קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

גירושם של כ- 2500 תושביו הפלסטינים של הכפר אל- מאלחה היה לפני כמעט ששים שנים. בשנת 1951, דיירים חדשים שהובאו מעירק, כורדיסטן ותוניסיה - במסגרת הפרוייקט הציוני – יושבו בבתים הפלסטיניים היפים של כפר אל- מאלחה. חלק גדול מבתי הכפר קיימים עד עצם היום הזה וכולם בשימוש "יהודי". בית אחד לפחות הומר לבית כנסת "לעדת העירקים" כפי שמצויין בכניסה שלו.

בשנת 1991 החלה בנייה מסיבית של שכונת מלחה הישראלית החדשה. על אדמות הפליטים הפלסטינים נבנתה שכונה ישראלית ובה מבנים ציבוריים רבים. נבנה אולם כדורסל, הוקם איצטדיון ''טדי'' לכדורגל, הוקם קניון מפואר וגן החיות התנכ''י הועבר לאזור, נבנה גן טכנולוגי ומוסדות לימוד, הוקמה שם תחנת הרכבת המרכזית של ירושלים אחרי שקו הרכבת ההיסטורי יאפא – אלRדס שופץ והקו חודש בשנת 2005.

התפתחות זו הפכה את שכונת מלחה לאחת השכונות המרכזיות בעיר. גם לפני הנכבה כפר אל-מאלחה היה כפר בעל מעמד מרכזי ומויחד בין הכפרים באזור. למרות הבנייה המודרנית, נוף הכפר הפלסטיני והמסגד הכבוש במרכזו נותר הנוף הדומננטי של המקום. גם השם הערבי "מלחה" המשיך להיות בשימוש למרות שניתן למקום השם "מנחת" היהודי.

בדף האינטרנט של בית הספר "אורט מינקוף – י- ם" הנמצא בשכונה, מספרת מנהלת בית הספר בראיון לתמילדים שלה מכיתה ח' ¸Jerusalem.muni.il, שבית הספר שם דגש, בנוסף ללימודים, גם על "חינוך לסובלנות וכבוד לזולת". מעניין לשמוע פעם שיעור על הערכים האלה על רקע הבתים הפלסטינים הכבושים והמסגד של הכפר, מעניין מה מספרים ומה לא מספרים על המקום שעליו נבנה בית הספר.

אנחנו בעמותת "זוכרות" מדברים את הנכבה הפלסטינית באופן ברור. אנחנו מבקשים להביא לידיעת ולמודעות הציבור הישראלי את אשר אירע בארץ הזאת בשנת 1948 ולהעלות את נושא הפליטים הפלסטינים לסדר היום הציבורי ולא להתחמק מהאחריות הישראלית על הנכבה הפלסטינית. בעינינו זהו המפתח העיקרי לאפשרות פיוס בין היהודים לפלסטינים במרחב בו אנו חיים.

אנחנו מבקשים לציין על ידי חוברת זו וגם דרך סיור שנערוך במקום את זכרו של הכפר הפלסטיני "אל- מאלחה".

זו החוברת מספר 23 שעמותת זוכרות מפיקה במסגרת פרוייקט שימור הזכרון של הכפרים הפלסטינים שהיו קיימים ו"חיים" לפני הנכבה. לפני כן זכרנו את: אל-עג'מי ביאפא, חטין, אל-כפרין, אל-שג'רה, תרשיחא, באר אל-סבע, אג'ליל, אל-לג'ון, סחמאתא, אל- ג'ולאן, אל-שיח' מונס, אסדוד ואל-מג'דל, ח'רבת ג'למה, אל-רמלה, אל-לד, עכא, חיפא, עין אל-מנסי, אל-חרם ¸סידנא עלי, עין ע'זאל, לפתא ודיר יאסין.

זוכרות
דצמבר 2007

שבט בני חסן

שבט "בני חסן" שמוזכר במקומות שונים בחוברת זו ובעיקר בעדותו של הפליט מוסא סלאמה, הגיע לפלסטין ולאזור ירושלים בתחילת המאה ה-12 כחלק מצבאו של סלאח אלדין אלאיובי המצביא המוסלמי שהגיע בראש צבא - שהקים מכל מחוזות המדינה המוסלמית – כדי לשחרר את פלסטין ואת ירושלים מהכיבוש הצלבני.

סלאח אלדין יישב את השבטים שהגיעו במסגרת צבאו במקומות שונים בפלסטין עם דגש מיוחד על ירושלים וההרים סביבה. הוא ביקש על ידי מדיניות היישוב הזאת לשמור על ירושלים מפני פולשים. כל שבט קיבל טריטוריה מוגדרת לישבה. השבטים קיבלו בדרך כלל אחריות על הבטחון באזור שלהם ועל הבטחת הדרכים מסביב לירושלים.

