירושלים.
אידבנו את הכפר שלנו ב 48, ואחרי הפסקת האש חילקו את האדמה. האו"ם שם גבולות בין ישראל וירדן, והאדמה הזאת היתה שייכת לירדן, היא נשארה בידי הערבים עד שישראל כבשה אותה ב 1967. היא השתלטה על האדמה ונטעה חורשה.
האדמה הזאת שייכת לאבא שלי, וזאת לדוד של אבא שלי ושמו ח'ליל מסטפא, וזאת לבן דודו מחמד מחמוד מסטפא. עצי הזית האלה הם לתושבי הכפר. זו אדמה חקלאית. לפני 1948 היה לנו צאן ובקר, נטענו עצי זית, גפנים, תאנים, משמש וזרענו חיטה ותירס.
השטח הזה היה בין שנת 48 לשנת 67 כמו אזור חיץ שהכניסה אליו אסורה. אחרי הכיבוש ב 1948 המשכנו לעבד את האדמה לעוד שנתיים ואחר כך הפסקנו בגלל הפחד, כי הישראלים היו יורים על האנשים שנכנסו לאדמות שלהם, ולפעמים היו תקריות ירי בין חיילים ישראלים וחיילים ירדנים.   

אבא שלי בנה את הטרסה הזאת במו ידיו. לצערי הלכה. זאת האדמה שלנו והתפרנסנו ממנה. היום אנחנו צריכים אישור כדי להיכנס לאדמות שלנו. לאזור הזה קראו פינת אבו עלי וזאת החלקה של חסין אבו יאבס. עץ הזיץ הזה ננטע לפני 65-70 שנה. אם מישהו היה מטפח את האדמה היום הייתם רואים את עץ הזית הזה ירוק ונותן פרי. כל האדמה הזאת היא של משפחת עביד אללה. כל זה אדמת אלקבּוּ.
מטע הזיתים הזה שייך למשפחות אבו ע'לוּס, אבו עאיה ומחמד עביד אללה. לאזור הזה קראו אלכַּלּאלה. זאת אדמת אבותינו. זה לא הוגן שאסור לנו לבקר בה. במקום החורשה הזאת היתה אדמה שופעת בעצי זית ועצי פרי.

מיד אחרי שישראל כבשה את הכפר היא הרסה 5 בתים. הבתים הגדולים. תקופה קצרה אחר כך הם נכנסו שוב ושיטחו את כל הבתים, זה קרה בין 48 לשנת 49. היה חורף. אנחנו גורשנו אולי באוקטובר או נובמבר 1948. תושבי הכפר התפזרו. בהתחלה הלכנו לכפר אלח'דר, לבית ג'אלא ולבית לחם. אחר כך האנשים התפזרו. המשפחה שלי הלכה לבית ג'אלא. נשארנו שם 4-5 חדשים. לקחנו איתנו גם צאן ובעלי חיים אחרים, היה קשה להסתדר עם החיות בבית ג'אלא. הלכנו לחוסאן וגרנו בו תקופה ארוכה. שכרנו אדמות ועיבדנו אותן, כדי להתפרנס. כאן ישראל ושם ירדן. אחרי שקבעו את הגבולות בין ירדן וישראל נשארו למשפחה שלי 50 דונם בואדי פוכּין (בצד הירדני) מחוץ לישראל. גרנו באדמה שלנו ועיבדנו אותה. אני עדיין גר שם עם הילדים שלי.

