הקדמה

במהלך החודשים אוקטובר־דצמבר 2020 התגבשנו כקבוצת לימוד על הנכבה במסגרת הסדנה ״Decolonizing TLV — ללמוד. להכיר. לתקן״ של עמותת זוכרות. במהלך הסדנה למדנו על הנכבה במחוז יאפא והתחלנו להסתכל על עצמנו ועל הנוף המוכר לנו בעיניים חדשות, שמזהות את סימני החיים הפלסטינים ואת מחיקתם המתמשכת מהמרחב. סקרנו את יאפא של לפני הנכבה ואת תל־אביב היושבת על אדמות יאפא והישובים אלשֵיח׳ מֻוַנִּס, מנטקת אל־סיאדין (כפר הדייגים), גָ׳מַּאסין, אלמַסְעוּדִיָּה (סֿוּמֵּיל), אלמַנְשִיָה, אירשיד, אַבּוּ כַּבִּיר וגם סַלַמַה: הגדול ביותר מכל כפרי האזור.

לאורך הסדנה גילינו וראינו איך מתחת למרבדי הדשא המטופחים היטב ומרצפות רגלינו נקברו חיים שלמים, עשירים בסיפורים ומשמעות. למדנו ותירגלנו את כוחו של הדמיון הפוליטי והעמקנו בתהליך לקיחת האחריות שלנו כיהודיות־ישראליות על הנכבה שהייתה וזו המתמשכת עדיין בכל שטחי פלסטין, ועל מימוש שיבת הפליטים לארצם.

בפעולה המשותפת הסופית שלנו החלטנו לזכור את הכפר סַלַמַה שפליטיו וצאצאיהם עדיין חיים במחנות פליטים, בגלות וגם בקרבנו — עקורים פנימיים בגבולות 48, תושבי השטחים הכבושים שבגדה המערבית ורצועת עזה הנצורה.

 

***

 

סַלַמַה הוא מקום, כפר גדול ושוקק חיים עם מטעים, מערכות השקיה, חברות לתוצרת חקלאית וחברת הסעות. סלמה הוא קהילה, של אלפי נשים וגברים שחיו בכפר ונעקרו ממנו, ושל אלפים רבים של צאצאיהם שפזורים בפלסטין הכבושה, במחנות פליטים, וברחבי העולם. סלמה הוא רעיון, שחי במוחם של העקורים ומועבר בקפידה לילדיהם, נכדיהם וניניהם. סלמה הוא עדות, לחיים עשירים, למשפחות וילדים, למשחקים בשדות, לריח לחם טרי מהטאבון. סלמה הוא שריד, מסגד שנותר עזוב, ציון עתיק למקום קבורתו של אחד מבני לווייתו של הנביא מוחמד, עצי סידר, ובתי קברות המכוסים באספלט ומדשאות. סלמה הוא בית, בית שנותר מאחור, שהפך לבית של אחרים. סלמה הוא דם שנשפך, של משפחות שמרגמות הומטרו על ראשיהן ב־1948. סלמה הוא גם ״כפר שלם״, שם שהעניקה לו מדינת ישראל לאחר ששיכנה בבתי הפלסטינים תושבים יהודים, שנאבקים עד היום בהזנחה ובמאמצי נישול ארוכי שנים בשירות יזמים רודפי קרקעות ובצע. סלמה הוא כאב, של מאבק, של עוול, אך גם חיים מלאים של קהילות ומשפחות.

בחוברת זו אנחנו מנסות לגעת בפנים השונות של סלמה, ולהציע מבט חטוף, והבנה חלקית של מקום שהוא כפר, רעיון, עדות, שריד ובית. מקום שהמאבק עליו עודנו חי בשאיפה לשחרור ושיבה של הקהילה הפלסטינית, ובניסיון לקיים חיים הגונים לתושבים היהודים שנקלעו אליו ועשו אותו לביתם.

