קטעים מתוך החוברת:

הקדמה

עמותת זוכרות מארגנת סיורים בכפרים פלסטינים הרוסים, ומפיקה חוברות לזכר הנכבה הפלסטינית, והפליטים משנת 1948 ו 1967 .

חוברת זו נועדה לספר את סיפור גירוש העקורים הסורים, תושבי הגולן הכבוש, והרס הערים והכפרים בזמן פלישת הצבא הישראלי ב 5 ליוני 1967 , והיא כוללת עדויות של מגורשים ופליטים סורים.

סיפור זה, שכמעט נעלם מהשיח הישראלי, הנו מיוחד במינו, בגלל שעור המגורשים הגבוה בתקופה קצרה, של ששת ימי המלחמה: 96% מתושבי הגולן גורשו במלחמה, קרוב ל 150 אלף תושבים. נותרו רק שבעת אלפים תושבים בכפרים הקיימים היום בצפון הגולן.

לציון 39 שנות כיבוש, עמותת זוכרות מתארחת אצל עמותת "אלגולאן ללתנמיה" (הגולן לפיתוח) במג'דל שמס.

העמותה נמצאת במגד'ל שמס ופועלת משנת 1991 בארבעה תחומים עיקריים: בריאות, חקלאות, סביבה ותרבות. העמותה גם מתעדת את אירועי כיבוש הגולן.

רוב החומרים בחוברת זו הם מהאתר של העמותה, או מעיבוד חומרים שעובדו ונערכו במיוחד לחוברת.

חשוב גם לציין שהכנת החוברת והסיור נעשו בשיתוף פעולה בין "זוכרות ו"מכון אמיל תומא לעיונים פלסטינים וישראלים".

מטרת חוברת זו והסיור בכפרים ההרוסים בגולן, למקד את תשומת הלב בטרגדיה שהתרחשה ונמשכת מאז 1967 , ולהדגיש את החשיבות של סיום הכיבוש בגולן וחזרת הפליטים.

הגולן - מבט כללי

מיקום הגולן

הגולן נמצא בקצה דרום מערב סוריה לאורך הגבול עם פלסטין. שטח הגולן מוערך בכ- 1860 קמ' מרובע. המיקום הגיוגראפי נתן לגולן חשיבות מיוחדת, מחד הוא שימש אזור מעבר של שיירות, צבאות, ועמים מימי קדם, ומאידך- ולאורך תקופות ארוכות- הוא גרם לסכסוכים והפך לשדה קרב.

הר החרמון נמצא בצפון הגולן, ומפריד בין הגולן לבין בקעת דרום לבנון. נחל אל– ירמוק מפריד בדרום בין הגולן וגבעות עג'לון וירדן הצפוניות מערביות.

ממערב, הגולן משקיף על שדות אל-חולה וטבריה. נחל אל-רקאד נמצא במזרח, בין הגולן ואזור חוראן. ישנם הבדלים משמעותיים בגבהים של אזורים שונים בגולן. צפון הגולן מגיע ל 2500 מטר גובה, לעומת 15 מטר בלבד בדרומו. בזמן שהר החרמון ורמת הגולן מכוסים בשלג, התושבים בדרום הגולן שוחים במים המינראלים של אל-חמה.

התיישבות ובניית הגולן

מאז ומתמיד האדם גר באזור הגולן. אתרים ארכיולוגים שנחשפו מוכיחים קיום חיי אדם מאז תקופת האבן, אתרים ארכיולגים של בניה אנושית שחוזרת לתקופת המעבר בין תקופת האבן המאוחרת והתקופת הברונזה(כלומר לפני כ- 7000 שנים).

במהלך ההיסוטריה הגולן היה אזור מעבר, ולא הוקמו בו יישובים בצורת ערים או עיירות, עד הרבע האחרון של המאה התשע עשרה, כאשר העות'מאנים הכריחו קבוצות של צ'רקסים ותורכמנים לגור באזור.

מסמכים אשוריים מראים שההיסטוריה של הגולן קשורה בהיסטוריה הערבית, וגם מקורות פרעוניים מראים שהגולן היה חלק ממדינת עמורה אשר נוסדה בשנת 2250 לפני הספירה. שלאחר מכן שלטו בה זו אחר זו התרבויות הארמית, האשורית, הכלדנית, הפרסית וההיליניסטית. בשנת 1106 לספירה, הגולן הפך לחלק מהמדינה הערבית, שהוקמה בתקופה הרומאית, שלטה בה אז שושלת אל- גסאסנה.

תרבויות אלו הטביעו את חותמן על אזורי אל-קנייטרה, בניאס, פיק, אל- ח'שניה, ח'ספין, אל-חמה, מסעדה, ח'אן ארנבה, אל-בטיחה והמבצר הצלבני.

בשנת 636 לספירה פרץ קרב אל-ירמוק שניצחו בו הערבים ובכך סיימו את המשטר הביזנטי.

הגולן חלק מסוריה

הגולן פרח והתפתח גם אחרי 1948 , אלפי פלסטינים גורשו ממולדתם על יד הכוחות הישראלים, והאזור הפך למקום חשוב מבחינה צבאית וכלכלית בגלל הקרבה שלו לפלסטין. עד לכיבוש הישראלי חיו בגולן 153 אלף תושבים ב 275 ערים,כפרים וחוות. ( המספר לא כולל את אנשי הצבא הסורי ששירתו בגולן ובני משפחותיהם). העלייה במספר התושבים לא נגרמה מריבוי טבעי, אלא בגלל הגירה לגולן מהמחוזות הסורים השונים בגלל צמיחתו והתפתחותו כלכלית.

