ב-15/1/2013 ננעלה תערוכה מאתגרת ומטרידה. שם התערוכה היה לקראת ארכיון משותף: עדויות מצולמות של לוחמים ציונים מ-1948. בתערוכה הוצגו יותר משלושים עדויות של לוחמים ציונים שצולמו במיוחד לפרויקט זה, לקט קטעים מסרטי תעודה ישראלים ובהם עדויות לוחמים, לקט נוסף של ייצוגי נכבה בסרטי עלילה ישראלים, ועדויות מצולמות של ישראלים בני הדור השני והשלישי לנכבה ששמעו דיווחים אודותיה מכלי ראשון. נכחתי בפתיחה באוקטובר בעת שהייתי בשבתון בתל אביב. התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין זוכרות – ארגון הפועל להעלאת המודעות הציבורית של יהודים בישראל לנכבה הפלסטינית – לבמאי אייל סיוון העובד כיום באוניברסיטת איסט לונדון, ולהיסטוריון הפרופסור אילן פפה מאוניברסיטת אקסטר. 

לפרויקט הארכיון המשותף תכלית הסטורית – הצלבת עדויות של פליטים פלסטינים עם אלו של חיילים ומפקדים שהיו מעורבים בגירוש כ-700,000 פליטים ב-1947-49, אך מדובר גם בתרגיל בעשיית שלום. אולי מוזר לחשוב על הקרנת עדויות על הנכבה בהקשר של עשיית שלום. הרי אין דבר שגורם לישראלים ולציונים באשר הם להיכנס למגננה ולהיאטם לצרכי הפלסטינים יותר מעימותם עם החטא הקדמון של ישראל – עקירתם של פלסטינים כה רבים על מנת להבטיח רוב יהודי מוצק למדינה שזה עתה קמה. אולם מארגני התערוכה בחרו לצעוד בנתיב שונה וקשה יותר לשלום, נתיב העובר בפיוס שבו הכרה ישראלית בנכבה וקבלת אחריות עליה מניחה את היסודות להתמודדות עם הסוגיה הבעייתית ביותר בסכסוך – זכות השיבה. 

לא צפיתי בכל שעות העדויות המצולמות (ניתן לצפות בהן בערוץ הפרויקט וכן בערוץ YouTube של זוכרות), לא בפתיחה ההומה אדם בגלריה הקטנה שבמבנה תעשייה, ולא עם ביקורי השני בתערוכה, וגם לא ב-DVD שצורף לקטלוג. מדובר בחינוך ולא בתערוכה גרידא – אי-אפשר לבלוע את הכל בפעם אחת. חינוך לא במובן של חשיפת עובדות בלתי ידועות, מלבד אולי פרט זה או אחר, אלא במובן זה שלראשונה המחוללים הם העדים. אין מדובר כאן בקורבנות פלסטינים המאשימים ישראלים בפשעים. לוחמים ישראלים בני דור המייסדים, לא פעם אנשי יחידות העלית של הפלמ"ח, הם אלה שמגוללים סיפורים על גירוש, הרג, הטלת מום וטבח. כקולקטיב, ידענו עליהם כל העת, אך העדפנו להדחיק את הסיפורים הללו ולהשכיחם באופן פעיל. 

העדויות בהן צפיתי מגוללות זכרונות אישיים כואבים שהרצון להדחיקם מובן, ובכל זאת חיוני שידוברו וייראו. לאיש מהמחוללים אין קושי לאפיין את שעשו במלחמת 1948 כ"גירוש" של הפלסטינים. מראייניהם – אייל סיוון ורונית חכם – מבקשים מהעדים לתאר בפירוט מה היה כרוך ב"טיהור" כפרים, והתשובות כוללות בדרך כלל ירי על הבתים מנשק קל או כבד, ולעתים גם ירי על הבורחים, אם כי בדרך כלל מסופר לנו שהם נמלטו בחסות החשיכה, ובכמה מקרים העדים גם מספרים כיצד נכנסו לכפרים כדי להשליך רימונים לתוך בתים. כמה מהעדים מנסים להתכחש לקשר בין מעשי אלימות כאלה לבין בריחת הפלסטינים: יצחק טישלר עומד על דעתו שמקומות "התרוקנו" לאחר שנפתחה עליהם אש; אסתר בוס מספרת כיצד נדהמה לגלות עם כניסתה לעיר א-ליד (לוד) גופות כה רבות של אזרחים פלסטיניים מוטלות ברחובות, אבל היא בטוחה שהיו מגאפונים ישראלים שקראו לתושבים הנשארים בערבית שלא לברוח. כמה עדים אוהבים להבחין בין עצמם כ"כובשי" הכפרים הפלסטינים לבין אלה שנכנסו אליהם אחר כך על מנת "לטהרם". יש הטוענים שלא היתה כל פקודה לפוצץ את הבתים, או שהפקודה ניתנה מאוחר יותר, כשהפלסטינים ניסו לשוב; אחרים מודים כי פוצצו בתים, הבעירו יבולים ושחטו גמלים כדי שלא יישאר למה לחזור. 

