עבד אלעזיז אבו חמידה
אחרי שכבשו את הכפר ניסינו להסתנן ולחזור אבל היהודים היו הורגים את מי תפסו בכפר. רק מהכפר שלנו נהרגו 15 אנשים שנתפסו. אחד מהם הוא חמי.
09/11/2016

אני עבד אלעזיז עבד אלהאדי עליאן אבו חמידה. נולדתי בבית נתיף ב- 1927. הכפר שלנו ממוקם דרומית לבית ג'מאל ודיר אבאן [מחסיה] וג'ראש [ליד זנוח]. בכיוון מזרח היו עלאר [מטע] וואדי פוכּין [קיים בגדה המערבית]. דרומית לו היו אלג'בעה, סֿוריף [שניהם קיימים בגדה], ואם ברג' [נחושה וחורבת בורגין בפארק עדולם]. מערבית לכפר היו עג'ור  [עגור] וזכּריא [זכריה]. מושבות יהודיות באזור היו עסֿיון [עציון] וערתוף [הר טוב]. אני נלחמתי בהן. הכפרים אשוע [אשתאול], עסלין [אשתאול], סֿרעה ודיר ראפאת גם הם היו צפונית לבית נתיף. אלבריג' [שדות מיכה] היה בכיוון צפון-מערב. פעם היה בית נתיף חלק ממחוז רמלה אבל בתקופה הבריטית הוא נכלל במחוז חברון. כל הערים האלה אני הכרתי. נסעתי להרבה מהן. הגעתי עד חיפא, עכּא, ואם אלפחם. היו מכוניות, בעיקר משאיות. שילמנו עשרה גרוש לנסיעה. מטרת הנסיעות בדרך כלל הייתה עבודה ומסחר. מכרנו שם צאן.

היה שוק באלרמלה והיה שוק באללד [לוד]. השוק של אללד היה שוק שתי היבשות [הגדות], כי הגיעו אליו סוחרים גם מירדן. סוחרים מעמאן מכרו גמלים. הרבה גמלים. אנחנו מכרנו רק ראשי צאן או בקר כל פעם. אחר כך נפתח שוק אצלנו בכפר. נפתח בשנות הארבעים. היה בקצה הכפר המזרחי. נסענו גם לאלקדס [י-ם] אבל פחות ממקומות אחרים. לא כמו היום. אנשים לא היו אדוקים לדת. לא לתפילה ולא לעליה לרגל. בכל הכפר היו רק שלושה ארבעה גברים ושלוש ארבע נשים שעשו עליה לרגל. נסעתי גם ברכבת. הלכתי ברגל לתחנת ערתוף כדי לעלות לרכבת לאלקדס,ובחזרה אותו דבר, ירדתי בתחנת ערתוף ומשם הלכתי ברגל לכפר. כמעט 3 קילומטר דרך דיר אבאן וג'ראש.

בית ובית ספר
בכפר היו שתי שכונות. שכונת אלכּפריה ושכונת אלג'מארנה. המספרים של שתי המשפחות כמעט שווים. גם החלוקה באדמות הייתה כמעט חצי חצי. אדמה רחבה. חלקה לחקלאות וחלק מרעה וחורשות. בחורשות נטעו הבריטים אורן, אבל היו גם עצים טבעיים כמו עצי אלון, מלול [אלון התבור], סוויד ועוד. הכפר נהיה גדול אחרי ששתי המשפחות הגדולות גרו בו. לפני כן זה היה כפר קטן. עיבדנו את האדמה, זרענו וקצרנו. בשנים האחרונות קנינו מכוניות. יש לנו נייר טאבו על האדמות. לי יש אחד. היו אנשים בעלי אדמות שפחדו לרשום בטאבו כי פחדו לשלם מסים. אז אנשים אחרים הציעו לרשום על שמם את האדמה והם שילמו את המסים במקומם תמורת חלק מהיבול.

