השיח' נימר נימר
10/03/2009
השיח' נימר נימר, מכפר חורפיש (יליד 1941)

רנין:  כאדם שהתחנך וגדל בחרפיש, מה הקשר שלך אל סבלאן?

נימר: הנביא הערבי הטיף לדאגה לשכן, וסבלאן הם השכנים שלנו. המצב של סבלאן דומה למצב של סוחמתא וסאסא וע'באטי וכל הכפרים הסמוכים. מה שקרה בכפרים האלה בנכבה ב 1948 הותיר את חותמו המר עלינו, אלה שנשארו בחורפיש. בהתאם לתוכנית היסוד הציונית היה רעיון לגרום לגירוש התושבים מחורפיש, פסוטה ומעליא- כפרים שהוכרו בתור כפרי הגבול של גבול לבנון. אנחנו לא רואים בסבלאן כפר נפרד, אלא מתייחסים אליו ואל חורפיש כאל כפר אחד.
המשפחות של חורפיש גם הן מצאו מקלט ברמיש. אמא שלי במקור מחצביה שבלבנון ובמלחמה היא לקחה אותנו, ומצאה מקלט בבית דודי בלבנון. היינו שם במשך ארבעה חודשים ואחר כך חזרנו בעקבות זה שחלק ממשפחות הכפר יצרו קשרים עם הכוחות היהודיים בכדי להחזיר את האנשים.  
בן גוריון בתורו אמר שצריך לגרום להגירה של תושבי פסוטה, מעליה וחורפיש מבלי להתחשב בקשרי המשפחה הקיימים ביניהם, אבל מושה שרת התערב והתעקש להשאיר את הכפרים על מקומם.

רנין: מה היה סוג היחסים בין המשפחות בחורפיש ובסבלאן לפני הנכבה?

נימר: בחורפיש היה בית ספר בשלבי הקמה ראשונים והילדים מסבלאן למדו בחורפיש. מעבר לכך, היום כל ספרי ההיסטוריה מצביעים על העובדה שחורפיש וסבלאן היו יחידה כלכלית אחת. לדוגמא, כשהיינו מבקרים בקבר של הקדוש סבלאן לפני הנכבה, האחראי על מצבת הזיכרון היה שיח' ממשפחת פאעור, שהיינו פונים אליו בתואר 'אדוני סבלאן'- הוא היה שיח' מכובד עם זקן לבן וכשהיינו ילדים חשבנו שהוא הוא הנביא סבלאן. היינו מבקשים ממנו כיסוי לקשור מסביב לגוף- את התמונה הזאת אי אפשר למחוק מהזיכרון.

רנין: בן כמה היית כשהגיעו משפחות סבלאן לחורפיש?

נימר: בן שבע, גרתי בבית של המשפחה שלי שנמצא עד היום בחלק הישן של הכפר.
אני זוכר את היום שבו החאג'ה אום מחמד דיא פאעור הגיעה אלינו בוכה עם ילדיה הקטנים לבקש עזרה, המראה ההוא לא יעלם מזכרוני לעולם. הם נשארו אצלנו ימים או שבועות עד שהענינים הסתדרו. אני זוכר גם את כל המשפחות של סבלאן שעזבו את הכפר שלהם ובאו לחורפיש- לאחר מכן רובן היגרו ללבנון ותרשיחא או למקומות אחרים.