״הכל היה מתוק, היינו אוכלים מהאדמה שלנו״, אמרה זהרה עבד אלקאדר אבו־חאשיה, פליטה מסלמה לרנין ג׳ריס בראיון מ־2008 שאנחנו מפרסמות כאן מחדש בפרק הראשון. בביתה שבעמאן זהרה מבטאת את הערגה לכפר ילדותה ומספרת על אלימות המתיישבים היהודים כנגד משפחתה שחיה בקצה הכפר. פורעים יהודים ניסו לפרוץ לביתם ואביה ספג בגאווה את מכותיהם תוך שאמר פסוקי קוראן. כשהאלימות גברה, נאלצו לעזוב את ביתם, החפצים נשארו מאחור. הדוד שלה אמר שממילא יחזרו במהרה. זיכרון הנשים בוכות ומורטות את שערותיהן נותר בראשה.

סלמה, הכפר, היה עד 1948 ביתם של כ־7810 אישה ואיש וכפי שנפרט בפרק השני, לכפר היו אלפי דונמים של אדמה חקלאית, שני בתי ספר, ספריה, להקת מוזיקה ומועדון ספורט. ״סלמה הייתה כפר משגשג ומשכיל״ העיד יוסף חמאד וסיפר על העסקים המשגשגים של הקהילה בתחום החקלאות, המסחר והתחבורה.

סלמה, הרעיון, מהדהד בחייהם וביצירותיהם של פליטיה. כך גם בעבודותיו של מוסֿטפא אל־חלאג׳, אמן יליד סלמה, שזכרונות כפר ילדותו ממנו נעקר בגיל 10 נשארו חקוקים בו. בפרק השלישי אנו מתחקות אחרי עצי הסידר שהיוו מקור השראה עבורו ועודם נטועים באדמת סלמה/כפר שלם. עבודותיו של אל חלאג׳ זכו להכרה בינלאומית ופרסים. בשנת 2002 הוא נהרג בעת שניסה להצילן משריפה.

במאי 1948 כתב עיתונאי דבר: ״רגלי עומדות בכפר סלמה. הרגשה נפלאה בלב [...] בחג החרות נשתחררו שכונות הספר היהודיות מעונשה של סלמה.״ 2 במשפט טראגי אחד, קהילה שלמה מוגדרת כ״עונש״, עקירתה גורמת ל״הרגשה נפלאה״ בקרב הדובר, ונתפסת בהיפוך ציני של הדברים כפעולה של שחרור וחירות. בפרק הרביעי נתאר בקצרה את הקרבות שהובילו לגירוש סלמה שהפך עם ההכרזה על תכנית החלוקה בן לילה לקו גבול בין ״המדינה היהודית״ ל״מדינה הערבית״. מיד לאחר מכן התחילו התקפות הכוחות הציוניים על הכפר בירי, מיקוש והפצצות, ופקודות המבצע הורו ״להפיל חללים, לפוצץ בתים ולשרוף מכל הבא ליד״. תושבי סלמה התנגדו. אך באמצע אפריל 1948 החלה הפגזת מרגמות חסרת אבחנה על הכפר, וב״מבצע חמץ״ כשבועיים לאחר מכן, נכבש הכפר ותושביו גורשו. ימים ספורים לאחר מכן פלשה קבוצה מתושבי שכונת התקווה לכפר העקור, בזזה את הרכוש שנותר והעלתה כמה מבתיו באש.