הבטון הזה היה הסימן של הגבול המפריד בין אזור של הערבים לאזור של ישראל. בכל האזור מפוזרים סימנים כאלה של הגבול. כאן היו כמה בתים. אני זוכר אותם. זה הבית של אחמד עבד אללה אבו יאבִּס.
האדמה הזאת היתה של המח'תאר חסין אחמד ח'ליל אלאזרק. כשהחליט להתחתן הוא מכר את האדמה הזאת לאבא שלי ב- 50 לירות פלסטיניות בשנת 1947. סידרנו אותה והתחלנו לעבד אותה. אבל באה ישראל ולקחה אותה ב-48. הבית של המח'תאר היה הבית הראשון בכפר מכיוון הכניסה לכפר. מיד עם כניסתך לאלקבו אתה מגיע אליו. היום כמובן הבית הרוס ובין ההריסות יש חתיכות חרס. בכל בית היה כד חרס למי שתיה. היו גם כלי אוכל עשויים מחרס. המח'תאר הזה היה לו בית אחר שהבריטים הרסו אותו בשנות הארבעים כי האשימו אותו שהצטרף למורדים. וכאן זה הבית של מחמוד אבו ע'לוס.   
ליד כל בית בכפר היתה גינה. היתה בכפר דרך ראשית והבתים היו על שני הצדדים של הדרך. לכל משפחה היה גורן. כל קיץ היינו מביאים לגורן את היבול כדי לדוש אותו ולהפריד את החיטה. מתחת לעץ הזית הזה היו זקני הכפר מתאספים, מעבירים את זמנם ומשחקים סיג'ה (משחק בין שניים עם אבנים שצריך לסדר אותם בסדר מסויים בריבועים מצויירים או חרותים על משטח עץ או על האדמה – דומה לאיקס ריבוע אבל עם אבנים).  
למשפחה שלנו היה בית קברות נפרד. היום בית הקברות מחולל וניתן לראות את העצמות בקברים. אלה העצמות של קרובי המשפחה שלי. זה הקבר של סבא שלי, מצד אבא, מחמוד מסטפא עביד אללה.  
ליד בתי המשפחה שלי היה טבון. שם אפינו את הלחם. היום אני גר במרחק קצר מהאדמה שלי. ואדי פוכּין לא רחוק מכאן. אבל אסור לי להיכנס בלי אישור מישראל. 20 שנה לא הייתי פה. ליד הבית שלנו היה דיר. לשם הכנסנו את הצאן ובעלי החיים. הדיר היה בין הבית של אבא שלי לבית של סבא. הבית שלנו היה גדול. היה בו חדר אורחים. אבא שלי כיבד כל אדם שהגיע אליו, בלי קשר אם היה עובד ממשלה או אדם פשוט, זר או קרוב משפחה. מידי פעם, הגיע לכפר פקיד ממשלתי כדי לגבות מסים על רכוש, בעלי חיים ויבול חקלאי. אבא שלי היה קודם מזמין אותו ומכבד אותו. השבח לאל, האנשים היו במצב כלכלי טוב באותם ימים. כל האנשים עיבדו את האדמות ועבדו בפלחה.  
הבית שלנו היה במרכז הכפר. ממנו היה אפשר לראות את אדמת אלקבּוּ הרחבה. כל האדמות שהיית רואה מהבית שלנו כולה שייכת לתושבי אלקבוּ. תושבי הכפר היו בעלי אדמות פרטיות רבות. לכל משפחה הייתה אדמה בבעלות פרטית.
מערבית לכפר היה כפר ראס אבו עמאר, מדרום ואדי פוכּין, ממזרח בתיר וחוסאן ומצפון אלוּלג'ה. הכפר שלנו לא היה גדול. היה כפר מן השורה. מאז 48 אנחנו חיים בטרגדיה.