הבית שלנו בנה אותו אבא שלי. הבית מאבן והתקרה עשויה קש ועליו שכבת בוץ. מבפנים הבית בצורת קשתות, אבן על אבן, מארבע פינות החדר. לא חושב שהיו בכפר בתים מבטון וברזל, הכל מאבן וטיט.

בכפר היה בית ספר עד כיתה ד'. בהתחלה היה בי"ס קטן ואחר כך בנו בית ספר יותר גדול. הייתי בן חמש כשבנו אותו. בסביבות 1932. היה בנוי אבן ומסביב לו שטח שני דונם. אני לא למדתי. עבדתי באדמה. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 12. אימא שלי נפטרה חמש שנים לפניו. היה לי אח חורג גדול ממני בהרבה, אפילו בניו יותר מבוגרים ממני. מאימא שלי היינו שלוש אחיות, גדולות ממני, ושני אחים, אני ואחי הקטן. הבנים בכפר למדו עד כיתה ד'. בנות לא למדו כלל. אחר כך היית צריך להמשיך לימודים באלח'ליל [חברון]. אבל זה היה מסובך. היה רחוק והיית צריך לישון שם. בגלל זה אף אחד לא המשיך ללמוד. המורה בבית ספר היה מבית ג'ברין, ועוד אחד שהיה גם מנהל שמו אבו רשאד,מאזור ראמללה. הוא גר עם משפחתו בכפר. מבנה בית הספר היה בקצה הכפר מצד דרום. רק שלושה ארבעה בתים היו יותר דרומה ממנו. 

תרבות ודת
היה בכפר מסגד עתיק שהיה קיים לפני שהמשפחות הגדולות הגיעו לכפר. גם "חצרות" המשפחות, שהם כמו דיואן פתוח של המשפחה, גם הן היו מבנים עתיקים ותושבי הכפר הפכו אותם לחצר המשפחה. [חצר- מתחם ציבורי פתוח, מעין סלון או דיוואן, שהיווה מקום מפגש לדיון בענייני הכפר והמשפחה, למפגש חברתי בשעות הערב ולעתים גם לתפילה]. החצר העליונה הייתה שלנו, והחצר של משפחת אלג'מארנה נקראה אלשיח' אבראהים. כל חצר הייתה מבנה של קומה וחצי. המסגד, מסגד אלארבעין [הארבעים] היה מבנה עתיק ויש בו מחראב [גומחה בקיר הדרומי לסימון כיוון התפילה למכה], ובו קיימו את תפילת יום ששי. הוא ליד בית הקברות. מבנה עתיק מאבן. אבל אלשיח' אבראהים היה חדר שש מטר על שש מטר, ללא מחראב, אנשי הכפר הפכו אותו לחצר, וגם קיימו בו תפילות. כשסבא רבא שלי הגיע לכפר המבנים האלה היו כבר קיימים אבל ריקים. הם מצאו גם מערות ובורות מים. הם השתמשו בבורות הטובים, ושיפצו את הבורות ההרוסים. בית הקברות היה קרוב למסגד אלארבעין.

מים
יש בבית הקברות באר מים עתיקה בעומק של אולי 70 מטר. נקראה ביר אלטויל [הארוך]. תמיד היתה מלאה מים. מי תהום ולא מי גשם. היו עוד שתי בארות בנויות אבן, בעומק 6 מטר, אחת בקצה הכפר מצפון והשניה בקצה הכפר מדרום. גם שתי אלה היו מי תהום והיו מלאות גם בחורף וגם בקיץ. אפילו לפעמים המים היו צפים החוצה. הבאר הדרומית נקראה ביר אלסֿפסֿאף [ערבה,צמח], היא הייתה דרומית לכביש הראשי. ליד הלוויינים של היום, קצת מערבה. הבאר הצפונית נקראה ביר אלזאע' [סוג של עורב]. והיו עוד שתי בארות קטנות, שני מטר עומק, ביר הֻקֻּש, לא יודע מה המשמעות, והבאר המזרחית היא ביר אלכֻּרּאמה [אולי במשמעות הנדיבים], גם אלה היו מלאות מים כל השנה.

