מנאד עיסא אלסעדי

01/02/2011
כַּפר סַבְּת

יצאנו מכפר סַבְּת אחרי שהיהודים תקפו את אלסג'רה הערבית ואת לוביא. אנחנו ואלסג'רה היינו שכנים, לוביא מצפון לכפר שלנו. היו דרכי עפר מכפר סַבְּת ללוביא ומכפר סַבְּת לכביש האספלט הראשי שעוד ליד אלסג'רה. משם נסענו לטבריה. הכי קרוב היה כפר כמא, היינו שכנים ממש, אני למדתי בבית הספר בכפר כמא מכיתה א' עד כיתה ד'. אחרי כיתה ד' לא למדתי. בית הספר היה משותף לשני הכפרים, המרחק בין כפר סַבְּת וכפר כמא היה רק קילומטר אחד. כל הילדים בכפר שרצו ללמוד למדו בכפר כמא. אבל היו ילדים שלא למדו. הבנות לא הלכו בכלל לבית הספר. אני סיימתי כיתה ד' בגיל 12. אחר כך התחלתי לעבוד בפלחה ובאדמה שלנו. היו לנו הרבה אדמות, אלפי דונם בכפר סַבְּת, לאבא שלי ולאחים שלי היו יותר מארבעת אלפים דונם. כל אדמת הכפר הייתה כ 12 אלף דונם. אולי חמשת אלפים דונם ליהודים. אני לא בטוח. שמעתי שבכפרים אחרים של מוגרבים כמו מעד'ר, חלק מהאנשים החליפו את האדמות שלהם עם אדמות בסוריה ועברו לגור שם. ספסר אדמות ממעד'ר היה עושה את העסקות האלה, לוקח את האדמות של האנשים ונותן להם אדמות בסוריה. זה היה בשנות הארבעים.

הבית שלנו היה גדול. כמעט דונם אדמה. מסביב היו בתים לאחים הנשואים שלי, כל אחד שני חדרים. היה מתחם אחד וסביבו לכל המשפחה גדר. היה לנו הרבה צאן ובקר. היה שפע והיו חיים טובים.
היינו ששה אחים, אני הקטן ביניהם, כולם נפטרו בסוריה חוץ מאח אחד, הוא עדיין חי בסוריה, שמו אלטַיִּבּ. אלטַיִּבּ היה מנהיג הכפר, זה מעמד חשוב יותר מהמח'תאר. האח השני שלי, שהיה יותר צעיר מאלטַיִּבּ, היה המח'תאר של הכפר. אלטַיִּבּ היום בן מאה. אנחנו מדברים בטלפון מדי פעם, גם נסעתי לסוריה באישור מיוחד וביקרתי אותו, ונפגשנו כמה פעמים בירדן. אלטַיִּבּ רשם את האדמות של הכפר בטאבו בשנות הארבעים. אני זוכר שהגיעו אנשי המדידות לכפר, רשמו וסימנו את הגבולות ביננו לבין היהודים. ממזרח היה הגבול עם אדמות סג'רה היהודית וממזרח עם אדמות ימה [יבנאל] וסרונה [שרונה], מדרום אדמות כפר כמא ומצפון אדמות לוביא.היינו מוקפים ביהודים ובכפר כמא ולוביא. בית קשת ממערב. אחרי כפר כמא מדרום היו עוד כפרים ערבים כמו מעד'ר ועולם, שניהם כפרי מגרבים, והיו עוד שני כפרים באזור סירין וחדת'א. כל הכפרים האלה היו במחוז טבריה.