בגולן היו שלושה ריכוזי כפרים, אזור אל-קניטרה, מרגלית החרמון וצפון הגולן, ואזור פיק בדרום. הממוצע לכל כפר היה 667 תושבים, אבל כפרים מסוימים מנו רק כ 100 תושבים. ב- 1966 גרו במג'דל שמס 2330 תושבים , פיק 2185 , אלעאל 1858 , אלח'שניה 1615 , וזעורה 1532 , ובעיר אל-קניטרה גרו כ- 27,378 תושבים. במקור, אל-קניטרה הייתה תחנה על דרך דמשק - פלסטין, והפכה לכפר קטן שחיו בו צ'רקסים. ובשנת 1893 הפכה למחוז משנה עצמאי, ולאחר מכן התפתחה וחשיבותה התגברה והפכה לבירת מחוז.

הגולן תחת הכיבוש

בשנת 1967 העיר אל-קניטרה ורוב הכפרים בגולן נהרסו והוחרבו על ידי הכובש הישראלי. 153 כפרים ועוד 112 חוות, נמחקו מעל פני האדמה.

העיר עצמה נהרסה כליל באופן מכוון ומתוכנן, וכתוצאה מההרס היא נקראה "הירושימה של המזרח התיכון". כתוצאה מהכיבוש גורשו 153 אלף תושבים, מהם 15 אלף פליטים פלסטינים שגרו בגולן אחרי הנכבה ב- 1948 . מהתושבים הערבים הסורים נותרו בגולן רק 7000 תושבים, בששה כפרים: מג'דל שמס, בקעאתה, עין קניה, אל-ע'ג'ר, מסעדה, וכפר סחיתא אשר גורשו תושביו בכוח בשנת 1971-1970 ומאז הכפר הפך למחנה צבאי ישראלי

תקופת 1973-1967

אחרי ששלטה ישראל שליטה צבאית מלאה בגולן, החלה בגירוש התושבים ובניית התנחלויות ויישוב יהודים במקום הערבים הסוריים. ההצהרות של האחראים הישראלים וניירות העמדה של המפלגות הציוניות הראו את מידת אחיזתם בגולן. אי לכך, ב- 1969 ממשלת ישראל אישרה תוכנית לעשר שנים שכללה סיפוח הגולן למדינת היהודים ויישובו ב- 50 אלף מתנחלים ישראלים, והקמת עיר הכוללת 30 אלף מתנחלים.

ההתיישבות בגולן

ישראל בנתה בגולן הכבוש 33 התנחלויות הפזורות על אדמות ושרידי הכפרים ההרוסים, שחיים בהם יותר מ- 20 אלף מתנחלים יהודים שמשתמשים ברוב אוצרי הטבע של הגולן, ובמיוחד המים, שטחי המרעה והאדמות החקלאיות.

בשלב ראשון, נבנו 21 התנחלויות עם צביון צבאי מבחינת המיקום הגיוגראפי, ויושבו ע"י מתיישבים ששרתו בצבא הישראלי.

המתנחלים מנצלים כ- 5% מהשטח החקלאי של הגולן. 11% מהשטח מוגדר כשטח פתוח, 17% מהשטח מוגדר כשמורות טבע, בנוסף לרוב השטח של הר החרמון. שאר האדמות משמשות כשטחי מרעה, מחנות צבאיים ואזורים צבאיים סגורים לצרכי אימונים, בנוסף לשדות מוקשים. יש בגולן כמעט 60 מחנות צבאיים, ו 67- שדות מוקשים, חלק מהם נמצא בתוך או בקרבת תחום השיפוט של הכפרים הערבים המאוכלסים.

הערבים שנשארו בגולן משתמשים רק ב 75 קמ' מרובע מהאדמה, ומתירים להם להשתמש ב- 3 מליון מטר מעוקב מהמים, שמשלמים עבורם לחברת מקורות הישראלית, זאת למרות שרוב המים שם נשאבים מבארות בתוך אדמתם, שישראל חפרה והכשירה.

חוק סיפוח רמת הגולן

בשנת 1981 , כנסת ישראל חוקקה חוק שמחייב יישום החוק הישראלי בגולן. רשויות ישראל ניסו לכפות את האזרחות הישרלאית על תושבי הגולן. תושבי הגולן דחו את המהלך בשל היותם ערבים סורים, והחלו במאבק מתמשך לשמירה על הערביות של הגולן. התגובה הישראלית היתה התנכלויות ומעצרים. מספר התושבים שקיבלו עונש במאסר בגלל פעילותם הלאומית הגיע ליותר מ- 800 , מתוך 18000 תושבים ערבים סוריים בגולן. אלפים אחרים סבלו ממעצרים מנהליים שרירותיים לתקופות קצרות ובלי הכרעה של בית משפט.