כמה עדים מתקשים מאד לדבר על תקריות מסוימות: בנימין עשת, למשל, מסרב לומר עוד על שאירע לפלסטינים שקברו את 120 קורבנות הטבח במסגד דהמש בליד ב-12 ביולי 1948. עשר שנים קודם לכן, הוא נקרא למשרדי השב"כ לאחר ששוחח על כך עם עיתונאי. (כתבתו של גיא ארליך התפרסמה ב"העיר" ב-6 במאי 1992). אך במהלך עדותו המהוססת והמתחמקת, הוא מספר בכל זאת שהקוברים נורו. א-ליד היתה טראומטית לעשת. בניגוד לכך, מבצע הטבח ירחמיאל כהנוביץ' אפילו לא מצמץ כשסיפר כיצד ירה פגז נ"ט מדגם פיא"ט על קיר המסגד. רק כשהוא מתאר את הצצתו היחידה לתוך המבנה, כשראה את גופותיהם של כל אלה שמצאו בו מקלט מרוחות על הקירות, מצליחה המצלמה ללכוד שביב של רגש עמוק ומסוכסך יותר, הנאבק בתוכו למצוא ביטוי. 

בדרך כלל, המחוללים מסבירים, אם לא מצדיקים את שאירע כמאורעות בהקשר של מלחמה שבה לא היתה כל ברירה אלא לנקות את השטח לקראת פלישת צבאות ערב ולהבטיח רוב למדינה היהודית החדשה. אך ישנן רמות שונות של הכרה בשאלות אתיות. כולם מתחרטים על מעשי זוועה "מיותרים". כהנוביץ' אינו גאה בכל העוולות שעולל באותם התנאים. אסתר בוס חשה אחראית על כמה מעשים, כמו הירי משולח הרסן בחנווני פלסטיני, אך באותה העת לא היתה לה כל תפיסה של "פקודות בלתי חוקיות בעליל". בנימין עשת מספר שלא היה זמן לדבר על שאירע באותה עת, אך אחרים כמו יצחק טישלר זוכרים דיונים מסודרים בשאלת ההרג בפעולת התגמול בבלד א-שייח' ב-31 בדצמבר 1947. חלק ניכר מהלבטים המוסריים של העדים בשאלת "טוהר הנשק" מוסט אל סוגיית הביזה, אל השאלה אם הפליטים נבזזו בבתיהם, או במהלך בריחתם, או אם רק בתיהם הנטושים הם שנבוזו. בסיפור המקראי על כיבוש העי, מסופר לנו שהנסיון הראשון נכשל בגלל עונש אלוהי על מקרה בודד של "מעילה בחרם" בעת נפילת יריחו. גם לכובשי פלסטין ב-1948 נוח יותר לדבר על עוולות הביזה מאשר על חטאי ההרג והגירוש. ההיבט המאלף ביותר בעדויות הוא ההשוואה שעושים העדים עצמם בין טורי הפליטים הפלסטינים הבורחים לבין הפליטים והקורבנות היהודים בזמן השואה. בנימין עשת, ניצול שואה בעצמו שהגיע לארץ רק כשנה וחצי לפני המלחמה, חש רדוף במיוחד על ידי ההקבלה הזו, אך היא עולה גם בעדותו של טישלר. מיכה לין אומר בנקודה מסוימת כי אינו שלם עם עצמו, אינו חי בשלום עם עצמו על שהרס את הכפרים (שעם ילדיהם שיחק כילד), למרות שאינו בטוח שזה היה יכול להיות אחרת בעת מלחמה. פרויקט הארכיון המשותף וזוכרות מניחים את היסודות לשלום בכך שהם דורשים מישראלים יהודים להיות שלמים עם עצמנו, להחזיק את העבר וההווה שלנו ביחד, לנסות לעשות את עצמנו שלמים. התערוכה תובעת מאיתנו לא רק להכיר בעוולות הגירוש וההרג שעוללו בני דור המייסדים ולקבל עליהם אחריות. היא גם תובעת מאיתנו ליישב את ההסטוריה הטראומטית שלנו עצמנו עם הטראומה שגרמנו לפלסטינים. מדובר בפיוס שכרוך בוויתור כואב, ויתור על תפקיד הקורבן והשלמה עם תפקיד המחולל, המקרבן, אך זה מה שהתערוכה תובעת מאיתנו; וזה מה שתובע מאיתנו שלום צודק.