סדק, כתב עת לנכבה שכאן, גיליון 1, מאי 2007, עורך תומר גרדי, עיצוב קבוצת פרהסיה, 2007, 155 עמודים

מעטים הם האיומים שנראים חמורים יותר מהאיום על התודעה הקולקטיווית. כל כך למה? כי אין האדם מספיק על מנת להרחיק מעצמו את חרדותיו הקיומיות. לכן הוא מתקבץ בחבורות ובונה לו סיפור מכונן, שלפעמים הוא קרוב יותר אצל המציאות ולעתים קרוב פחות. במקרה היהודי נתפרד הקולקטיב מזמן, ומשנתקבץ שוב, מיד אחרי השואה, נוספה לתודעת הפיזור בין העמים והחולשה, והקמים עלינו לכלותנו בכל הדורות, גם השואה. מנגנונים חברתיים טורחים להעצימם, לשחזרם ולנהלם כאילו אין עוצמת הקטסטרופות המקורית גדולה דיה. כל כך חזקים מנגנוני ייצור התודעה הקולקטיווית, כל כך נאמנים למטרתם, עד שקשה להצביע על מנגנון אחד שמתפקד טוב מהם בישראל היום.

לכן, כשאין האדם מספיק לעצמו להשקטת חרדותיו, הוא מייצר לעצמו, יחד עם הסובבים אותו, תודעה קולקטיווית השמה את חרדותיו בהקשר רחב ומגונן. טובה יותר חרדה משותפת והתגוננות משותפת מהתמודדות אישית. אין האדם מספיק לעצמו להשקטת חרדותיו, ולכן אין לו איום גדול יותר מהאיום על הסיפור שבנה לעצמו עם עמו למען יוקלו חרדותיו. לפיכך, אפשר לחזות מראש ובדיוק רב את התקבלותם של פרטי תרבות, ספרות ואמנות אל תוך הקהל הישראלי על פי מידת האיום על הסיפור הקולקטיווי המגולמת בהם.

מבחינה זו, הגיליון הראשון של כתב העת "סדק" הוא מוצר תרבותי מורכב. בסוף השבוע שהיה הגיליון הראשון של כתב העת מונח על שולחני בבית התעניינו בו כמה אנשים, ואף לא אחד מהם נחשד בסימפטיה לנושא הנדון בו: הנכבה הפלשתינית. ועל שום מה ההתעניינות הרבה? על שום כריכתו ועיצובו של כתב העת בידי קבוצת פרהסיה. עורך כתב העת, תומר גרדי, וקבוצת המעצבים חרגו מתחום הקהל המצומצם שעשוי היה לקנות ולקרוא את הגיליון ביוצרם כתב עת השובה את העין ואינו נופל למובן מאליו הפוליטי. אף אלו שנושא כתב העת מנתק אותם מיד לא הניחו אותו לפני שפתחו אותו ודפדפו בו. עיצובו ותוכנו מושכים מדי, והיוצרים לא חטאו ברדוקציה של כתב העת לפמפלט של צדק אבסולוטי עתיר זעם קדוש.

ככריכה כך גם התוכן. טיול קצר מהכריכה אל עמוד עשרים מספר את סיפור כתב העת כולו. על העטיפה אורנומנט פרחוני, מאלה שרואים מפעם לפעם על מרצפות ישנות בבתים ערביים ועליהם גאוות בעליהם היהודים. על האורנומנט, ספק צללית חתול ספק חתול שחור (פריד אבו שקרה, חתול מתמתח ואורנומנט, 2006, שמן על בד). מעל ראש החתול מתנוסס שמו של כתב העת: "סדק - כתב עת לנכבה שכאן", רוצה לומר, סדק בתודעה בקולקטיווית הישראלית, אשנב לנכבה שהחלה ב-48' וממשיכה עד היום בפעולות ישראל בשטחים. מיד אחריה, שיר של מחמוד דרוויש, שעתיד להיות משמעותי עוד יותר אחרי המאמר הראשון בגיליון, מאמרו המפורסם של ביאליק, הנלמד בבתי הספר התיכונים, "גילוי וכיסוי בלשון":

 אל תבטח בשיר
 תאום החידלון.
 השיר איננו דעת
 ולא אינטואיציה -
 הוא חוש התהום (מתוך "מצב מצור", תירגם מערבית מחמד חמזה ענאים).

השיר המרהיב הזה עוסק בחידלון המלים, והוא כתב אזהרה לקורא העשוי ללכת שבי אחר השיר, אחר מלותיו, וסופו שגם האזהרה בו מתהפכת על פיה, שכן גם האזהרה מצויה בשיר שממנו מבקש הכותב להיזהר. אל תבטח בשיר ובקסמיו, מבקש דרוויש מקוראו. השיר הוא מלים, ומלים הם חידלון ובמסווה של אינטואיציה ושל רגש מתעורר ייקח אותך מבלי משים אל תהום המלים, שרק מה שמתגלה לרגע מעבר להן חשוב באמת ואילו הן בעצמן - כיסוי האמת.