הבית הזה היה של אבא שלי ושל דוד שלי. גרו בו 40 נפשות בערך. השכן שלנו כאן היה מחמוד עבדאללה, הייתה לו מכולת, ושם היה הבית של מחמוד אבו ע'לוס. הבית שלנו היה שתי קומות ולידו גינה. כשהייתי עולה על הגג של הקומה השנייה הייתי רואה את הים. אני זוכר כשהייתי ילד הייתי רואה את הים מכאן. מתחת לכפר בכיוון אלוּלג'ה הייתה מסילת ברזל. בכפר היה מסגד והיה בו מקאם שיח' (מקום קדוש) ובית ספר. בית הספר והמסגד היו אחד ליד השני. חוץ מהמסגד שליד המעיין. והיו שתי טחנות קמח.
בשנת 48 אנחנו, באזור הזה, נשארנו עד השלב האחרון. אחרי אלרמלה ואללד ואחרי דיר יאסין. הרבה כפרים ברחו אחרי ששמעו את הסיפור של דיר יאסין, כמו ערתוף [נחם], דיר אבאן [בית שמש, צרעה, ישעי, מחסיה], בית נתיף [נתיב הל"ה], ג'רש [ליד זנוח], עלאר [מטע, בר-גיורא], בית עטאב [ליד נס הרים]. האנשים פחדו על הילדים ועל הבנות שלהם וברחו. הגיעו לכפר אלח'דר ליד בית ג'אלא. אנחנו נשארנו. אחר כך היה קרב ליד אלוַּלג'ה בכפר אלמֻסַכַּרָה, ליד אלג'ורה [אורה] מעל עין כארם. הצבא המצרי היה באלולג'ה. הטנקים הישראלים עצרו על הפסגה ליד צור הדסה, שם עצרו ליד הגבול ששמו אותו ב -48. איש בריטי ביקר את אבא שלי בבית הזה, היו לו מפות, הוא בא מכיוון בתיר, אכל ושתה אצלנו, אחר כך הלך והצטרפו אליו עוד אנשים ותקעו סימן ליד בריכת המים שם. ליד הסימן הזה ישראל קבעה את הגבול שלה. 

כאן בכפר לא היו קרבות. האנשים ברחו בלי קרב. מיד עם כניסתם לכפר, היהודים פוצצו 5 בתים והלכו. לאחר כחודשיים הם חזרו והשלימו את הרס כל הכפר. שמו מוקשים ופוצצו את הבתים. הם שמו גם מוקשים מסביב לכפר כדי שיתפוצצו באנשים שירצו לחזור אליו. ואכן נהרגו אנשים מהמוקשים. אני יודע על שלושה גברים שנהרגו, אחד מחוסאן, ואחד מאלקבו. בנוסף להם, היהודים הרגו שלוש נשים. שלוש נשים שהסתננו לתוך הכפר כדי לקטוף ענבים ותאנים, היהודים תפסו אותן, לקחו אותן לתוך בור בתחילת הכפר וירו בהן. הרגו את שלושתן. אנחנו, כשהיינו בבית ג'אלא בתחילת ימי ההגירה, אחרי שעזבנו את הכפר, רצינו לחזור. היה ליד הכפר צבא ירדני. הם נסוגו מהכפר אחרי שלושה שבועות. ביקשנו שהם ישארו כדי להגן עלינו אם נחזור, אבל הצבא אמר לנו תחזרו על האחריות שלכם, הצבא לא ישאר כאן. אז המח'תאר החליט שהוא לא יכול לומר לאנשים לחזור על אחריותו, כי היהודים יהרגו אותם. הוא אמר אם תשאירו את הצבא נחזור לכפר. זאת היתה באמת תקופה של פחד, היתה אוירה של פאניקה והרג. לכן לא חזרנו.
אנחנו יצאנו מהבית שלנו והשארנו בו בגדים, חפצים וחיטה. לא הוצאנו את הריהוט שלנו. נעלנו את הבית עם המפתח, בתקווה לחזור. הנה המפתח. אני מקווה שאלוהים יביא שלום וכל אחד יחזור למקום שלו. אני שומר על המפתח הזה יותר מ- 60 שנה.  
כאן בבתיר היתה תחנת רכבת. האנשים היו לוקחים את היבול שלהם ברכבת לירושלים והיו מוכרים אותו שם. המסגד השני קרוב למעיין. רחוק מהכפר. אזור המעיין היה מחולק ומסודר. המעיין היה מקור הנביעה, לידו היה בית מרחץ, אנשים היו חוזרים מהעבודה שלהם באדמה והיו מתרחצים לפני שנכנסו למסגד. אחרי בית המרחץ היו מדרגות שירדו סמוך לקיר בנוי אל שלושה ברזי מים. אלה היו מים לשתיה והאנשים היו באים וממלאים מהם מים לבתים. ליד זה היתה בריכת מים לבעלי חיים ואחריה היתה עוד בריכה לאיסוף מים להשקיית הבסתנים. מהמעין עד לנקודות המים למטה, בית המרחץ, הברזיה ובריכות המים, יש תעלה שדרכה זרמו המים לשם. זה שממול הוא מבנה עתיק. קראנו לו הכנסיה. אזור הבסתנים היה לאורך הואדי. היה מחולק בין משפחות הכפר. וכאן ליד המעיין היתה לנו אדמה. עץ התאנה הזה הוא שלנו, התאנים שלו שחורים. כאן היה משמש, תפוחים והרבה עצים. עדרי הצאן היו נחים בצהרים ליד המעין, כל העדרים של הכפר היו מגיעים לכאן, זה מקור המים היחיד של הכפר, אבל היה הרבה מים. אנשים הגיעו ממקומות אחרים כדי לטייל כאן. גם יהודים באו לטייל. הכרנו אותם, זה היה בשנת 45 ושנת 47. היחסים עם היהודים היו טובים.
אני זוכר כל דבר כאילו המשכתי לגור כאן עד היום. בשנת 48 , אחרי שגורשו מכפריהם, באו לכאן אנשים מבית נקובּה, אלעמוּר [גבעת יערים], דיר אבאן וערתוף. הם נשארו כאן קרוב לשבועיים, כי זה מקום רחב ויש בו מספיק מים.
אני בכל רגע מתפלל שאלוהים יתן לי למות בכפר שלי. הפקיעו ממני את העץ הזה שאבא שלי שתל, אני בכיתי עליו, כאן מקום הולדתי. אני מוכן לבנות כאן אוהל כדי לגור בו. אני מבקש שתקח אותי לעץ שנהגתי לשבת תחתו כשהייתי קטן".

