ליאת רוזנברג: אני המנהלת החדשה של זוכרות וזו הופעתי הפומבית הראשונה. אנחנו רוצים להסתכל על שפה כממשטרת ויוצרת סדרים חברתיים חדשים. השפה הפמיניסטית מעניקה השראה לחשיבה פוסט-קולוניאליסטית שהיא ההקשר של הפעולה של זוכרות. טקסטים פמיניסטיים קוראים גם לפעולה וזה מסייע לקשר את השיבה לפמיניזם. גם בזוכרות פרויקט התכנון של שיבה יש יצירת שפה חדשה. המעבר של זוכרות מזכות לשיבה עצמה מאפשרת פתיחת שפה חדשה. השיח על זכות (השיבה) הוא ניאו ליברלי שמוחק זהויות שהדיבור על שיבה של ממש יכול להשיב אותן לשפה.

דר" יפעת גוטמן, כתבה דוקטורט על פעולות זיכרון על הנכבה וכתבה על הפעולות של זוכרות: אני אדבר על שימוש מחודש בשפה, שאני מכנה כשימוש נגדי, רדיקלי. אדבר על הסיורים של זוכרות ונראה מה ניתן לראות בהם כשפה חדשה. כשאני מדברת על שימוש מחודש שכנגד או שימוש מחודש רדיקלי אני מתכוונת לשימוש בפרקטיקות או צורות תרבותיות קיימות ומוכרות שכבר נושאות לגיטימציה וסמכותיות בחברה מסוימת למען תוכן חתרני, המנוגד לכוונה המקורית של השימוש בפרקטיקה. אתייחס גם לפרויקט שנמצא בתערוכה מיפוי שכנגד. השימוש בשפה הרדיקלית משתמשת בשפה קיימת לטובת תוכן חתרני. יש בזה סיכון כי ניתן בכך למחזר את מה שהפעולה המתנגדת למעשה משעתקת או משכפלת את מה שמבקשים לצאת נגדו. אסקור לשם כך את הטיול המתוכנן בישראל. טיול בארץ בשבת מאד מוכר לישראלים. לגדול כישראלי חייב הבאת סיורים בארץ ומי שלא עושה זאת, מזרחים ופלסטינים, נחשבים לפחות ישראלים. תמר כתריאל כותבת שהטיול המאורגן החינוכי הגיע לארץ מתנועות הנוער בגרמניה. ביהדות המסורתית לא היה הרבה טיול אלא בעיקר קריאת טקסטים. תנועות הנוער מאד החשיבו את הפעילות הגופנית של הטיול המאורגן בארץ. וילנאי כתב על החיבור שעושה הטיול בין המטייל לבין הארץ ובכך מחזק את הזהות של הישראלי. מי שלא טייל בארץ, פלסטינים ומזרחים, נחשבו לפחות ישראלים. זו פרקטיקה של אשכנזים בעיקר. בשנים האחרונות יש התייחסות הומוריסטית לטיולים בארץ (למשל טל פרידמן כמדריכת טיולים מגוחכת ב"ארץ נהדרת", א.ב.) אבל זה רק בגלל המעמד החזק של הנוהג הזה. הטיול הפך להיות א-פוליטי למעט סיורים בשטחים שנכבשו ב-67. אז איך משתמשים מחדש בצורה אינקלוסיבית, ללא ההדרה שהטיול המאורגן הזה עשה באופן מסורתי? הטיול של זוכרות מנכיח את הקשר של הפלסטינים לארץ ולא רק של היהודים. הצבת השלטים היא במקור של המדינה ובסיור של זוכרות זו פעולה שמנכיחה את החיים הפלסטינים בארץ. ההופעה של השילוט החדש, אחרי ההדרה במקור, מדווחת ע"י משתתפים בסיורים אלו כעוצמתית. אנשים רואים לפתע את כל הארץ באופן חדש. הסיור מציג את הפרקטיקה של הסיור עצמו בביקורתיות. בלשונו של איתן ברונשטיין הסיור הוא "מיפוי מחדש של הארץ ברגליים" ואפשר להציב את ההגדרה הזאת לעומת "כיבושה ברגליים" בימי היישוב.  כלומר השימוש מחדש במקרה של הסיורים של זוכרות מטרתו לא רק להשתמש שוב בפרקטיקה או צורת תיעוד וזיכרון מקובלת לגיטימית וסמכותית, אלא להכיר בכוח הטמון בהבניית הידע, הזהות, והבעלות על הקרקע שהסיור עושה וגם להציג את הפרקטיקה הקיימת הזאת בצורה ביקורתית שמעלה אל פני השטח את הכוונות והסלקטיוויות, המחיקה אפילו, של כוונת השימוש המקורי בה.
איך זה יכול להתקשר לתכנון שיבה? אני רוצה לדבר על פרויקט מיפוי שכנגד, בהנחיית עינת מנוף. הפרויקט הזה נותן כלי לקהילה מוחלשת וכוח לאתגר את הריבון הממפה באופן קבוע, ומבקרת את המפות באמצעות קריאה מחודשת של המרחב. המיפוי שכנגד, הכולל שיבה, יוצר חתרנות ומימושים בכוח באמצעות דמיון מרחבי פוליטי. הפעולה מבקשת לכונן מחדש את המרחב. אביב גרוס אלון משווה בין איך חשבה בעבר על שיבה כמתנגדת לציונות: "הגעתי למסקנה שהגבתי לציונות ולא הלכתי למקום אחר לגמרי. הלכסיקון המצויר ביד יוצר שפה חדשה". הדימוי החדש של המיפוי יוצר שפה חדשה אבל גם יוצרת סמכות כבעלת כוח.