בפרק החמישי אנחנו מביאים את קולם של כמה מפליטי סלמה שנושאים איתם את פצעי העקירה, בין אם ליאפא השכנה, או לקונטיקט הרחוקה. בראיונות עם פייסֿל סּֿלאח ועלי יתים אנו שואלות על החיים בכפר והפצע שנותר מאז עקירתם. למשפחתו של פייסֿל היו שטחים חקלאיים גדולים ומניבים עם מערכות השקייה משוכללות ומשפחתו של עלי התפרנסה מסחר בבקר. כבני זקונים, הם מנסים לשחזר את ההיסטוריה המשפחתית מדברי ההורים והאחים הגדולים, כמו גם מאיסוף של מסמכים משפחתיים, ספר החשבונות של מטעי משפחת פייסֿל, וחוברת רישום ראשי הבקר של משפחת יתים. אביו של פייסֿל היה שותף בחברת ההסעות של סלמה וכחבר בוועד המנהל שלה היה חתום על מניות שרכשו תושבי הכפר ואחרים. כשמתקפות הציונים גברו והחשש לחיי הילדים התעצם, נעקרו המשפחות מסלמה. משפחתו של פייסַל החלה לנדוד מזרחה והתפזרה במחנות פליטים בגדה המערבית, ומשפחתו של עלי התמקמה באחד הבתים ביאפא שתושביו גורשו ימים ספורים לפני כן. פייסֿל היגר מאוחר יותר לארה״ב שם הוא חי עד היום, ועלי נותר בבית ילדותו ביאפא. פייסֿל אומר בצער: ״אני לא יודע מה היה במחשבותיהם של ההורים שלי במשך שנים ארוכות מ־48 ועד שמתו. מעולם לא דמיינתי כמה קשה זה. וזה המחיר הכבד ביותר עבור פלסטינים. הצער הנפשי. אי אפשר לשים על זה תג מחיר״.

אכלוסה של סלמה בידי השלטון הישראלי החל כחודש לאחר הגירוש. תחילה עודדו פליטים יהודים שנמלטו מהקרבות באזור באזור למצוא מחסה בבתים הריקים, ולאחר מכן החל שיכון מסודר של מהגרים יהודים מתימן, עיראק וכורדיסטן. עם זאת, מרגע שהבתים הריקים התמלאו ובכך הוצב מכשול משמעותי בפני שיבת הפליטים הפלסטינים, הוזנחו תשתיות הכפר ונמנע מהמתיישבים היהודים לבנות בעצמם. בפרק השישי אנחנו סוקרות את סלמה של אחרי 1948: מרבית שטחיו סופחו לתל אביב ושמו שונה לכפר שלם, חלק אחר מאדמות הכפר הועברו לקרן הקיימת, סופחו לרמת גן ועליו הוקמו שכונות מגורים והפארק הלאומי. באמצעות חברת חלמיש פונו רבים מהתושבים לדירות בשיכונים שסביב לכפר שלם ועיריית תל אביב פעלה להריסת המבנים המקוריים של סלמה. לאורך השנים התקיימו יחסים מתוחים בין תושבי כפר שלם למוסדות המדינה כששיאם ב־1982 כאשר שמעון יהושע, תושב השכונה, נורה למוות כשנאבק נגד פינויו. מאז מאות משפחות פונו וקיבלו פיצויים מועטים, כ־300 משפחות נוספות מתגוררות כיום במתחמים המיועדים להריסה ועשרות תושבים עומדים בפני פינוי מיידי בשל בניית הרכבת הקלה.

התושבים היהודים בכפר שלם, מזרחים ברובם, שוכנו כדי למנוע את שיבת הפליטים הפלסטינים אך נמנעה מהם במכוון הסדרת זכויותיהם הקנייניות. בפרק השביעי אנו מראיינות ארבעה יהודים־ישראלים שגדלו בסלמה, ועומדות על ההשלכות של מדיניות ״חלוקת השלל״ של הנכבה על הפערים החברתיים והכלכליים בתוך החברה הישראלית. צורי, פזית, אפי ואיילה מספרים על החיים בכפר שלם, כפי שאמרה איילה: ״כמו שאנחנו היינו אומרים — הכפר. עד היום, וזה יישאר לעולמי עד. תמיד אנחנו אומרים ״בסלמה״, לפעמים אנחנו שוכחים שהפכו את זה לכפר שלם״. העדויות שלהם חושפות כרוניקות של ניצול, הזנחה ונישול, אך גם מאפשרות לדמיין מציאות אלטרנטיבית, של הבנה של הסבל של האחר, של שותפות גורל ושל הזדהות ואמפתיה.