היו כמה נחלים מסביב לכפר. וואדי בּולֻס, ליד חורבה ומקום קדוש בן שתי קומות, קרוב לביר אלזאע'. הקומה השניה הייתה מסגד. היה שם מחראב ומקום קדוש. החורבה נקראה ח'רבת הנביא בּולֻס. ממול הייתה מערה שנקראה מערת אלארבעין. מספרים שנהרגו בה ארבעים אנשים ומכאן שמה. וואדי אלאשלול מזרחית לכפר, וגם וואדי אלנג'יל [יבלית, צמח]. מדרום היה וואדי אלזֻט וצפונה ממנו ח'רבת זנוע, ויותר צפונה ח'רבת אבו פאטמה ויש שם מקום קדוש. וואדי אלסמט [מכה חזקה] דרומית לכפר. בחורף היה חזק מאוד ובקיץ היה יבש.

חתונות
חגיגות החתונה נמשכו 7-8 לילות. הצעירים רקדו דבקה, הזקנים עמדו בשתי שורות מקבילות, פנים מול פנים, אמרו שירה, וענו אחד לשני בשירה. כך כל הלילה. הדליקו אש. לא היה חשמל. היו הרבה עצים. היו מעמיסים על הגמל הרבה ענפים יבשים מהחורשה ומעבירים לתוך הכפר. האש בוערת כל הזמן. עשו קפה ותה על האש. בעל השמחה היה שוחט שלושה ארבעה בעלי חיים. הזמין את הכפר ואת משפחתו לארוחת צהריים. אז, לא נתנו כסף ביום החתונה כמו היום. במשך שבוע החגיגות, כל משפחה, והם ארגנו תור למשפחות, הכינה סיר בשר ושלחה אותו, בדרך כלל נשים נשאו אותו על הראש, לבית משפחת החתן. על הסיר שמו גם לירה זהב במתנה. אלה היו מנהגים יפים. בחתונה שלי שחטנו שור ושתי עזים. התחתנתי ב- 1945.

הבריטים
הבריטים ב- 1936 היו מסתובבים באזור על חמורים. כי מכוניות לא יכלו לעלות להרים. בכל קבוצה היו מספר חמורים עליהם ארגזים מלאים תחמושת. אבו אלוליד, אחד המנהיגים במרד 36, היה מבית עטאב [נס הרים], נהרג באזור אם אלרוס [הראשים], אחת החורבות ליד הכפר שלנו, ליד ח'רבת אם ברג' [חורבת בורגין]. היה קרב מול חיילים בריטים. הם העלו מטוסים כדי להפגיז את המורדים. האזור היה סלעי ומלא עצים. המטוסים חגו בטעות מעל כפר אלבריג' [שדות מיכה], שזה מערבית לכפר שלנו, ולא ראו כלום. חזרו ואמרו לא מצאו מורדים. הם עלו שוב והפעם למקום הנכון, אם ברג' ולא אלבריג', הפגיזו אותם והרגו את אבו אלוליד. לא היה למורדים נשק נגד מטוסים. ולא היה מספיק נשק, לא ב-36 ולא ב- 48.

קרבות ב- 1948
ב- 48 התארגנו כ- 70 צעירים מבית נתיף. כל הזמן היינו ביחד. כל פעם ששמענו שיהודים תקפו כפר רצנו עדי לעזור.

אני זוכר את ההתקפה על השיירה של היהודים. הם הלכו ברגל ליד הכפר לכיוון עסֿיון. בחור אחד מסֿוריף היה בדרכו לכפר שלנו כדי לטחון חיטה. הוא היה על חמור. השעה היתה שעת בקר מוקדמת. בדרך הוא ראה קבוצת אנשים יושבים במורד ההר. האזין לשיחה והבין שהם מדברים עברית. בא מהר לכפר והתחיל לצעוק יש יהודים על ההר. השיירה התחילה לטפס מהר במעלה ההר. לוּ היו נשארים שם לא היינו מצליחים לפגוע בהם. כי היו בעמדה עדיפה עלינו. אבל הם החליטו לרדת לכיוון שלנו ולהילחם. בדרכם למטה היה קל לפגוע בהם ולהרוג אותם. הקרב נשאר עד רדת החשיכה. כולם נהרגו. האנגלים באו ולקחו את הגופות. מהכפר נהרג איש אחד שמו חאמד. בחור מג'ראש נפצע. איש מאלסמוע מת מוות טבעי אבל קברנו אותו בכפר יחד עם חאמד.