רנין: ספר לי עוד על היום שבו הגיעו משפחות סבלאן לחורפיש

נימר: היינו משפחה מרובת ילדים. באותה תקופה נפטר אבי ואמא, למרות שהיו לה שבע בנות ושני בנים, היתה מוכנה לקבל לביתה כל עובר אורח. באותם ימים לא חיינו חיי מותרות, מצבנו היה דומה לזה של כל המיעוטים בארץ, בהינתן המצב הכלכלי  הקשה.
כשהגיעו אלינו אום מחמוד ומשפחתה הרגשנו חובה אנושית ומוסרית לקבל אותם ברוחב לב ובנדיבות. המצב של משפחת החאג'ה דיא היה דומה לזה של אלפי הפליטים שנכנסו לחורפיש. כל אותם אלה שיצאו לסבלאן מאיזור נצרת והגליל התחתון בכוונה להגיע ללבנון וסוריה עברו דרך חורפיש, ואני זוכר את מאות ואלפי המהגרים שעברו דרך חורפיש, יחפים וחצי עירומים. אני זוכר את היללות והבכי שלהם. פעמים רבות ראיתי אישה או זקן נושאים על כתפיהם מזרון או שמיכה, ואת הילד הקטן שגילו לא עולה על שנתיים -שלוש  הולך מאחורי הוריו. במקרים היותר טובים העמיסו האנשים את הסחורות שלהם ואת כל מה שהיה אפשר להעמיס על פרדות וסוס כדי שיגיעו למקום מבטח בלבנון או בסוריה. וכך היה עם משפחות סבלאן.
אני זוכר שבליל חורף גשום ברחו ארבע נשים מאיזור אלראמה ומצאו את עצמן בבית של שייח' סאלח עלי בדר בבגדים ספוגי מים. השייח הזה ומשפחתו עזרו להם וקיבלו את פניהם.
שיח' אחר, עבדאללה חסן פארס, שהיה לו שדה, שמע אישה שנמצאת בעיצומם של צירי הלידה האחרונים, צועקת לעזרה. מבחינה מוסרית הוא לא יכול היה להתקרב אליה, אז הוא חיכה בסבלנות עד שהיא ילדה. אז הלך אל הבית, הביא חלוק, והוא ואחותו נשאו אותה יחד עם הילוד על הפרדה, הביאו אותה לבית וטיפלו בה במשך שבוע שלם.
אני זוכר מספר משפחות מסוחמתא, מדיר אלקאסי וממקומות אחרים שנשארו בחורפיש במשך שנה או שנתיים ולאחר מכן יצאו ממנה. מהן אני זוכר את משפחת מערוף מדיר אלקאסי ואת משפחת השיח' אבו ניעם רשרש חסין עאמר זכרונו לברכה. מסוחמתא אני זוכר את ג'רייס סמעאן וסאלח דוח'י ח'שאן, שגר בחורפיש בערך עשרים שנה והיה שכן של המשפחה שלי. אלה אנשים שהרגשנו כלפיהם קרבה משפחתית, שחרגה הרבה מעבר לקשרי הלאום של ההשתייכות למולדת ולמשפחה הערבית, שכולנו התגאנו להשתייך אליה. רוב הגולים עזבו את חורפיש מסיבות כלכליות וחברתיות ואלה שנשארו היו מעטים-גם ממשפחות סבלאן נשארו מעטים.

רנין: כלומר, הפליטים שהגיעו לחורפיש התמקמו על האדמות?

נימר: נכון, מתחת לעצי זיתים בעמק וחלק מהם המשיכו ללכת. אני זוכר מאות ואלפי אנשים  שעברו ברחוב הראשי או בתוך הכפר כדי להגיע לגבול הלבנוני.

רנין: ספר לי עוד על הגלייתם של משפחות חורפיש

נימר: בעקבות החדשות על התקיפות ועל ההרג, ובעקבות נפילת פצצות באיזור המזרחי של חורפיש ברחו חלק ממשפחות הכפר. משפחות חורפיש מצאו מקלט ברמיש וחלק מהן הגיע ללבנון. זה היה בספטמבר או אוקטובר 1948, אבל היו גם אנשים שיצאו לפני שישראל הכריזה על עצמאותה.
החוקר שוכרי עראף דיבר הרבה על התכונות ועל המעלות של משפחות חורפיש שעשו  כל מה שביכולתן כדי לגרום לעוברים דרך הכפר להישאר במקומם ולעזור להם לשוב אל הכפרים שמהם הוגלו. למשל, משפחת סאלח עלי בדר הייתה מביאה פליטים מרמיש ומהכפרים הלבנוניים ומחזירה אותם אל המולדת.
האנשים האלה זכו לכינוי המבריחים, שכן בתקופה ההיא נגמרו כל מוצרי המזון  והמבריחים נהגו ללכת ללבנון כדי להביא אספקה- בדרך חזרה הם הביאו איתם חלק מהפליטים. המבריחים הכירו את כל המסלולים והשבילים המוכרים יותר והמוכרים פחות וידעו לחצות את כל האיזורים.  

רנין: חורפיש התרחבה על חשבון הכפר נבי סבלאן ועל חשבון הבתים והאדמות שלו. איך מתייחסות משפחות חורפיש לנושא הזה?