יוסף אבראהים - מג'דל שמס

משפחתי גרה בקניטרה מאז 1952 . כשפרצה המלחמה הייתי בגיל 19 ועבדתי בתפירה. לפני המלחמה שמנו לב כי ישנה אווירה של ניכור והכנות צבאיות: נחפרו תעלות בנקודות הרגישות, כמו למשל בככר המפקד ליד ככר הקצינים, והאנשים שקדו על אגירת מזון ומצרכים.

בבקר, שמענו שהמלחמה התחילה. האנשים התגודדו והחלו לנוע ברחובות עם קריאות של: "רוצים להילחם... בדנא נחארב בדנא נחארב.". האויב הנחית את מכתו הראשונה על מבנה המפקדה. פנינו לאחד המרכזים הצבאיים כדי להשיג נשק ובעוד אנחנו מחכים שם, הותקף המרכז הצבאי והופצץ על ידי מטוס ישראלי, ואני עדיין זוכר שהאבק והעפר כיסו אותנו. במשך שלושה ימים אחרי זה נשארנו בבתים ובמקלטים. בתום שלושת הימים החליט אבא שלי לעבור למג'דל שמס. הוא נתן לי באותו יום 500 לירות והשכיר אוטו (למישהו מבאניאס- לאנדרובר). בדרך, כל פעם שראינו מטוס ישראלי היינו עוצרים בצד והיינו נשכבים על הרצפה עד שהגענו למג'דל שמס.

יומיים אחרי זה הגיעו היהודים לפאתי מג'דל שמס. אני ועוד מספר חברים הלכנו "לבריכת רם"- כדי להסתכל עליהם ולצפות בהם מאחר והרבה סיפורים נשזרו סביבם וסביב המראה שלהם. כאשר הבחינו בנו שם, כמה חיילים תקפו אותנו וכיוונו את נשקם אלינו, ציוו עלינו לרדת על הברכיים והתייחסו אלינו כאילו היינו שבויי קרב. אז חשבנו שהם הולכים לירות בנו. הם לקחו את כל מה שהיה בכיסים שלנו, אפילו את השעונים והשרשראות, גנבו את 500 הלירות שאבא שלי נתן לי, אחרי שעתיים של פחד ובהלה, ציווי עלינו לרוץ לכיוון מזרח עם ידיים מורמות מעל לראש.

הגענו לקבר –אליעפורי, כאובים על האובדן שלנו (באותם ימים 500 לירות סוריות היה סכום גדול)- בנוסף לאבידה הגדולה שלנו במלחמה ולזה שנוצחנו.

אחד החברים שלי העלה רעיון- לשחד אותם בדובדבנים בכדי שיחזירו לנו את מה שלקחו מאתנו.

וכך, הלכנו לאחד הכרמים הגדולים של הדובדבנים, אספנו כמות גדולה של דובדבן וחזרנו אליהם. הם שוב כיוונו את נשקם אלינו אבל אנחנו כיוונו אליהם את הדובדבנים שלנו... הם התפלאו למראה הפרי החדש הזה, ובכדי שיירגעו, ציוו עלינו לאכול כמה פירות, ואז אכלו אותם כמו משוגעים. רעיון הדובדבנים הצליח- וכך קיבלנו חזרה את אשר לקחו לנו.

אחרי שהצבא נכנס למג'דל שמס, החליטו כמה אנשים מהכפר לעקור ממנו.

אבל קבוצת שיח'ים בכפר, בראשם עמד השיח' אחמד טאהר אבו סאלח ז"ל, עמדו בדרכם והטיפו להם שלא לעזוב את הכפר יהיה אשר יהיה.

אם ע'סאן נהאד מחמוד - מג'דל שמס

שנה לפני המלחמה עברנו לגור בקניטרה, אבו ע'סאן עבד אז בגיהוץ. קצת לפני המלחמה עברנו חזרה למג'דל שמס.

בבקר, שמענו את קולות המלחמה, האנשים קמו מבוהלים, במיוחד אחרי ששמענו כי היהודים כבשו את קניטרה. המלחמה הייתה הפתעה לכולם, והיא הייתה כל כך מהירה עד כדי כך שלא הספקנו להרגיש ולהבין איך הספיקו היהודים להגיע לכל מקום. אפילו לא הרגשנו במלחמה! שיירת העוזבים מכפרי הגולן הייתה גדולה מאד! חלק מהם עברו ממג'דל שמס (מכפר ג'באת'א א-זית, זעורה, ענפית...) תושבי הכפר אירחו אותם (חלק גדול מהם התאספו בככר בית הספר) אחר כך הוגשה להם עזרה במעבר לכיוון דמשק.

באותם ימים הבת שלי, פריאל, הייתה קטנה וכשהתקרב אליה אחד החיילים כדי לתת לה ממתקים, היא צעקה עליו: אתם בני השטן! הוא לעג לה וצחק עליה יחד עם חבריו.

חשבנו שהמצב הוא עניין של כמה ימים, ושהיהודים יעזבו את רמת הגולן בקרוב. אבל זה לא מנע מכמה אנשים מלעזוב את הכפר, לולא התערבותם של כמה מהשי'חים בכפר, הם היו עוזבים.

אחרי שהמצב נרגע החלו בעלי הבתים לבקש מהמושל הצבאי אישורים בכדי לבקר את בתיהם, וכאשר בעלי ביקש אישור הוא קיבל עונש וכפו עליו מעצר בית למשך שלושה חודשים.