אני השתתפתי בקרב באב אלוואד. ליד הטנקים המקולקלים [המשוריינים] בדרך לירושלים. הייתי בקרב ההוא. ישנו באזור כמעט שבוע. אנשי בית מחסיר [בית מאיר] שלחו לנו אוכל. המתנו לשיירה. השיירה יצאה ממקום ליד אלנעאני [נען], הייתה מושבה קראו לה חולדה. משם. בבאב אלוואד הייתה תחנת דלק לאדם מחברון, התחנה שם עד היום. חלק מאתנו היו על הגבעה הדרומית וחלק בין העצים. שבוע שלם חיכינו. כשהמכוניות האזרחיות הפסיקו לנסוע על הכביש הבנו שהשיירה מתקרבת. היו בשיירה כ- 70 רכבים וטנקים. הראשון היה טנק ובסוף השיירה היה גם טנק. אנחנו כבר הבאנו שני גלוני בנזין מתחנת הדלק. והבאנו מבית מחסיר ארבעה שקי אפר על חמור. בנינו מחסום במעלה הדרך. ערבבנו את הנפט והאפר ופיזרנו אותו על הכביש. זה היה נדלק כשיורים עליו ולא היה מאפשר למכוניות או אפילו לטנק להתקרב אליו. עשינו אחד כזה מקדימה ואחד נוסף מאחורי השיירה. לא יכלו להתקדם ולא לסגת אחורה. התחלנו את המתקפה. הם רצו והתחבאו בתוך הטנקים שבאמצע השיירה. הבריטים והצלב האדום הגיעו וביקשו להפסיק את הקרב כדי לפנות את הפצועים. אז פינו את כולם, הפצועים וההרוגים והחיים. אנחנו לקחנו את המכוניות שלהם. שתי מכוניות לקחנו לבית נתיף. 

קרב נוסף היה ליד ח'לדה [31.3.1948]. זה היה קרב קשה ונהרגו מאתנו הרבה. עמק זרעו בו חיטה. החיטה הייתה כבר גבוהה. שני טנקים היו בדרך לאלקדס [שני משוריינים אלה היו חלק משיירה בת 37 רכבים ומשוריינים, כולם נסוגו בגלל מתקפה מהמארב מלבד שני המשוריינים שנתקעו באדמה הבוצית], והתחלנו לירות עליהם. ניסו להסתובב ולחזור אבל לא יכלו. הגלגלים נתקעו עמוק בבוץ. נשארו במקומם. בכל טנק אין הרבה חיילים. שניים או שלושה. ירינו עליהם וירו עלינו מהפתחים של הטנק. הם פגעו בנו ואנחנו לא פגענו. הרגו לנו ששה שבעה. אחד הצעירים טיפס על הטנק והתחיל לצעוק לעבר החייל "תיכנע יא ח'וואג'ה" וההוא ענה "לא נכנע". הצעיר אמר תנו לי רכב, אני אסע לאלרמלה להביא מוקש [אולי רימון]. הנשק שלנו היה קל ולא משמעותי. ואכן הוא נסע לאלרמלה והביא [רימון]. בזמן הזה אנחנו עדיין יורים ומנסים, והם יורים עלינו. הצעיר הזה טיפס על הטנק [משוריין] והשליך את הרימון לתוך המשוריין ופוצץ אותו. הוא בעצמו נפצע קשה. וכך נגמר הקרב. [הדו"ח של ההגנה מספר שמפקד אחד המשוריינים החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. הדו"ח מציין ש- 22 הרוגים היו בין כוחות ההגנה].