שלושה שבטים גדולים גרו בהרי ירושלים. שבט בני זייד, שבט בני מאלkoe ושבט בני חסן.

לבני חסן היה דגל בצבע אדום. אותו צבע שייצג אותם ואת השבט אליו היו שייכים בחצי האי ערב, שבט קייס.

בני חסן עברו מחצי האי ערב לדרום ירדן ושם הצטרפו לסלאח אלדין בדרכו להילחם בצלבנים בקרב חטין ליד טבריה. אותו קרב מכריע בשנת 1187 בו הביס סלאח אלדין את הצבא הצלבני. אחרי הקרב הם יושבו באזור ירושלים ועם השנים הקימו כפרים רבים: אל-וולג'ה, בתיר, אל-ג'ורה, סטאף, ח'רבת אל-לוז, שרפאת, לפתא, בית צפאפא ואל-מאלחה שבו הייתה מנהיגות בני חסן בכל הכפרים. מכאן מקור הגאווה של התושבים בכפרם. עין כארם וסובא היו תחת חסותם וניהולם של בני חסן אך אין להם קרבה משפחתית לשבט.

וג'יה עטא אללה, פליט מעסלין [אשתאול], מחוז ירושלים

כיום גר במחנה הפליטים קלנדיה ליד ראם-אללה
למד בימוי קולנועי וטלויזיוני
מתנדב מאז 1994 כמזכיר איחוד "מרכזי הנוער במחנות הפליטים".

נולדתי בתוך אוהל. מאות אוהלים דומים לו הועמדו על מורד הר. מההר לא ראו כלום מלבד סלעים אפורים והמון אוהלים. זה נראה כמו פלישה.

החורף של 1956 היה חורף קשה במיוחד. דיירי האוהלים נאלצו להכריז על מצב חירום ליותר משבועיים. הרוחות והגשמים והשלגים של אותו חורף עקרו אוהלים רבים. אירוע הלידה שלי והחורף דחפו את אבי למסע חיפוש אחרי מקום אחר, מקום בטוח. זה היה בסוף חודש אוקטובר של אותה שנה. עברנו לכפר קרוב שמו ג'בע.

שמעתי מאבי רבות אודות עזיבתו את כפרו עסלין, אחרי ירושלים. שמעתי על הדרך הארוכה שתעה בה הוא ואלפי פליטים נוספים עד שהשתקע במחנה הפליטים קלנדיה. אבי לא הטיב לעשות דבר מלבד עיבוד אדמה וגידול צאן. כאשר התעורר פתאום מהטראומה, מצא את עצמו נטול כל. חיפש עבודה, כל עבודה כדי לחיות ממנה. נהיה פועל בריצוף כבישים. ריצף את הרחובות החדשים. האדמה הבתולה סביב אוהלו שבמחנה הפכה למקום מגורים בתוך סמטאות של בוץ.

מה שראו עיניי ומה ששמעו אוזניי עד גיל 15 לא הכשירו אותי להכיר את זהותי החדשה, פליט במחנה. למרות שהחיים במחנה משתקפים בדרך בה מנוהלים חיי. למרות שאני מודע בהחלט להיותי "עסליני". כך גם קוראים לי. כאשר ביקרתי בעסלין בפעם הראשונה בשנת 1975 עיקלתי כמה גדול היה השוד. הבנתי שהזמירות שאבי פלט בשבח חיי הנעם של אז והשירים על יופים של הכפר ושל האדמה לא היו הגזמות. הרגשתי שהאויר של יאפא הנושב מהים שובה את לבי. הבנתי שהתפוזים של יאפא היו טעים אפילו יותר מהתפוזים שאכלתי ביריחו.

כמה אהבתי את הים. זאת הייתה פעם ראשונה שראיתי ים. לא הפסקתי לחלום עליו בלילות. במחנה ישנתי על מזרון על הרצפה. הרגשתי בחלום שאני צף על פני המים לאורך כל שעות השינה.

ים יקר שלי, אין אפשרות לבקרך שוב, אפילו אם אבקש אישור להגיע אליך ואחכה שעות ארוכות בפתחם של בנייני השלטון הצבאי הם לא יתנו לחזור על החויה שהיתה לי אתך לפני 32 שנים.

אבל אני חבר נאמן. המשכתי לשאול עליך. גיליתי שאורכך בפלסטין הוא 450 קילומטר. זה לא השתנה.