וכך היה עלינו להיות בצל הכיבוש אחרי מלחמה אשר התחילה ונגמרה כהרף עין. השלטון עצר את בעלי (אבו ע'סאן) בפברואר 1973 כשעבד באילת עם כמה חברים, אשר נעצרו גם הם. היו לנו 5 ילדים כשהגדול ביניהם בן 5. הייתה לי תחושה שהוא ייכנס לכלא לתקופה ארוכה.

בהתחלה לא נתנו לנו לבקר אותתו, והוא עמד בעינויים קשים ולא הודה בהאשמות אשר ייחסו אליו. באחד הדיונים בבית המשפט עצרו אותי, ואישה אחת הכניסה אותי לחדר החקירות וניסתה לערוך עליי חיפוש בצורה משפילה אז דחפתי אותה וצרחתי עליה. אחד הקצנים שעמדו בחוץ שמע אותי וכשיצאתי החוצה הוא אמר לי: "נהאד, למה אנחנו תמיד שומעים את הצרחות שלך?" אז עניתי לו :"כי אתם מכריחים אותי לעשות כן" אז הוא אמר לי :"את מהווה סכנה גדולה!".

אחד המראות שאני זוכרת עד היום הוא שבאחד מדיוני בית המשפט אמרתי לבני הקטן (ג'מיל), לזחול מתחת לכסאות לכיוון הסורגים איפה שאבא שלו הגולן טרגדיה שלא סופרה נמצא. וכך היה, הוא הצליח להגיע אליו מבלי שיבחין הו איש, ואז אמר לו :"אבא, זה אני ג'מיל!". זה היה מחזה מרגש, השומראים ניסו להרחיק אותו אך השופט ציווה עליהם שיעזבו אותו, ומאז אישרו לבני האסירים להתקרב אל אבותיהם.

אבו ע'סאן בילה בכלא 12 שנים מתוך 13 שנים. ובמשך כל אותה תקופה הייתי אמא והאבא לילדים שלי, עבדתי כדי לספק להם את צרכיהם, ולימדתי אותם כי אהבת המולדת היא הדבר הנעלה מכל!

בהיה אבו גבל

היה לנו בית באל-קניטרה. כאשר התחילו ההפגזות התנוקת שלי הייתה בת ארבעים יום. בן גיסי והבן שלי למדו בחדר השינה, המסוקים היו מעל לבית , זה הפחיד אותנו מאוד. הילדים התחילו לצעוק "מסוקים מעל לבית, המלחמה החלה". יצאנו לרחובות, הגברים היו עם נשק.

בזמן הפלישה לאל-קניטרה ביקשו ברמקולים מהאנשים לעזוב את העיר.

למרות שיש מקלטים מתחת לבתים, לא ביקשו מאתנו להכנס אליהם. בטח מי שביקש זאת, לא היו הסוריים אלא משתפי פעולה. ביקשו מהנשים לקחת את הילדים שלהן ולעזוב את האזור. רוב תושבי אל-קניטרה הם במקור מהכפרים הסמוכים לעיר. לכן כשהחלה המלמחמה הם עזבו לכפרים המקוריים שלהם .

עזבנו את העיר ומרוב פחד שכחנו את התנוקת במיטה, ואז חזר בעלי לקחת אותה, אפילו האוכל היה על האש, חשבנו שנחזור בהקדם.

הגענו למגדל שמס הכפר המקורי שלנו, והתישבנו בתחנת המשטרה, אחרי מספר חודשים בא מושל צבאי בשם שמוליק שדיבר בערבית, אמר שהאדמה הזאת שייכת לממשלה, אמרתי לו שאנחנו בנו מאל-קניטרה. הוא שאל: למה עזבתם את אל-קניטרה? אמרתי לו פחדנו. אמר: שקר לא היה פחד. אמרתי לו אתה משקר. לעגו לי כולם. הוא ביקש ממני את ניירת המשטרה, אמרתי לו שאני ניקית את הבית והשתמשתי בניר להדלקת אש, אפיתי בהם לחם! באל-קניטרה חיו אנשים מכל העדות, צ'רקיסים, תורקומאנים, ונוצרים.

רחובותיה היו יפים. אני ביקרתי לאחרונה בחיפה ונצרת אבל כמו אל-קניטרה לא ראיתי בחיים שלי. גרו באל-קניטרה פלסטינים שגורשו ב 1948 מהבתים שלהם, הם עבדו וגרו בכל מקום. נשים עבדו כמורות ואחיות. בעיר היה בית חולים שקיבל תושבים מכל האזור, וגם בית פרטי למשפחת המלך חוסין.

באל-קניטרה החיים היו יפים, בעלי מכר חומרי הדברה חקלאיים, הוא איבד את הכל אפילו החובות של האנשים לא יכל להחזיר. מכרנו את הירושה שלנו והאדמה במגדל שמס על מנת לבנות בית.

אסרו היה לנו לחזור לבית במשך 8 חודשים, אני חזרתי מאוחר יותר ולקחתי חלק מהאוכל המאוחסן שנשאר בבית. בשנת 1968 החלו בהריסת הבתים.

נשארו באל-קניטרה כשלושת אלפים תושבים, שמו אותם בשכונה נפרדת במשך שנה, ואחר כך גורשו לדמשק. אחרי חמש שנים בנינו בית במגדל שמס 20 וגרנו בו. בתקופת הממשל הצבאי היו צריכים להוציא אשורי יציאה מהכפר כדי לבקר מקומות מחוץ למגדל שמס.