שירו של דרוויש מופיע עוד לפני התוכן, כפתיח לציר המרכזי של כתב העת, ומיד אחרי התוכן, מאמרו של ביאליק: "הרגע המסוכן ביותר - גם בדיבור וגם בחיים - אינו אפוא אלא שבין כיסוי לכיסוי כשהתוהו מנצנץ (...) ומהבהבת התהום". ועוד, "במו פינו נבנה עליה מחיצות של מלים מלים ושיטות שיטות להעלימה מן העין (=את האפלה הנצחית, את התהום), ומיד הציפורניים חוטטות וחוטטות באותן המחיצות, כדי לפתוח בהן אשנב קטן, סדק כל שהוא, ולהציץ דרך שם רגע אחד אל מה ש'מעבר הלז'".

מה שביאליק מתאר הוא במושגיו של ז'אק לאקאן המתח בין הממשי לסימבולי. בין המרחב הממשי, הטראומטי מכדי להתגלות, ובין רשת המלים והמושגים שאנו עמלים לטוות כדי להסתיר את הטראומטי, את התהום. שירה אמיתית, אומרים ביאליק ודרוויש, אף שעיסוקה במלים, מוכרחה לגעת בסדק שבמרחב הסימבולי. באופן ציורי אפשר לומר שביאליק מבקש מהמשורר להרחיק את המלים הכתובות זו מזו ולמשוך את הקורא לתהום הפעורה ביניהן. כוחה של השירה בפרישת הרשת לקורא, ואף שהקורא יהלך בה בביטחון, לעתים הוא ימעד לתהום של מסומנים שאין להם מסמנים. "המלים הקבועות כאילו נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום. וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה".

אך עורך כתב העת בוודאי לא התכוון להישאר במרחב השירה בלבד. סמיכותן של שתי היצירות בתחילת כתב העת, והעובדה שדרוויש וביאליק נתפשים בציבור הישראלי ובציבור הפלשתיני כמשוררים לאומיים, מבקשת מהקורא בקשה שחורגת מתחומי השירה. אל תבטחו במלים, מבקש דרוויש, המלים שאתם חיים בתוכן הן אלו שמסתירות מכם את התהום הפנימית, ומלים הן אלו החוצצות ביניכם לבין המציאות הטראומטית שבחוץ. לישראלי, הנכבה הפלשתינית היא טראומה שהוא אינו יכול לגעת בה. היא טראומה שמתנגשת עם הטראומה היהודית, ולפיכך מנגנוני ההדחקה ופקעת המלים והסמלים המוכרים דוחקים אותה אל מקום מוכר שאינו מסוכן, וכשהיא מגיחה לעתים רחוקות היא נתפסת מיד ברשת הסימבולית הצפופה. נסו לחוש בעזרת כתב העת הזה את התהום, מבקשים העורך, המעצבים וכותבי "סדק", והם מובילים את הקורא בעדינות, מודעים למורכבות הגילוי.

הגיליון מצליח, כמעט תמיד, לקיים את ההבטחה. בתחילתו שורה של תצלומים הלקוחים מאתר "אוסף התצלומים הלאומי", המתארים אפיזודות התיישבות בינואר 1949 בכפרים פלשתינים נטושים. סדרת צילומים בשחור-לבן, ללא כותרת, של ראאד בואייה, מסקרנת ומשהה את המבט. גם עבודתה של קבוצת "פרהסיה", "דרך השפה", שבה ריססו מלים בערבית בתעתיק עברי ובתרגום לעברית מעניינת, והיא דרך נוספת לעמת את הציבור עם מחיקת השמות הערביים משמות הרחובות והעלמת האוכלוסיה שגרה בהם עד לפני זמן לא רב.

רשימתם של סלים תמארי ורימא חמאמי, קטעים מתוך סדרה של זיכרונות והרהורים של 12 גולים מיפו-יאפא הגרים ברחבי העולם, היא מהרשימות שכדאי להתעכב עליהן ולהכיר בעזרתן את מה שהיתה יפו לפני מעט יותר משישים שנה. מאמרו של העורך, תומר גורדי, "פרק", מתכתב עם רשימתם של תמארי וחמאמי. גם מאמרו של דן בר און, "המשולש המתוח שבין גרמנים, ישראלים-יהודים ופלשתינאים", רלוונטי ומעניין. לעומתם, מאמרו של איתן ברונשטיין, "על ביקור בלשכת הגיוס: מכתב אב לבנו", אינו מתאים לסדר היום של כתב העת דווקא משום שהוא נוגע בצורה קונקרטית בנושא הסירוב. המאמר אינו מתאים לא משום שאינו מעניין, אלא מפני שהוא נוגע בתהום, או נכון יותר בדרך ליציאה מהתהום באופן קונקרטי. כתב העת קיבל עליו לגלות את התהום בין כיסוי לכיסוי לא באמצעות הצבעה ישירה עליה, הצבעה שמכסה אותה בעיני המתבונן.

לבסוף, אי אפשר שלא לציין את ציוריו הנפלאים של פריד אבו שקרה על עטיפת כתב העת, פתיחתו וסיומו. יש בציוריו של אבו שקרה דבר מה שבלעדיו לא היה כתב העת שלם. אולי זה אותו חתול שנותר בבית שיושביו גורשו ממנו, אולי נוכחותו החמקמקה שמתגלה רק כשהוא בוחר לגלותה. כך או כך, מגלים ציוריו של אבו שקרה על הסדק משהו שמעבר למלים.