ליאת: ממשיכה לצטט את אביב שמדברת על קידום שיח לעומת פתרון אחד נכון.

ד"ר אורלי לובין, מנהלת את החוג לספרות באוניברסיטת ת"א ועוסקת בתיאוריות פמיניסטיות: יש לי כמה מחשבות לא מסודרות בין היתר כי שפה חדשה היא בְּרוֹך איום. כל שפה חדשה יוצרת בעיות לא פשוטות כפי שכתבו פמיניסטיות בולטות. האישה שחווה עצמה כמשתקפת בעיני הגבר מדגימות את הקושי הגדול בהמצאת שפה חדשה. השימוש במרחב בציונות של ללכת את הטבע אין זה נכון שהיהדות היתה סגורה ממנו. היו חסידים שהלכו אל הטבע. הציונות חילנו את המסורת היהודית ויצרו כביכול משהו חדש. הגוף שלי כובש את הארץ. האדמה עצמה צריכה להכיל את הכיבוש של הגוף. גם שמות המקומות נכבשו כשיש רמז גדול בשם המחודש. למה השאירו כל כך הרבה סימנים אחרי הכיבוש של הארץ? הכיבוש נותר בשיח הישראלי כי לא ניתן לדבר ישירות על השואה. אנחנו שבויות במנגנונים שמאפשרים לנו לברוח מאחריות. הדרך להשתמש בכיבוש היא כדי לא לדבר על השואה. הניסיון לסלק את השואה מהשיח כדי לא להתמודד עם הכיבוש על המקום המרכזי שלו בציונות. בלי הכיבוש לא נוכל לקיים את הנרטיב שהיתה שואה ולא תיתכן שתחזור והתפקיד שזה ממלא. הדיבור במונחי על ניטראליים שמאפשרים שימוש כדי לייצר מחשבה על השיבה הוא שימוש פחדני שלא מאפשר לקיחת אחריות. אני שותפה לפחד ולאחריות שזה מטיל עלינו. הקונספט של זכות בניאו ליברליות והלכסיקון מקבעים מאד יחסי כוח וסוג של דיבור. כל לכסיקון חדש מקבע אידיאולוגיה שאפילו שאני מייצרת אותו לא בטוח שיאפשר שיבה. אם הלכסיקון יכתב ע"י בני שני הלאומים הוא לא מבטיח טובות בהכרח. לכסיקון מחזיר את האזרחות הליברלית המדינתית שמוחקת הבדלים ואתניות ומגדר. לכן הניסיון לייצר שפה חדשה, כשממשיכות להשתמש במושגים שמוחקים ומדירים אחרים, הוא בעייתי. הדת, הגזע, האתניות של כולנו נמחקים באזרחות הליברלית, כל מה שהוא פרטיקולארי נעלם. הסטרוקטורה המדינתית השוויונית פוטרת מאחריות ואף אחת לא צריכה לדבר משום עמדה פריבילגית יותר וזה בעייתי מאד. איזו שפה יכולה להכיל את האחריות במקום להעלים אותה? אני רוצה להציע רטוריקה של פיוס ותיווך של פתרונות לעמים. פיוס כמשהו שמביא לא לאהבה ולא לאחווה אלא לאפשרות של חיים משותפים. לקיחת אחריות על העוול ותשלום חייבים להיות חלק מהעניין. סליחה אינה מן העניין ולא קירוב לבבות. גם אם סולחים לי אין לזה בהכרח קשר ללקיחת אחריות. אני בעד שפה שתאגד אחריות קונקרטית וחומרית ולא תתבסס על לבבות שבורים או מאוחים, גם לא על צורות מדינתיות. בלקיחת אחריות ניתן לראות את השפה והכלים הלשוניים והויזואליים ההכרחיים. כדאי להיעזר במבט המושפל של המיעוטים הפוליטיים המוחלשים, הסגורים ע"י גבולות נוקשים. למבט הזה אין לוקסוס לברוח מהאחריות כי הוא רואה את הגוף החי והחומר. היא לא כותבת את ההיסטוריה ואת הנרטיב כי היא יוצרת את ההווה כאן ועכשיו.