אבראהים קטיפאן זיד
ראינו את תושבי דיר טריף נוטשים את כפרם לכיוון שלנו. היו פיצוצים מסביב לכפר אבל לא בכפר. כשראינו את תושבי דיר טריף, אלטירה, אלעבאסיה וסלמה, גם אנחנו יצאנו מהכפר.
04/03/2017
אבראהים קטיפאן זיד

בית נבאלא ממוקם מזרחית ללוד. שדה התעופה לוד הוקם בחלקו על אדמת בית נבאלא. הכפרים השכנים היו בדרס שעדיין קיים בגדה המערבית, אלחדית'ה, דיר טריף שהיה הכפר הקרוב ביותר אלינו. הערים הקרובות היו לוד ורמלה. יפו וחיפה היו רחוקות יותר.

הכפר היה בנוי גבעה, ובית הקברות בקצה המערבי שלו. באר הכפר, ביר אלבלד, יש עליו ספור. כיוון שהכפר היה גדול אז הטורקים חפרו את הבאר בשבילנו. בנו סביבו מאבן, הרכיבו סולם ושילמו שכר לאנשים כדי להוציא את המים מעומק של 50 מטר. בתקופת הבריטים פנה אבא שלי לממונה על המחוז בלוד ואמר שזה רק מעייף את האנשים ואיננו יעיל, אינו מספיק והכפר גדול. אני רוצה להביא גנרטור. הממונה על המחוז אמר תביא גנרטור רק אל תבקש מאתנו כלום. אבא שלי קנה גנרטור, בנה בריכה מסביב לבאר, התקין ברזים כדי שנשים יוכלו למלא מים בקלות. האנשים שתו מהבאר והשקו את בעלי החיים, ושילמו סכום סמלי על השקיית בעלי החיים. אחר כך, אבא שלי הפעיל טחנת קמח ליד הבאר באמצעות אותו גנרטור. אחרי שנה התושבים התלוננו שטחנת הקמח מביאה עכברים לאזור הבאר. אבא שלי העביר את הטחנה לתוך הכפר. כשיצאנו ב- 48 היו בכפר באר, טחנת קמח, בית בד, בית ספר לבנים, ולידו בית ספר לבנות בבניה אבל שלא הושלמה. 

בית
הבית בו נולדתי היה 140 מטר, שטח פתוח, ארבע פינות וקשת אחת גדולה. אח שלי פתח חלון בקיר. היינו פורשים מזרן על החלון. רוחב הקיר היה חצי מטר. כשיצקו תקרת בית היית רואה כל הכפר מגיע לעזור ולהעביר את האבנים. העשירים היו מוסיפים שמן זית לתערובת. כי הבית היה גבוה הוא צריך בוץ חזק יותר. הייתה רצפה מוגבהת במרכז הבית. בעלי החיים למטה, ובני המשפחה ישנים למעלה. היה בבית גם בוידם ששמו בו את כדי השמן. במחסנים, ח'ואבי, אחרים היו מאחסנים את החטה והקמח. הח'ואבי היו בתוך הבית. הבית שלנו היה גבוה מאוד. גמל יכל היכנס בקלות לתוך הבית. המיקום של הבית היה בחלק הצפוני מערבי שך הכפר. הוא היה בית מיוחד מבחינת הגודל. אולי עוד 10 בתים כאלה היו בכפר. יתר הבתים היו יותר פשוטים. מי שמצבו הכלכלי היה טוב בנה בית מבטון וברזלים.

לימוד
בית הספר היה ארבעה חדרים. בכתה ד' היו 12 תלמידים. אני זוכר את כולם. לפעמים, בנות באו ללמוד עם הבנים. אבל זה היה נדיר. לפעמים גם השיח' היה מלמד את הילדים, היה לו מקל ארוך. זו שיטת החדר, בנוסף לבית הספר. מנהל בית הספר היה עבדאללה יעקוב מבדרס. הוא ומשפחתו היו מלומדים. אחרי 48 הוא לימד כאן בעיר אלבירה. היה גם מורה בשם אחמד סלימאן, מורה מלוד ממשפחת אבו טוק, מורה מעזה ואחד מאסדוד ממשפחת זקות.

