התגובות לרשימתי ב"ידיעות הקיבוץ" על הקיבוצים כהתנחלויות היו זועמות, חלקן אפילו מפחידות באלימותן. אנטישמיות, גיס חמישי, שואה, היו חלק מהתארים לעמדות ולפעילות של זוכרות. תגובות אלו מזכירות את מילותיו של הלאומן שמואל פלטו שרון בראיונות הרבים איתי בתכניתו ברדיו. לצד נחרות הזעם קיבלנו אי-מייל מרגש מבן קיבוץ ניר-עם. הוא קרא שכתבתי על אנשי קיבוצו, שניסו ב-1948 לשכנע את בן גוריון לא לגרש את כפריי נג'ד ודמרה הסמוכים לקיבוץ, וביקש לדעת את מקורות המידע שמסרתי. "בהזדמנות זאת רציתי להודות לך על העבודה הכל כך חשובה שאתם עושים בזוכרות" טרח להוסיף. את שמו כמובן לא אסגיר שמא יבולע לו.

בשנת 2005 ארע דבר דומה. זוכרות השתתפה בתהלוכת השיבה לכפרים הושה וכסאייר שנהרסו בנכבה. "הקיבוץ" דיווח על כך ושוחח עם חברי קיבוץ שהיו בין אלפי המשתתפים בתהלוכה. מכתבים זועמים מחברי קיבוץ רמת יוחנן (ואם זכרוני אינו מטעני, גם מאושה) פורסמו בעיתון ובהם פרטים על התקפות אלימות מצד "פורעים ערבים" מכפרים אלו על קיבוצם בימי "מלחמת העצמאות". הם קבעו בנחרצות שקיבוציהם היו קורבן תמים ושמחו על כי כפרים אלו נמחו מעל פני האדמה.

אבל במקביל, מתחת לפני הרדאר, קיבלנו פניה מעניינת מחבר קיבוץ רמת יוחנן שביקש שזוכרות תסייע לו. הסביר שהוא "חוקר וסקרן על תולדות הקרבות שהיו במקום ועל תולדות הישובים שנהרסו. אנחנו מחפשים כבר הרבה זמן לשמוע מכלי ראשון מקרב תושבי הכפר הפליטים את הסיפור שלהם על מה שהתרחש. בכתבה איתן מצטט כאלה בהרחבה. חשוב לנו להגיע ולשמוע את סיפורם תוך מתן כל הכבוד והאמפתיה לגרסתם ועמדתם תהיה אשר תהיה." שוחחתי איתו וסייענו לקיים מפגש בין מספר חברים מהקיבוץ עם מספר פליטי הכפרים הסמוכים. מעניין שהוא חיפש זמן רב עקורים מהכפרים הללו ולא מצא, למרות שחיים בשפרעם, ק"מ ספורים מקיבוצו. המרחק הגיאוגרפי בין הקיבוץ לעקורים הפלסטינים קטן אפוא בהרבה מהמרחק התודעתי ביניהם.

המפגש נמשך שלוש שעות מרתקות. היו בו קרוב לעשרה א/נשים מכל צד, ביניהם מי שזוכרים את אירועי 1948 עת היו אנשים צעירים.

חברי הקיבוץ, כולם גברים, סיפרו על הירי לעברם מכיוון הכפרים והאשימו את הכפריים שנתנו לחיילי צבא ההצלה הערבי להתמקם בכפרים ומשם לצאת לפגוע בקיבוץ. העקורים הפלסטינים תיארו תמונה שונה לחלוטין. לדבריהם, הם סבלו פגיעות שונות מצד אנשי הקיבוץ וגם אחרי שגורשו מכפרם לא ניתן להם לבוא לבקר בשרידי הכפרים הנמצאים בשטחים החקלאיים של הקיבוץ.

השיחה התנהלה באווירה טובה, עם רצון להקשיב לצד השני. בסיומה תבעו הפליטים מחברי הקיבוץ לפעול למען יוכלו לבקר בשרידי כפרם הנמצאים בשטח בשליטת הקיבוץ. חברי רמת יוחנן לא הבטיחו דבר. אחרי השיחה פניתי אל חברי הקיבוץ בהצעה להמשיך את הדיאלוג, שרק החל, במטרה לבחון לעומק את משמעות העקירה ההיא עבור שני הצדדים ולחשוב על אפשרויות שונות לעתיד. הם סירבו.

אז כנראה שרוב הישראלים, וכך גם חברי קיבוצים, מתקשים להישיר מבט אל הפליטים שגורשו מהמקום בו הם עצמם חיים ולבחון לעומק את משמעותם של אירועי 1948 עבורם. אבל בעובדה שבשקט בשקט, תוך הבטחה לא לחשוף את שמותיהם, נפגשים חברי קיבוץ עם עקורים פלסטינים לשוחח על התקופה הפורמטיבית שלנו, יש פוטנציאל גדול לשינוי בעתיד.

ההתייחסות והידע על הנכבה כמו מתקיימים במישורים מקבילים: במישור הגלוי שולטות בד"כ הכחשה, תחושת איום וקורבנות אין קץ; במישור החבוי קיימים רצון והעזה מהוססת לגעת בפצעים שההיסטוריה הותירה בזהות שלנו. זהות של כובשים.