היהודים של ערתוף עזבו בלילה [16.5.1948]. אני נכנסתי למושבה אחרי שעזבו. הם עברו ליד סֿרעה ומשם לכפרוריה [כפר אוריה]. הערבים לקחו את הדברים מתוך בתי היהודים בערתוף.

השתתפתי גם בהתקפה על עסֿיון [13.5.1948] והיה אתנו צבא ירדני. המתקפה ארכה כמעט שבוע. בהתחלה הגענו לדיר שעאר [רבדים ועין צורים שהיו ליד כפר עציון], היהודים נסוגו לכיוון עסֿיון. התחלנו לירות ולהפגיז את עסֿיון ופתאום קיבלנו הוראות מגלובּ פאשה [בריטי שהיה המפקד העליון של הצבא הירדני] להפסיק ולסגת. הטנק שהיה לידי עלה על מוקש והגלגל שלו התפוצץ ולא יכל לזוז. הוא דיווח למפקד שלו וזה נתן הוראה להמשיך את ההפגזה. מסתבר שהיהודים מיקשו את כל ההר מסביב למושבה. היתה גם גדר תיל אבל זה היה סתם. המשכנו לירות. התקדמנו לכיוון הבתים. הלכנו על הסלעים החשופים בגלל המוקשים באזור. באחד הבתים היתה בחורה יהודיה עם נשק ברֶן. ירתה עלינו ופגעה בכ- 15 מאתנו. חלקם נהרגו. אחר כך היא הרימה את ידיה, נתנה את הנשק לירדנים, ואף נתנה מידע על מה יש בעסֿיון. נהרגו מהם רבים והשאר ברחו למושבת חבּילה [משואות יצחק]. הקפנו את חבּילה. יצא יהודי על דגל לבן ואמר שהם רוצים להיכנע אבל רק לידי מפקדת הצבא הירדני בירושלים. הוא אמר שהם לא סומכים עלינו, אנחנו לא צבא, בלגניסטים, ועלולים להרוג אותם אחרי שייכנעו. אכן שלחו מסר למפקדה באלקדס. הגיעו ששה אוטובוסים כדי להעלות אותם. המתנחלים יצאו בשורה אחת עם שירה ביחד בעברית. הסיכום אתם היה שהם משאירים את הנשק במושבה. נכנסנו אחריהם לחפש ולא מצאנו נשק.

הייתי גם בקרב אלדהישה [28.3.1948], עשינו מארב לשיירה שהביאה אספקה לעסֿיון. בדרכה חזרה לאלקדס [י-ם] חיכינו לה ליד אלדהיישה. הרגנו מהם ותפסנו מכוניות רבות. הצלב האדום והבריטים הגיעו למקום ופינו את היהודים אל אלקדס.

נכּבּה
עשינו הכל כדי לנצח ולשמור על הכפר והמולדת. אף ניצחנו בחלק מהקרבות. אבל הנשק היה מועט. היה יקר. צבאות ערב נסוגו.