אני למדתי בחברון וגם בבית ספר ח'דורי (כדורי) שליד טולכרם. הייתי מבקר בהרבה מקומות. הסתובבתי הרבה בחיים שלי. הייתי נוסע לרמלה באוטובוס. גם לירושלים ומשם לחברון. למדתי בית ספר יסודי בבית נבאלא עד כתה ד'. המבנה של בית הספר עדיין קיים. התחלתי ללמוד ב- 1935. התחליו לבנות בית לבנות בכפר אבל לא המשיכו. אחרי כתה ד', המשכתי לימודים בלוד. כיוון שלא היה מורה לאנגלית בבית נבאלא, נאלצתי להישאר כתה וללמוד שוב בכתה ד'. זה היה דבר רע שיצא ממנו טוב. למדתי שוב את כתה ד' ונהייתי חזק יותר בלימודים. כל הזמן קיבלתי ציון מצוין. זה היה בבית הספר התיכון בלוד, ליד בית הקברות. בכתה ה' למדתי כימיה, ביולוגיה ואלגברה. היו מעונות לתלמידים בלוד, ישנו שם ושילמנו עשרה ג'ניה (פאונד) בשנה. אבא שלי נפטר כשהייתי בכתה ה'. אחי הגדול התעקש שאמשיך את הלימודים. הוא חש אחריות להמשיך את רצונו של אבא. אחרי שסיימתי כתה ז', התלבטנו בין המשך לימודים בלוד או יפו, אבל לא מצאנו מעון לגור בו ולכן החלטנו לבסוף שאלמד בחברון. למדתי בחברון עד כתה י או י"א. אחר כך הלכתי לבית ספר ח'דורי והשלמתי דיפלומה שלוש שנים. זה היה שנה אחת יותר מלימודי תיכון רגילים. בי"ס ח'דורי הוא בי"ס ישן, לא זוכר מתי הוקם. ח'דורי הוא אדם יהודי. בנה בית ספר ליהודים בצפון ולנו בנה בית ספר ליד טולכרם. היו מורים שם גם ממצרים. אני סיימתי את הלימודים שם ב- 1948. היינו אמורים לסיים את השנה בחודש יוני אבל סיימנו באפריל כי כבר התחילו האירועים. היו תלמידים מעזה עד ספד (צפת). לא שילמנו שכר לימוד. הכל על חשבון הממשלה. המשכורת שלי הייתה גבוהה יותר ממי שיש לו רק תעודת בגרות. קיבלתי 12 דינר ובעלי תעודת בגרות קיבלו 10 דינר.     

המסגד
היה בכפר מסגד ובית קברות. היה גם בית פתוח לאירוח- דיואן. אנשים זרים היו לנים בדיואן שהיה במרכז הכפר. המסגד בנוי אבן והיה לו צריח וכיפה כתוב עליה אלשיח' עבד אלקודר אלעקאב. זה היה אחד הצדיקים שקבור שם. הקבר שלו בתוך המסגד.

הבריטים
הבריטים לקחו חלק מאדמות הכפר ובנו עליהן מחנה צבאי, והעסיקו חלק מאנשי הכפר. המחנה הוקם סביב 1940. עבדו בו בנגרות ומסגרות. הבריטים, שכבשו אזורים גם באפריקה, הביאו למחנה אנשים מסנגל לעבוד בו. אלה היו מוסלמים. בחגים היו עושים את החג אצלנו וחגגנו יחד.

בכפר היו כמה מח'תארים. בחמולה שלנו היה אלחאג' מחמוד חסין. מחמולת סאפי היה מסטפא חסין, והיה עוד מח'תאר חסין ח'ליל. הם היו מתייעצים אחד עם השני. כל מח'תאר היה מקבל 3 פאונד פלסטיני בחודש. הייתה גם מועצה מקומית בכפר. כשהבריטים היו רוצים להרוס בית בכפר, היו עושים פשיטות בלילה, ומסמנים את הבית המיועד להריסה. אחריהם היו אנשים מהכפר מעבירים את הסימן לבית אחר שאינו בשימוש. הבית שהיה חשוד בשימוש למורדים, הבריטים היו הורסים אותו. המורדים היו מקבלים כבוד ועזרה בכפר. אני מדבר על שנות הארבעים. מבית נבאלא היו הרבה צעירים בשורות המורדים. כשהכפר נפל היו כ- 60 צעירים חמושים עם המורדים.  

חקלאות
תושבי הכפר היו חקלאים. הם גידלו חטה, שעורה, סומסום, תירס להן וזיתים. הזיתים שלנו היו ידועים. הזית הנבאלי הוא על שם הכפר שלנו. היו שלושה פרדסים בכפר, אחד לנו, אחד לחסן עלי ואחד למשחת נח'לה. אני עבדתי בחופשות עם המשפחה בחקלאות. היינו מעבירים את היבול בכרכרות נגררות ע"י שני סוסיםץ היו אנשים שהעבירו על גמלים. לא היו מכוניות בבית נבאלא. קו אוטובוס עבר ליד הכפר ונסע ללוד.

מנהגים
בחתונות היה החתן רוכב על סוס ועושה סיבוב בכפר. כל בית שעבר לידו היה נותן לו בגד כמתנה. אם החתן הוא אדם חשוב אז המתנות היו יקרות יותר. וכי לא היו מקררים, היינו מקררים את בקבוקי השתיה במי הבארות. היינו ממלאים דלי בבקבוקי גזוז ומכניסים את הדלי לבאר. החתן והאנשים היו ממשיכים במסע החתן –זפה- עד באר הכפר. הגברים לפני הסוס והנשים מאחורי הסוס, הולכים תוך כדי שירה עד החצר. החגיגות בחצר נמשכו שלושה ימים. חגיגה ואוכל.