נימר:אנחנו מתייחסים לנושא הזה ברצינות רבה. אם משפחות חורפיש לא היו פורשות את ידיהן על השטח ועל האדמות של כפר נבי סבלאן, כבר לפני חמישים שנה הייתה קמה שם התנחלות יהודית, שמתנכלת לקבר הקדוש ומפקיעה את אדמותיו. היות והמדינה היהודית הפקיעה יותר מ 75% של אדמות חורפיש, ערכה הממשלה הישראלית עיסקאות של חילופי אדמות עם משפחות חורפיש, כשהם מציעים למי שהיתה לו אדמה באיזורים הצפוניים והמזרחיים לקחת אדמות בנבי סבלאן ובצד המזרחי של ע'באטי.
כולם ידעו שהאדמות האלה שייכות לבעליהן, משפחות דיר אלקאסי וסבלאן וע'באטי, אבל הם אמרו לעצמם- יותר טוב  שנהיה כאן ונשלוט על האדמה הזאת כדי לאפשר למצב להשתפר- דבר שהיהודים לא היו עושים לעולם.
בנוגע לעניין של ההתרחבות על חשבון נבי סבלאן וניצול האדמות בצד המערבי, הרי ששם נבנתה שכונת "החיילים המשוחררים" ואילו לא הייתה שם השכונה הזאת היו בונים לנו במקומה התנחלות יהודית, כפי שקרה בסאסא, דיר אלקאסי וסוחמתא.

רנין: למה הפקיעו את אדמות חורפיש והחליפו אותן?

נימר: לא אוכל לשכוח את הקושן על האדמה שהייתה ברשותי, שמאשר את בעלותי על 45 דונם מאדמות חורפיש, אלא שהקרן הקיימת (קרן אדמות ישראל) הכחישה את הקיום של קושאן כזה וכשהגשתי תביעה לבית המשפט הם הכירו בכך שנפלה טעות, אבל במקום להחזיר לי 45 דונם הם הכירו לי רק ב- 10 דונם.
ב1956 החילו על הדרוזים חוק גיוס חובה ובאותו זמן הופקעה רצועת הגבול של אדמות חורפיש והכריזו על האיזור כאיזור ביטחוני שאסור לנו להיכנס אליו. כלומר, מבחינה צבאית, אני כדרוזי מתאים לשרת בצבא ההגנה לישראל ומבחינה מעשית אני לא מתאים, כי אני עובד על אדמות שנועדו לצרכים ביטחוניים.
לאחר ארבע שנים הסירו את המצור הביטחוני מעל לאדמות והפכו אותן לשטח חקלאי וכיום הפרות של סאסא רועות וצוהלות להן על אדמות חורפיש. בחודש הקציר של 1949 אמרו לכל מי שזרע באדמה שלו חיטה או עדשים או שעורה שהוא לא יוכל להיכנס לאדמה שלו אלא אם כן יחתום על הצטרפות לשירות הצבאי, כלומר האדמה שלך תלויה בשירות הצבאי.

רנין: לחזור לנושא של סבלאן, האם אתה חש שהאנשים שמבקרים בקבר הקדוש יודעים לאן הם הולכים? האם הם מבינים שהבית שנמצא ליד הקבר הוא בית של משפחה שגורשה ממנו?

נימר: אני לא חושב. יש ניסיונות זדוניים למחוק את ההיסטוריה של האיזור. היום אפילו בית הקברות מוזנח ומופקר, בתקופה האחרונה תקפה חבורה נפשעת את בית הקברות והרסה את אחד הקברים. לאחר מכן הגיעה המועצה המקומית ובנתה מחדש את הקבר מבטון.  אלי באופן אישי הגיעו מכתבי איום בשמות בדויים, לפני ארבע או חמש שנים. אני בטוח שמדובר במכתבי איום מהשב"כ הישראלי, שמאיים לרצוח אותי מפני שאני תומך במשפחות סבלאן. לאחר שלושים שנות עבודה כמורה פוטרתי ממקצוע ההוראה  בתואנה שהפגנתי נגד גיוס החובה ושילדי לא שירתו בצבא ואני מתגאה בכך.

רנין: קיימים עוד קולות כמו שלך בחורפיש?
נמר: ....



الشيخ نمر نمر (مواليد 1941) / השיח' נימר נימר (יליד 1941)



قرية حرفيش المجاورة لسبلان / בתים בכפר חורפיש הסמוך לכפר סבלאן



مقام النبي سبلان / מקאם הנביא סבלאן



ما تبقى من بيوت النبي سبلان / מה שנשאר מבתי הכפר סבלאן



مقبرة قرية سبلان / בית הקברות של כפר סבלאן



مقبرة قرية سبلان / בית הקברות של כפר סבלאן



مدخل مقام النبي سبلان / דלת הכניסה למקאם

ראיינו: רנין ג'רייס, נבאל פאעור- הוארי

זוכרות ברשת