העיר נהרסה באופן מוחלט, היהודים לא השאירו בה כלום, גנבו את הבתים אפילו הדלתות לקחו. ראינו אותם גונבים את החנויות ולוקחים אותם על טרקטורים. לא היה טבח באלקנטרה, הפגיזו את העיר במסוקים וטנקים .

עזבנו מרוב פחד.

האחים שלי היו בצבא הסורי וחזרו בזמן המלחמה. בני דודות שלי היו בלבנון, רצו לחזור ב 67 למג'דל שמס, אבל בגלל המלחמה הם נשארו בגרמאנא (שכונת עקורים בדמשק). אני לא יכולה לראות אותם, והנסיעה לירדן יקרה, איבדנו את כל הכסף והרכוש שלנו באל-קניטרה, אין לנו כלום היום.

אחרי ארבעים שנה אני עדין רוצה לחזור לאל-קניטרה. הבית שלי היה מאבן, חדש בנינו אותו בידים שלנו. החלום שלי הוא לחזור לשם. כאשר ביקשו הרשויות הסוריות מסמכי בעלות מהפליטים של אל-קניטרה, הבן שלי שהיה בן 6 ב 1967 ציר את הבית על פרטיו, כולל הגג והשכונה. אל-קניטרה נהרסה ולא נשאר בה חוץ מבית החולים, שני מסגדים וכנסייה, אבל גם הם הרוסים לגמרי.

עדותו של האב ג'ורג מחסל

חי בסוריה

שנת 1967 הייתה טרגידיה לאומה הערבית, ושואה לבני צאן מרעתי וכנסייתי אשר סיימנו להכינה והינו גאים בה. כנסיות אחרות ומאמינים תרמו איקונים יקרים לכנסייה. הבאנו אבני מרמר לגדרות הכנסייה מאיטליה, ומנורה מארצות אחרות. הכנסייה הפכה ליפיפיה. בכיבוש של 1967 פלשו החיילים הישראלים לתוך העיר שלי אל-קניטרה.. הרבה מכם לא מכירים את אל-קניטרה. חיו באל-קניטרה 53 אלף תושבים. היא הייתה ידועה כפרח של הגולן.

הכיבוש של 67 גרם לגירוש בני אל-קניטרה, הם הוכרחו לעזוב את הבתים שלהם, ואפילו לאחר שבע שנים חשבנו שנחזור. מספר חודשים אחרי מלחמת אוקטובר 1973 הצבא הישראלי עזב את אל-קניטרה. הייתי בן הראשונים שנכנסו לעיר, ליתר דיוק למה שנשאר מהעיר.

נכנסתי לכנסייה אשר עזרתי בבניתה בידיים שלי.. אזה מראה נורא!! נהרסו הרבה חלקים ממנה, הייתה ערומה, שדודה, הצלב, הפעמונים והתמונות היקרים, המנורה, אפילו החלונות המקושטים נשברו ונגנבו. והגדרות איבדו את אבני המרמר היקרים. לא הצלחתי למצוא את הבית שלי בין ההריסות של הכנסייה.

אמרתי לעצמי פעם אחר פעם איך יכלו לעשות זאת? איך יכול בן אדם לעשות מעשה נוראי כזה?

אפילו את בית הקברות חללו, ואנסו את הקברים ברובים ופצצות ידניות.. גנבו הכל? חתיכות קטנות של זהב, שרשרות ואפילו שיני זהב של מתים.

כפרים הרוסים

אל-ח'שניה

כפר (וכן שם של נפה) במרכז הגולן, במרחק של 12 ק"מ מהעיר אל-קוניטרה.

אל- ח'שניה נמצאת על צומת שמתחבר לדרך "רפיד-אל-קוניטרה", במרחק של 3 ק"מ מזרחה. מדרום אל-ח'שניה מתחברת לדרך "אל-חמה- רפיד", ומצפון לגשר "בנות יעקב". דרומית לכפר עומד תל האבירים המפורסם. הישוב אל- ח'שניה נמצא בגובה של 765 מ' מעל גובה פני הים. ב 1960- מנו בני הכפר כ- 1915 תושבים. בנפת אל-ח'שניה היו 26 כפרים ו 35- חוות שהשתייכו למחוז המרכזי של אל-קוניטרה. אל-ח'שניה נמצאת באזור בזלתי יערי, אדמותיה נפרסות לכוון דרום מערב, וסובבים אותה תלי "שעאף א-סנדיאן" ואזור שנקרא "א-טלאא" מדרום, ו"אל-פזארה" מצפון מזרח, במרחק 15 ק"מ דרומית לאל- קוניטרה.

נמצאו בישוב אתרים ארכיולוגים. גדר דרומית מערבית לישוב, ומצפון מזרח נמצאה בריכה לאגירת מים. באחד הרחובות של הישוב מצאו פסל העשוי מאבן בזלת, בדמות של גבר בלבוש מיוחד. כמו כן נמצאו במקום גם חרסים מהתקופה הרומית, הביזנטית והערבית-איסלאמית, וכסף מהתקופה הרומית.

