מבחוץ רואים את גודש השמות. רקומים בחוט שחור, מכסים את הקירות והגג של אוהל ברזנט, גזור לפי אחד משני דגמים של אוהלים שחילק הצלב האדום לפליטים הפלסטינים בשנות החמישים, מקצת השמות שורטטו בעיפרון על הבד אך לא נרקמו, מקצת השמות לא הושלמו, כאילו נקטעה המלאכה באופן פתאומי, כאילו נאלצה הרוקמת לקום ולנוס על נפשה באמצע האות. אבל בפנים לא תמצאי קפה מתקרר, או זנב טיל, לא כלום. רק סימני רקמה הפוכים וקצות חוט מתדלדלים באוויר, כמו שורשים חשופים.
ניכר שיותר מיד אחת עשתה ברקמה, יש אותיות יפות ומסודרות, בהן אחיד המרחק בין התפרים, והן מכסות בדיוק את המסגרת שסומנה בעפרון. יש אותיות מגושמות שרקמו ידיים ללא ניסיון, אותיות צולעות ופצועות שחוט רב בוזבז ברקמתן. וגם בכך כוחו של תוצר האמנות הזה, שלא עבדי טקסטיל או אסיסטנטים שכירים ביצעו אותו, אלא עשרות רבות של מתנדבים שרובם לא הכירו את האמנית לפני הפרויקט. בחודשיים האחרונים פתחה אמילי ג'אסר את הסטודיו שלה למי שהסכים לעזור. היו ימים שהסטודיו הקטן צר מלהכיל את האורחים והם השתרכו לאורך המסדרון, ממתינים לתורם, בסופי שבוע באו מתנדבים עם כלי נגינה, תוף, עוד, להנעים את זמנם של הרוקמים. באו פליטים שביקשו לרקום את שם הכפר שממנו גלו. פעמיים עשו סושי ביתי. 143 שמות מתועדים ביומן העבודה שמונח על מדף לצד האוהל. מתנדבים בני עשרות ארצות ותרבויות. רבים באו שוב ושוב, תהליך ייצור קהילתי.
ביומן גם שמות מובהקים מהסוג שלא ניתן לאיש בטרם ה... שמות כמו ניר, יעל, שלומית. מה הביא אותנו, ישראלים, לסטודיו הזה, באהבה, בחשש, בזהירות - שלא לפגוע, בתודה על הזכות הגדולה להשתתף בלימוד ההיסטוריה שלנו ובכתיבתה? אולי הכמיהה למפגש שכמוהו ייתכן רק לאחר הכרה ביחסי הכוחות, רק מתוך הסכמה פוליטית על משהו בסיסי מאוד. מפגש בין מי שהיו יכולים להיות שכנים?
רשימת הכפרים נלקחה מהספר המקיף והמרתק שערך וליד ח'לידי:All That Remains:The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948. לקסיקון היסטורי עם מפות ותמונות (ספר ששום ספרייה בישראל אינה שלמה בלעדיו, ואפשר לומר גם: אינה קיימת שלא על יסודותיו). מפגש עם פלסטינים סביב האוהל משלים את התמונה הגיאוגרפית שפורש הספר. אחת, הוריה נעקרו ב-48', היא נמלטה עם משפחתה מביירות ב-84', והיום משפחתה בלוס אנג'לס והיא בניו יורק, כותבת דוקטורט על שיווק לפלסטינים "בפנים", "בתוך 48'". אחרת, סביה והוריה גורשו ב-48', גנבו את הגבול שצץ מאחורי גבם וסופם שיושבו בבתי מגורשים, בכפר פלסטיני אחר, בישראל, אומרת שהיא מחיפא. אחד, אביו מירושלים ואמו מיפא, גדל בביירות, עשה כמה שנים בלונדון ועכשיו הוא איש מחשבים בסניף של בנק שווייצרי. מעולם לא ביקר במחנה פליטים, גם לא ליד ביירות. את התהליך הכאוב של ההבנה שהוא עצמו פלסטיני הוא מדמה ליציאה מן הארון. ג'אסר עצמה גדלה בשיקגו, צרפת, ערב הסעודית, קולורדו, איטליה וטקסס, הוריה נדדו לא מעט. מול בית משפחתה בבית-לחם עומד מחסום במעבר בין שטח במעמד א' לשטח במעמד ב'.
בהיסטוריה שלנו, שהיא היום יום שלנו, פינינו כמה שעות כדי לרקום את שמות הכפרים שהחרבנו ב-48'. וביום יום שלנו, שהוא ההיסטוריה, נכתב לאחרונה שאלפים מתושבי חברון "נצטוו לפנות את בתיהם" (ומאז איפה הם? ומאז מה הם? ומה היו עד אז?), ש"מאות 'תושבים' נמלטו מרפיח". עשרות בני משפחתה של האמנית, למשל, מופגזים תחת עוצר, בבית-ג'אלה, בבית לחם וברמאללה.
האוהל שופע כאב. ושאלות. לרוב הרוקמים טרם מלאו ארבעים. איך היה נראה האוהל לו רקמו אותו, למשל, זקנות? יפה יותר? כאוב יותר? התפרים הדוקים יותר? האותיות, אולי יותר עצמאיות, כבולות פחות במסגרת ששורטטה בעיפרון? כמה גוונים יש לגלות? ומה מלמד האוהל הזה, שהמלים הדרושות לתיאורו אסורות במילון של הניו-יורק טיימס, למשל, על דחיקת השיח לפינות צרות? על דחיקת 418 כפרים חרבים למכסת 600 מלים שאין בה אפילו די לשמותיהם. כיצד מדגים האוהל את מה שמותר להגיד ואת מה שאסור? מה הוא מלמד על הזמן והמקום השולי שמותרים לאבל על העבר, ההווה, ועל רמיסת התקווה?