ההחלטה על חלוקת הארץ התקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בניגוד גמור לדעתם של תושבי הארץ הערבים, שהיוו כ-70% מהאוכלוסייה. גם בקרב היהודים נשמעו קולות לא מבוטלים של מתנגדים, אך לגביהם אין בנמצא אומדנים.

מרגע שהתקבלה ההחלטה, ההנהגה הציונית ספרה את תושבי הארץ לפי קו החלוקה בין יהודים לערבים, וקולות ההתנגדות בקרב היהודים נטמעו בקול שהפך דומיננטי ו"מייצג". עמדת ההנהגה בעד החלוקה וההצדקה ללא סייג של שימוש באלימות כדי לכונן את המשטר היהודי, הוצגו כדעת היהודים כולם.

יהודים חרדים, קומוניסטים, פציפיסטים ובעלי תודעה אזרחית שהתנגדו לתוכנית החלוקה לא זכו לקטגוריה משלהם בשיח ואין כמעט נתונים על מאבקם. גם השכחה זו היא תוצאת פעולתם של אותם מנגנוני מדינה שהשתלטו על השיח האזרחי, שארגנו את מכלול היחסים בין תושבי הארץ סביב אותה חלוקה הרסנית לפי מוצא אתני, בין יהודים לערבים.

 הערבים שחיו בפלסטינה-א"י במשך מאות שנים על פני כ-90% מהשטח, התנגדו מההתחלה לתוכנית החלוקה של ארצם ואף סירבו לשתף פעולה עם גורמי האו"ם ששקדו על הכנתה. התוכנית נרקמה אפוא בין מוסדות האו"ם להנהגה הציונית, שזכתה כך להכרה כהנהגה של מדינה בדרך. לתושבי הארץ הערבים לא היה כמעט סיכוי בתוך מערך הכוחות שהלך ונוצר: מדינה (יהודית) שבדרך וארגון של מדינות (או"ם) התומך בה.

במסגרת המפה הדיפלומטית, הצבאית והמדינית החדשה הזו הם הפכו ל"חסרי מדינה". החלטת האו"ם הייתה רגע מכריע בהפיכת הערבים מתושבים בארצם ל"חסרי מדינה", וזאת עוד בטרם נעשו לפליטים. המדינה שהלכה והוקמה בארצם לא רצתה בהם ולא הייתה בנמצא מדינה אחרת שרצתה בהם. 

הגיון התנגדותם של רוב תושבי הארץ לתוכנית החלוקה לא זכה כמעט לשום התייחסות. במציאות שבה נוצר מקום רק לשני סיפורים מתחרים, שצמחו כביכול מהזדמנויות שוות, הוא הובנה כמאפיין של "מנטליות לא-רציונלית" או של "הסיפור שלהם".

הפלסטינים הוצגו כמי שהחמיצו את ההזדמנות ש"ניתנה להם" וטעו לכל אורך הדרך בבריחה ההמונית, בפעולות האיבה, בשיתוף הפעולה עם המתקפה של צבאות ערב. היהודים לעומתם הוצגו כמי שקפצו על ההזדמנות שניתנה להם והשכילו להפיק ממנה את המרב.

בין היהודים היו יחידים או קבוצות אחדות שתפסו את הארוע שהומט על הפלסטינים כאסון מיד עם התרחשותו. אבל כדי להוכיח זאת נדרש מאמץ מיוחד, סירוק נגד כיוון ההיסטוריה. ואכן, עד היום לא נכתב מחקר היסטורי שיטתי שיאסוף אחת לאחת את השותפויות המסחריות, הכלכליות, החברתיות, התרבותיות והאזרחיות בין יהודים לערבים שחוסלו ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, לטובת הבניית היחסים לאורך קו החלוקה הנוקשה בין יהודים לערבים, בין נשלטים ללא-נשלטים, בין אזרחים לאזרחים-נמשלים-צבאית.

אך היעדר עדות היסטורית מבוססת כזו אין פירושו שאפשר להניח כמובן מאליו שכל היהודים היו שותפים ליצירת אסונם של הפלסטינים ולהכחשתו. הנחה זאת, לא רק שאינה מבוססת, היא משכפלת את החלוקה החדה וחסרת התקווה בין יהודים לערבים, משמרת את תפיסת האסון שהומט על הפלסטינים כ"אסון מנקודת מבטם" ומנציחה את המום האזרחי שיצירת האסון ככזה הטילה באלה שחוללו אותו ובצאצאיהם.

כיום, 62 שנים אחרי שתוכנית החלוקה חצתה את יושבי הארץ – יהודים וערבים – והבנתה אותם כשני לאומים אוייבים, הגיע הזמן לבחון מחדש ובאור ביקורתי את הפורענות שחלוקה זו זרעה ולחשוב כיצד לאפשר לכל תושבי הארץ - אלה שהיגרו אליה במרוצת השנים ואלה שגורשו ממנה בשביל להקים כאן מדינה רק לחלק מן התושבים - לעצב לעצמם משטר בדמותם, בדמותה של חברה מעורבת שתשכיל לקיים את חגיה הדתיים והלאומיים בתחום הפרטי, תשחרר את המדינה מעול הלאום ותאפשר לה לשגשג כמדינה אזרחית.

קישור למאמר המקורי