היינו בהר ליד תחנת הרכבת של דיר אבאן. היינו 50-60 מורדים מהכפר. מולנו ליד זכּריא [נפל ב- 23.10.1948] היו עוד 40-50 מורדים. היהודים היו ליד ערתוף. והיו יהודים בסֿרעה [נפל ב- 18.7.1948]. משם הם ירו עלינו ממרגמות. הצבא המצרי הגיע מתישהו ואמרו שהם רוצים לארגן אותנו. מינו שניים מאתנו אחראים על הכוח. אמרו להם שיקבלו הוראות רק מהצבא המצרי. וכי הם יביאו לנו אוכל מהמפקדה במנזר בית ג'מאל, ויתנו לנו תחמושת לרובים. נתנו לכל אחד חולצה ומכנסים צבאיים. ואמרו אתם עכשיו תחת הפיקוד של הצבא ועליכם לבצע הוראות שלו. הסכמנו. היינו במצב הזה ארבעה חודשים בערך. היהודים לא מצליחים להתקדם. היהודים האלה חזקים בזכות הנשק ולא כי הם אמיצים. אנחנו התבצרנו טוב ולא נתנו להם להתקדם. פתאום, יום אחד, ראינו טנקים מתפרצים לאזור שהיינו בו, יורים אבל באוויר, הפחידו אותנו והחזירו אותנו אחורה. אבל לא הרגו אף אחד. ראינו אותם, אלה היו חיילים ערבים. הישראלים התקרבו לבית ג'מאל. המצרים ברחו ללא קרב. אחרי שלושה ימים התחילו להפגיז את הכפר שלנו מצד ערתוף ובית ג'מאל. האנשים נכנסו לפחד והתחילו לנוס מהכפר. היו אנשים שהביאו מכוניות ולקחו את החיטה ואת החפצים מהבית. והיו כאלה שלא לקחו כלום. אני לא לקחתי את החיטה שלי. הלכנו ברגל לסֿוריף. סֿוריף קרוב. רק שני קילומטר. לקחנו אתנו את הצאן ובעלי החיים. משם האנשים התפזרו. אני, אשתי והבן שלנו מחמד שהיה בן שנה וחודשיים שכרנו בית בבית סאחור. גרנו שם 4-5 חודשים. השכירות עלתה הרבה. שילמנו 5 גרוש. גלון מים עלה גרוש אחד. יקר. אז שמענו שבנו מחנות לפליטים. עברנו למחנה עקבת ג'בר ליד יריחו. היו לי ולאח שלי בבית נתיף קרוב ל- 200 דונם. יש לי קושאן [מסמך רישום קרקע בטאבו]. בין יום ולילה נהייתי בלי כלום. גרנו בעקבת ג'בר 15 שנה. יום אחד רציתי לנסוע לגרמניה דרך משרד נסיעות בחברון. לכן הבאתי את אשתי והילדים שלי שיגורו ליד אח שלי במחנה אלדהיישה. בסוף לא נסעתי כי סוכן הנסיעות היה רמאי. נשארתי באלדהיישה. אחר כך קניתי את האדמה הזאת ובניתי את הבית הזה. אזור זה, למרות שהוא סמוך למחנה עאידה, שייך לעיריית בית ג'אלא.

שיבה
אחרי שכבשו את הכפר ניסינו להסתנן ולחזור אבל היהודים היו הורגים את מי תפסו בכפר. רק מהכפר שלנו נהרגו 15 אנשים שנתפסו. אחד מהם הוא חמי. הוא נהרג עם עוד אדם מבית אֻמַּר שהיה אתו. הידיעה הגיעה אלינו כשהיינו ביריחו. באתי מיריחו כדי לחפש את הגופה. פעם ראשונה לא מצאתי. חזרתי פעם נוספת עם בני דוד שלי. היה לי רובה והלכתי מקדימה והם אחריי. חיפשנו יום שלם ולא מצאנו. נשארנו בכפר על למחרת. יהודים היו על פסגת ההר ובמזל לא ראו אותנו. חיפשנו למטה עד שמצאנו את הגופות. היו עם ידיים קשורות לאחור. ירו בהם. קברנו את הגופות בתוך בור בכפר. וחזרנו. 

אחרי 67 ביקרתי בבית נתיף. הכפר כולו היה הרוס. בכל זאת, אם יתנו לי היום לחזור, אחזור אפילו לגור במערה שם. אני מכיר את הכפר שעל שעל. יודע איפה האדמה של כל אחד. יודע איפה הבית שלי ואיפה הבית של אח שלי. 

----------------------

עבד אלעזיז אבו חמידה
שנת לידה: 1927
מקום לידה: בית נתיף
מקום מגורים נוכחי: בית ג'אלא
מראיינים: עמר אלע'בארי ורנין ג'ריס
תרגום: עמר אלע'בארי

9.11.2016 
    
      

זוכרות ברשת