היהודים לפני הנכבה
הייתה באזור מושבה יהודית בין לוד לכפר אלחדית'ה. היחסים עם היהודים היו אפשריים וללא בעיות. אבל לא היינו מבקרים אצלם והם לא ביקרו אצלנו. איש ממשחת אלחסייני עבד במדידות באותם ימים. כל פעם שהיהודים רצו לקנות אדמות היה מספר לאנשים כדי לקלקל את העסקה. 

הנכבה
יום אחד צעירי הכפר אמרו לזקנים שהבריטים רוצים למכור ציוד מהמחנה הצבאי כי הם עוזבים אותו. הבריטים עזבו כ- 6 חודשים לפנינו. האנשים התחילו לסחוב דברים מהמחנה הבריטי. אדם בשם יוסף היה אחראי על גביית הכסף תמורת הציוד שנמכר והיה מחלק את הכסף בכפר. כמה צעירים הציעו שבמקום לחלק את הכסף הם יחפרו תעלות ויקנו גדר תיל להגנה על הכפר. אבל לא הייתה הסכמה על כך בכפר. החדשות על מה שמתרחש בפלסטין התפרסמו בעיתונים. היה עיתון פלסטין שיצא ביפו, עלה עשר אגורות, וקראנו אותו כל הזמן. בימים האחרונים בכפר, אנחנו לא ראינו יהודים. אבל ראינו את תושבי דיר טריף נוטשים את כפרם לכיוון שלנו. היו פיצוצים מסביב לכפר אבל לא בכפר. כשראינו את תושבי דיר טריף, אלטירה, אלעבאסיה וסלמה, גם אנחנו יצאנו מהכפר. אני הלכתי עם הדוד שלי. היו לנו רובים על הכתף. המשפחה שלי יצאה לפניי לכיוון בדרס. את הרובה שלי לקח גבר מצרי ולא החזיר אותו.

אחרי כמה ימים התכנסו התושבים והציעו שנחזור לכפר, אבל היה פחד מהיהודים ולבסוף לא חזרנו. צעירים היו מסתננים לכפר כדי להביא מצרכים מהבתים, שמן, סמוסום וכו'. בני הדודים שלי הסתננו לבית שלנו והביאו את הרדיו. היה לנו רדיו עם בטריה בצד שלו. הוא קלט רק את תחנת מצרים ופלסטין. היהודים עצרו הרבה אנשים מהכפר שניסו לחזור. היו כ- 60 גברים בשבי במחנה סרפנד (צריפים). הוא היה רחוק בשבילנו. שלחנו לאסירים מכתבים דרך הצלב האדום. אחרי תקופה הם שוחררו.

כמה זקנים נשארו בכפר. לא יצאו. איש אחד, אחמד סאלם, לקח אתו כשיצא מהכפר את חמתו אבל אמא שלו נשארה. הוא שלח מישהו בלילה להביא את אמו. זה התחיל לקרוא ברחבי הכפר בקול רם בשם אמו של אחמד "סבחה, סבחה". פתאום עונה לו מישהי בקול רם: "אנחנו שלוש נשים עם שם סבחה פה. איזה סבחה אתה מחפש"? וזה אמר סבחה סאלח. הביא אותה על החמור. אבל שאר הזקנים נשארו ואף אחד לא הביא אתם. שמעתי שהיהודים לקחו אותם למקלט בלוד ומתו שם. אשה אחת שחזרה מהכפר סיפרה לנו על כך. 

למרות הפליטות
כחודש אחרי שיצאנו מהכפר התחילו להרוס אותו. אנשים המשיכו לסתנן במשך 5-6 חודשים. אני והמשפחה גרנו בדיר עמאר אצל קרובי משפחה. בנינו ליד הבית שלהם צריף. נסעתי לסעודיה ב-1953. לפני הנסיעה הייתי מורה בית ספר בעמואס מ- 1949 עד 1953. בסעודיה עבדתי בהתחלה כפקיד בחברת אראמקו האמריקאית-סעודית, ואחד כך התחלתי לעבוד כמורה שם. ב-1958 חזרתי ומיד קיבלתי מלגה ושוב נסעתי, הפעם  ללמוד בארה"ב. אחרי הלימודים עבדתי בעמאן ואחר כך ברמאללה. עם הכיבוש ב- 1967 לימדתי בחיפה. חזרתי לרמאללה, קיבלתי תפקיד במנהלת החינוך של מחוז רמאללה,  הייתי מפקח, התקדמתי לסגן מנהל ואחר כך מנהל מחלקת החינוך במחוז.

אני ביקרתי בבית נבאלא כמה פעמים אחרי הנכבה, וזיהיתי את הקבר של אבא שלי ושל דוד שלי.
---------------------

אבראהים קטיפאן זיד
תאריך לידה: 17.4.1928
מקום לידה: בית נבאלא
הראיון התקיים בביתו הנוכחי ברמאללה
תאריך ראיון: 4.3.2017
מראיינים: עצר אלע'בארי ורנין ג'ריס

 

זוכרות ברשת