מחמוד עבד אלמג'יד עביד אללה, קרוב משפחה של אבו ג'מאל, בשנות ה-50 לחייו, השתתף גם הוא בסיור, אומר:
" כל אחד מאיתנו יודע איפה חלקת האדמה שלו, למרות שהיהודים שיבשו את גבולות האדמות. אני רוצה את אדמתי בחזרה ושהילדים שלי והנכדים שלו יגורו בה. ואדי פוכּין היה באזור החיץ, היהודים הרסו גם אותו, אחרי שתושבי הכפר חזרו אליו התחילו לבנות בהדרגה. אם אשוב לכפרי, הדבר הראשון שאעשה הוא לבנות את הבית של אבא שלי. אפשר לתכנן דברים חדשים ורחובות יותר רחבים, אבל זה גם טוב להחזיר את הסמלים של הכפר. נבנה את המסגד. צריך לשמור על האופי של הכפר ועל מה שאבא שלך בנה, מתוך כבוד לזכרו. מבוא בית"ר נבנה על האדמות שלנו. שכל אחד יחזור למולדת שלו. אני שקופחתי רוצה את הזכות שלי. אני רוצה לבוא לכפר שלי כשאני בן חורין. אני לעולם לא אשכח או אוותר על האדמה שלי. היהודי נהנה מאדמתי ומהרכוש שלי ואני חי במרירות וצער. למרות הכל אני מוכן שהיהודי שכבר גר על אדמתי ימשיך לגור בבית שבנה, ואני אקבל בחזרה את שאר האדמה שלי. בתנאי שיפסיק לכבוש ולהשתלט על
 



أبو جمال قرب عين القبو / אבו ג'מאל ליד עין אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



أبو جمال، لاجيء من قرية القبو / אבו ג'מאל, פליט מכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



مسجد قرية القبو / מסגד כפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



"الحمام" قرب عين القبو / "בית מרחץ" ליד עין אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו



جوله الى قرية القبو / סיור לכפר אלקבו

עדות זו נגבתה מאבו ג'מאל תוך כדי סיור באדמות הכפר ובין שרידיו
ראיין ותירגם: עומר אע'באריה

זוכרות ברשת