הבתים באל-ח'שניה ישנים ועשוים מאבני בזלת ולוחות אבץ. אחרי שהפכה למועצה אזורית, נסללו בה כבישים והתרחבו הבתים ממלט. תושבי ח'שניה גידלו תבואה, ירקות ופירות, תירס, גפנים, תאנים, בקר וכבשים. הישוב היה ידוע במספר מלאכות יד: כובעי צמר, ומכונות לחקלאות, והייתה בו גם פעילות מסחרית. את מי השתיה הביאו ממעין "א-תינה". אל-ח'שניה נהרסה ב 1967- .

עין פית

עין פית יושב על הגבעות המערביות של הגולן, ושייך לנפת מסעדה, של מחוז אל-קוניטרה. הכפר נמצא במרחק 6.5 ק"מ מערבית למסעדה, ו 23 ק"מ צפונית מערבית לאל-קוניטרה. מערבית לכפר עובר קו הנפט שנקרא "טאב ליין".

הבתים בעין פית נבנו מאבנים וטיט, ומסביב לכפר נבנו בתים חדשים ממלט.

מקורות ההכנסה של בני הכפר היו בעיקר מחקלאות. הם נטעו תבואה, ירקות, עצי זית, תפוחים, תאנים ופרי הדר, וגידלו מרעה בקר וכבשים. הכפר עשיר במעינות כמו "מעין עין פית", "עין הכחולה", "עין הצהובה", ו"עין החזירים", שממנה שתו בני הכפר וגם השקו את בע"ח ואת האדמות.

בשנת 1967 מנו בני הכפר בערך 2325 אנשים. בכיבוש של 1967 תושבי הכפר גורשו והבניינים נהרסו. תייר גרמני בשנת 1888 תאר את הכפר כך: "כפר פורח שנמצא מערבית לנהר 'א-שריעה' הירדני. בני הכפר מהעדה העלאוית, בכפר 60 בתים ומספר תושביו כ 300- איש. בכפר יש גנים יפים של ירקות ופירות, ותושביו מגדלים טבק. את האורז הם שתלו בביצות החולה, מה שסייע לכפר להתפתח. אולם עקב קירבתו של הכפר לביצות החולה, מצבם הבריאותי של התושבים אינו טוב. בני הכפר נחמדים ונעימים, ולא זוכרים הרבה על מקום מגוריהם לפני מאות שנים בצפון סוריה.

זעורה

כפר זעורה יושב על הגבעה המערבית של הגולן במרחק של 6 ק"מ מערבה לכפר מסעדה. הכפר משקיף על שדות החולה בפלסטין, מצפון ניתן לראות את הר חרמון. זעורה נמצאת במרחק של 22 ק"מ צפונית מערבית לקוניטרה, הבירה האדמינסטרטיבית של הגולן.

לפי המזרחן הגרמני ויקטור גרין שתיל: "במאה ה 19- מנו בני הכפר הערבים הסורים בערך 120 תושבים, אשר חיו בבתים מאבני בזלת וטיט. הכפר הת־ רחב ונבנו בו בתים חדישים ממלט, והיגרו אליו בני העדה העלאוית מאזור "א-סאחליה" בסוריה. באמצע המאה ה 20 עם החמרת המצב הכלכלי הצליח הנסיך פאעור להשתלט על הכפר, ולשלם את חובות הפועלים והסוחרים, על ידי קניית התוצרים החקלאים של הכפר והפקעתם (למשל הירקות והפירות שבני הכפר גידלו).

מבחינה אדמיניסטרטיבית הכפר היה שייך למועצה אזורית מסעדה לפני כי־ בוש הגולן, ובני הכפר מנו כמעט 2000 תושבים. הם הסתמכו לפרנסתם בנו־ סף לחקלאות על סלילת כבישים, ועל בית-בד לזיתים. צפונית לכפר יש בית בד שהיה ידוע כ"בית בד זעורה", אשר נתן שירות לכפרים השכנים- מג'דל שמס, עין קניה ועין פית.

ב 20- ביוני 1967 התפתחו מסביב לכפר קרבות בין הצבא הישראלי והסורי עד שנפל הכפר בידי הישראלים. אז גורשו בני הכפר בכוח. חלק עברו לכפר מג'דל שמס השכן, והתארחו אצל התושבים לתקופה מסוימת, עד שעזבו לסוריה ונהיו לפליטים במחנה הירמוק ובשכונות "ברזה", ו"אלמזה" בקרבת דמשק.

א-רמת'אנייה

כפר ערבי סורי ברמת הגולן הסורית הכבושה. קיים עוד מהתקופה הרומית.

השתייך מבחינה אדמינסטרטיבית לאזור שיפוט אל-ח'שנייה במחוז אל-קוני־ טרה. לפני כיבושו ביוני 1967 גרו בכפר 1304 תושבים, שלפרנסתם עסקו בגידול דגנים וירקות, כמו גם צאן ובקר.

הכפר ממוקם על גבעה היסטורית באזור געשי מלא חתחתים, שלושה ק"מ צפונית לעיירה אל-ח'שנייה ולנחל חריב, מערבית לתל פזאזה. הבנייה בו עתיקת יומין. הקירות נבנו מאבני בזלת והתקרות עשויות מבוץ ולוחות אבץ.