אהרון מדואל, יו״ר תנועת ״עיר לכולנו״ ומזכיר ועד שכונת כפר שלם מתייחס בראיון עם נטלי ברוך להיסטוריה של הפינויים בשכונה. בשיחה שאנחנו מפרסמות כאן מחדש בפרק השמיני, מדואל מספר גם איך במהלך ציני במיוחד, אחד ממבצעי הפינוי המשטרתיים של תושבי השכונה בשנות ה־90 קיבל את השם ״מבצע ביעור חמץ״, כהדהוד ל״מבצע חמץ״ במסגרתו נעקר הכפר הפלסטיני סלמה כ־50 שנה מוקדם יותר.

חברת האוטובוסים של סלמה מיקמה את הכפר במרכז רשת הקווים שלה וחיברה בין יאפא לישובי הסביבה, לשדה התעופה בלוד ולרמאללה. בפרק העשירי והאחרון, בטקסט אתנוגרפי־היסטורי, אנו מתבוננות בשינוי שעבר על סלמה מכפר פלסטיני חשוב ומשגשג בנפת יאפא לשכונה יהודית־מזרחית מוזנחת בשוליים של תל אביב. הנסיעה באוטובוסים מביתו של עלי יתים, פליט מסלמה המתגורר ביאפא, לבית משפחתו שנחרב בסלמה ארכה 48 דקות. הנוף מחלונות האוטובוסים, התחנות, שמות הרחובות, השכנות לנסיעה ועוברי האורח, כולם מספרים משהו על המרחב ועל התנועה בו.

 

***

 

חוברת זו אינה חוברת זיכרון, בוודאי לא במובן המוכר של ״הנצחה״, וגם לא מחקר אקדמי היסטורי. מטרת החוברת היא ליצור מפגש של הציבור עם הנכבה. היא פונה במיוחד לציבור היהודי שחי בארץ הזאת, מתוך מחשבה כי לימוד על הנכבה ואודות מקומה ותפקידה של ישראל בהיווצרות והמשכיות האסון הפלסטיני, הוא צעד הכרחי לקראת תיקון.

״זוכרות את סַלַמַה״ היא החוברת מספר 65 בסדרת החוברות שעמותת זוכרות מפיקה לתיעוד המקומות שישראל כבשה והרסה במהלך הנכבה מאז 1948. קדמו לה חוברות על המקומות האלה: ענּאבּה, בית נבּאלא, בית נתיף, דיר אבּאן, לוּבְּיָה, סֿרעה, חדת׳א, אלרֻויס, מיעאר, בַּלַד אלשֵיח׳, יאג׳ור, אלבַּסָּה, טירת חיפא, סֻמֵּיל אלח׳ליל, אלמנְשיָּה־עכּא, מעלול, טבַּרִיָּה, עאקִר, אלבִּרְוָה, חֻבּיזה, כַּפְר סַבְּת, אלקַבּוּ, עילבּוּן, אִקרִת׳, כֻּפְר בִּרעִם, אלמנשיה־יאפא, אלעֻ׳בַּיָּאת, סַבַּלאן, אלעראקיבּ, כַּפר עִנאן, אלדאמוּן, מִסְכָּה, אלסֻמַיְרִיָה, סִמְסִם, אלראס אלאחמר, עין כּארִם, עג׳וּר, כּויכּאת, ח׳רבת אם בֻּרג׳, ח׳רבת אללוז, אלשיח׳ מֻוַּנִּס, אלמאלחה, אלעג׳מי ביאפא, עִמְוָאס יָאלוּ ובּית נוּבּא, חִטּין, אלכַּפְרֵין, אלשַגַ׳רָה, תרשיחא, בִּאְר אלסַבְּע, גְ׳לִיל, אללַּג׳ון, סֻחמאתא, אלג׳וּלאן, אסְדוּד ואלמַגְ׳דַל, חִ׳רבּת גַ׳לַמה, אלרַמלה, אללִּד, עכּא, חַיפא, עין אלמַנְסי, אלחַרַם [סידנא עלי], עין עַ׳זאל, לִפְתא ודיר יאסין.




להורדת הקובץ