במקום נמצאו שרידי מבנים היסטורים שנבנו מאבני בזלת. חלק מהאבנים מעוטרות בציורי ענפי דקל ופרחים, ועל חלקן התגלה כתב יווני.

בשנת 1887 ניסה ארגון בשם "בני יהודה", שכלל אנשי ציבור יהודים, להשתלט על חלקים מאדמות א-רמת'אנייה. ארגון זה הכין מפות של רמת הגולן ושל עמק חוראן שבדרום סוריה, ועליהן סומנו יותר ממאה מקומות, מתוכם שנים עשר סומנו כמטרה להשתלטות ולהתיישבות של יהודים. הארגון עשה נסיונות באותה תקופה לרכוש 15 אלף דונם מאדמות א-רמת'אנייה הנמצאת במרחק 15 ק"מ מהעיר אל-קוניטרה. יצויין כי עוד לפני כן, בשנת 1771 , כתב לורנס אוליפנט ספר בו קרא ליהודים לכבוש את הגולן וליישבו.

הכפר היה נתון להרס ע"י הכוחות הצבאיים הישראלים במהלך התקיפה ביוני 1967 , תושביו גורשו והוגלו למחנות העקורים שליד דמשק בעומק סוריה. רוב הבתים של א-רמת'אנייה קיימים עד היום ולא נהרסו.

אל-יהודיה

כפר שהשתייך לנפת אל-ח'שניה, בני הכפר קראו לכפר יערוביה כתגובה לטבחים שיש־ ראל עשתה בפלסטין ב 1948- . חלק מבני הכפר היו יהודים אשר חיו בשלווה עם בני העדות הערביות האחרות לפני הכיבוש.

לפני הכיבוש מנו בני הכפר כ 386- תושבים.

הכפר ישב על אדמת בזלת מיוערת בצדו המערבי של הגולן, בגובה 203 מ' מעל פני הים, ומעל כתף של ואדי הנקרא בסאם (ואדי אל-מראוי) או ג'לגם. הכפר גם מש־ קיף על הכנרת, הנמצאת 14 ק"מ דרומית מערבית לאל-ח'שניה.

הבתים הישנים בכפר בנויים מאבן עתיקה מסותתת עם גגות של טיט ועץ, ומסביב להם עומדים בתים חדשים ממלט. בתי הכפר נהרסו ותושביו גורשו.

בכפר יש שרידים ארכיאולוגים, וחורבה שלה חומה במקום בו נבנו הבתים החדשים ממלט (לפני הכיבוש הישראלי ב 1967- ).

לחורבה יש מגדל מצדה הדרומי של החו־ מה. במרכז הכפר פזורים עמודים ואבנים חרוטים ומקושטים, וחרס שבור מהתקופה הרומית והביזנטית, בנוסף לכלים עשויים מאבנים.

צפונית מזרחית לכפר התגלה בית קברות ובו קברים ישנים, ערימות של אבנים (חלקן בקוטר של כמטר), וכן כלים העשויים מא־ בנים. צפונית מערבית לכפר נמצא בית קברות אחר, ובו קברים השייכים לתקופה הפרה-היסטורית, בתוך יער אלונים. חלק מהקברים בולטים וחלקם שקועים מתחת לאדמה.__

אלקונטירה: הזיכרון הנותר

עיר, הגדולה בערי הגולן, נמצאת בגובה 941 מ' מעל פני הים, על אדמה פורייה. במערב העיר מתרוממים תלים געשיים (תל אבו א- נדא שגובהו 1200 מ', ותל אל-עראם שגובהו 1167 מ'), ובצפונה מספר תלים נמוכים יותר.

לפני הכיבוש הישראלי מנתה העיר 27,000 תושבים, על פי סקר תושבים שנערך בסוריה

מחוז אל-קניטרה במהלך ההיסטוריה

השם אל-קניטרה הוא צורת הקטנה של המילה קנטרה שמשמעותה בערבית גשר, דבר המצביע על חשיבותה הרבה כמעבר בין פלסטין, ירדן, לבנון וסוריה.

העיר קיימת עוד מימי קדם: עדויות לכך הם שרידי מעיין עתיק שעל אבניו חרוטים סימנים מהתקופה הרומית, וכן שרידי מבנים מאבני בזלת עם כתובות יווניות, הפזורים באדמת העיר. בתקופה הערבית האסלאמית נחשבה אל- קניטרה מרכז לשיירות, ובתקופה העותומאנית ציווה השר מוסטפא באשה לבנות מסגד וח'אן, שעל הריסותיו נבנה בית העירייה.

הצבא הישראלי הורס את העיר ומגרש את תושביה

אל-קניטרה נכבשה ב 10- ביוני 1967 במתקפה של ישראל על סוריה, ותושביה גורשו ממנה, והגיעו למחוז דמשק ודרעה. מספר משפחות בודדות נותרו בה וגורשו מאוחר יותר. כחלק מהלוחמה הפסיכולוגית, הפציץ הצבא הישראלי את העיר, ולאחר מכן כבש אותה על בתיה, מרכזיה המסחריים, בנייני בתי הספר, בתי הקולנוע וגני הילדים. המרכזים הציבוריים נהרסו לחלוטין, בתי הקברות (המוסלמים והנוצריים) חוללו-הקברים נחשפו, ואף בית החולים העירוני (הגדול בגולן) נהרס, תכולתו נגנבה, ומסדרונותיו שומשו לאימוני לוחמה בשטח בנוי.

בנוסף לזאת נהרסו מסגדים וכנסיות (ביניהן הכנסיה הפרוטסטנטית שקלטה בעבר יותר ממאתיים מתפללים), נגנבו תכולותיהם (ריהוט, דלתות ואיקונין), ונשרפו ספרי קודש.

אל-קניטרה אחרי מלחמת 1973

בשנת 1974 , כתוצאה ממלחמת 1973 , נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל וסוריה, ובכך גם הגיעה לסיומה מלחמת ההתשה, שנמשכה 81 ימים. בהתאם להסכם הוחזרה העיר לשלטון הסורי. שלושה ימים לפני נסיגתו מהעיר הרס הצבא הישראלי בפעולתו האחרונה במקום את שתי אנדרטות הזיכרון בעיר.

האנדרטאות היו מצופות אבן לבנה מסותתת בצורה הנדסית יפה, גובהן היה כ 10- מ', האחת בפארק "אל-ג'לאא" ("הפינוי") והשנייה בפארק "ה 8- במרץ".

ב 29- בנובמבר 1974 הרשיעה מועצת האו"ם (החלטה מספר 3740 ) את ישראל, בהטילה עליה אחריות על הרס אל-קניטרה בזדון, והחשיבה פעולה זו כעבירה על אמנת ז'נבה. אל קניטרה כונתה "הירושימה של המזרח התיכון".

הייתה...אל-קוניטרה!

לפני פעולת האיבה הישראלית הייתה אל-קוניטרה הישוב הגדול במחוז. המחוז עצמו כלל בסה"כ 37 כפרים ו 27- משקים חקלאיים. מיקומה של העיר, הגירתם אליה של כפריים רבים, אנשי צבא ובני משפחותיהם, וכן פליטים פלסטינים מהנכבה ב 1948- , הביאו להתפתחותה ושגשוגה. בעקבות הפיכתה לבירת המחוז בשנת 1964 , עברו אליה לצרכי פרנסה סוחרים רבים ובעלי מקצוע מדמשק ומשאר המחוזות הסוריים. שווקי העיר היו ידועים בשפע המוצרים מן

החי והצומח. שכונות העיר היו בנויות יפה: הבתים היו בני קומה או שתיים, בנויים מאבני בזלת עם גגות רעפים, ולכל בית היתה גינה פרטית נטועה בעצי פרי ומיני ורדים. הבתים החדשים היו רבי קומות ועשויים מלט. בעיר היו שכונות מיוחדות לקציני המשטרה בחלקה המערבי, ושכונות אחרות לאנשי צבא בחלק הדרומי. חקלאי העיר גידלו דגנים, ירקות ומיני צמחים קיציים, וכן בקר וצאן.

באל-קניטרה היו נפוצים מספר תעשיות ומקצועות מסורתיים כגון תעשיות הלבד, מכשירים חקלאיים עשויים עץ או מתכת, הרכבת פגיונות, עיבוד עורות, תעשיית פרווה, טחינת דגנים ותעשיית חומרי בניין (מפעל מרצפות ומפעל לבנים), בנוסף למוצרי חלב ותעשיית ממתקים מפורסמת. אל-קניטרה היתה עיר משגשגת מבחינה כלכלית: מדי שבוע נערך בה שוק לבקר וצאן ושוק לדגנים וירקות. כמו כן היו בה ירידי תפוחים וגפנים. בעיר היו בנק מסחרי ובנק חקלאי, וכ 10%- מתושביה התפרנסו מעסקים. היא היתה מרכז האספקה והצריכה לגולן כולו, והיתה מחוברת לדמשק באמצעות כבישים מהירים. מי השתייה בעיר סופקו ע"י מערכת מבאר "אל חאווז", ובנוסף הוקצבו לה מים מפרויקט המים בית ג'ן ממורדות החרמון. היום מסופקים המים ממערכת המים של הבאר הישנה, ובנוסף מהבארות הרבות המפוזרות במרבית חצרות הבתים.

באל-קניטרה היו מספר בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים, בית ספר למורים, מרכז מטאורולוגי, וגם בתי קפה, מסעדות, בתי מלון ובתי הקולנוע אל- אנדלוס ודוניא. בית הקברות לחללים היה ממוקם בדרום העיר. בנוסף היו בה בתי חולים, ביניהם בית חולים אל-ג'אולאן, שנתן שירות חינם לכל החולים.

אל-קוניטרה היום

תוצאות ההרס בעיר עודן קיימות ומעידות על הכיבוש הישראלי. יחד עם זאת שמרה הממשלה הסורית על מעמד העיר כמרכז המחוז, והקימה בכניסתה מבנה עם אולם קבלת אורחים למשלחות רשמיות ועממיות, אשר באות ללמוד אודות הנזק שנגרם על ידי הצבא הישראלי לפני נסיגתו ממנה. במקום קיים מודל מוקטן של העיר לפני הריסתה, וכן תמונות של ההרס.

מספר תושבי מחוז אל-קניטרה, אשר גורשו מאדמותיהם הינו כיום 000 , 500 אזרחים, והם חיים במרכזים זמניים בסוריה. הם עדיין ממתינים לשיבה לעריהם ולכפריהם בגולן הכבוש. 

להורדת הקובץ