בשנת 1947, אולי בתחילת ההתכתשויות באזור, האח שלי סעיד התחתן, הכלה שלו הייתה מדמשק, הסענו אותה במכונית, הגיעו מכוניות מדמשק לכפר סַבְּת ועברו ליד סג'רה. היה לנו קשר עם אנשי בית קשת והם הוזמנו לחתונה, הגיעו אולי חמישים אנשים מבית קשת לחתונה בכפר סַבְּת, הם הגיעו על כרכרות וסוסים, היתה חתונה גדולה, זה היה בתחילת המתח בין יהודים וערבים. חתונות בימים ההם היו אירוע מפואר, שמחה, דבקה, שחיטת כבשים ומשוררים, היו משוררי חתונות מפורסמים באזור, היה אחד מאלמג'ידל [ כפר ממוקם כ 6 קילומטר מערבית לנצרת, נכבש וננטש ב 1948, העיר מגדל העמק הוקמה על אדמותיו], ומשורר מחטין או נמרין. שניהם היו טובים והיו מלהיבים את המשתתפים בחתונה. לא הייתה חצר מרכזית בכפר, ליד כל בית היתה חצר משלו, בבית שלנו הייתה חצר גדולה ובה קיימנו את החתונה. היה שטח רחב, הרבה אדמה. בכפר היו שתי משפחות, שלי משפחת עיסא במערב הכפר ומשפחת אלעמיראת שגרה בחלק המזרחי של הכפר. שתי המשפחות היו מגרביות. היו מעט "פלאחים" שגרו בכפר, אלה הגיעו לכפר כדי לעבוד אצלנו ועם הזמן קיבלו אדמות ובנו בתים ונשארו לגור בכפר, היו אדמות  בשפע, לכן יכלו תושבי הכפר לתת למשפחות הפלאחים שטח של דונם לכל אחת כדי לבנות בית. ליד הכפר גר השבט ערבּ אלמשארקה, מזרחית לכפר ביננו לבין ימה [יבנאל] וסרונה [שרונה], לפעמים היו מקימים את המאהל שלהם על אדמת כפר סַבְּת. בדרך כלל גרו על אדמותיו של סֻדקי אלטבּרי, איש ידוע מהעיר טבריה. מספר תושבי הכפר היה כ 400 תושבים, ללא שבט אלמשארקה, שלא היו כמובן מגרבים. המגרבים באו אמנם מאלג'יריה, אבל באותם ימים היה נהוג לעבור ממקום למקום בלי להרגיש שעברת לחוץ לארץ, כל האזור היה פתוח ונחשב לארץ אחת.
היה בכפר מסגד אחד, מסגד יפה, שהיה בנוי מאבן, חלק מהאבנים שחורות וחלק לבנות, בניגוד לבתי הכפר שכולם היו בנויים רק מאבנים שחורות עם בוץ, והגגות היו בדרך כלל מעץ ובוץ. רק בשנים האחרונות לפני 1948 התחלנו להשתמש בבטון. בכפר היה מבצר גדול קראנו לו "אלבּובּריה", ממוקם בקצה הכפר ליד בית הקברות, בנוי מאבנים גדולות באורך 3 מטר. אני זוכר את המבצר הזה כנטוש. רק שיחקנו בו כילדים. זה מבנה מזמן הרומאים אולי. היו עוד עתיקות בכפר, אני זוכר שהיו בדרך אל אלעין אלבעידה, שלושה ארבעה עמודי שיש לבנים עם בסיס מונחים בצד הדרך, אחרי הכיבוש העמודים האלה נעלמו. היהודים לקחו אותם.  בכל בית היתה באר, אספנו בה את מי הגשם, אלה היו מים מלוכלכים שהתנקזו מהרחוב, לא שתינו מהם אבל השתמשנו בהם לבית והשקינו את בעלי החיים.

אדמת הכפר הייתה מחולקת לחלקות בין הבעלים, שסימנו את החלקות עם עמודי ברזל. גם בין האדמות שלנו לבין אדמות היהודים הסימון היה באמצעות עמודי ברזל, ולא היו בעיות על הגבולות של האדמה עם היהודים. היה סימון רשמי של מחלקת המדידות, אולי בשנת 1944, וכל כפר יודע איפה נגמרות אדמותיו. רוב מה שזרענו היה חיטה. וגם תירס. לפעמים קצת עדשים ומעט מאוד ירקות. לא היו בכפר עצים, כי לא היה מספיק מים בתוך הכפר. רק בשנתיים שלוש האחרונות אני זוכר ששתלנו ירקות בבוסתן שהקמנו ליד המעיין הרחוק, אלעין אלבעידה. רוב אדמת הכפר היתה אדמת בעל.      
בכפר היו שלוש מכולות, של אבו ח'ליל, של עאשור ושל חמיד. בכל בית היה טבון לאפיה, בו כל משפחה אפתה את הלחם שלה. לתאורה בלילות השתמשנו במנורת נפט. סידורים רשמיים היינו עושים בטבריה, בירת המחוז. רק המח'תאר היה עוזר לתושבים ומבצע את הסידורים בשבילם, כמו רישום תינוקות שנולדו והוצאת תעודת לידה.
כשהייתי ילד, התפקיד שלי היה להביא מים מהמעיין, הייתי מגיע לאלעין אלבעידה על חמור וממלא מים בארבע קופסאות פח שהייתי מעמיס על האוכף. היה מעיין קרוב לכפר שמו אלעין אלסֻפלא, אבל זה מעיין שהיה מתייבש בקיץ. אלעין אלבעידה זרם כל השנה והוא היה רק לכפר סַבְּת. הצאן והבקר היו מגיעים לשם לשתות. כל תושבי הכפר היו איכרים. רק בשנים האחרונות, כמה צעירים מהכפר התגייסו למשטרה הבריטית ועבדו בחיפא. האנשים לא התייחסו בצורה שלילית לעבודה במשטרה הבריטית. עם האנגלים לא היו הרבה בעיות. שוטרים היו מגיעים מטבריה לסיור רגיל לכפר פעם בחודש או חודשיים. היו מגיעים קודם לבית האירוח של מנהיג הכפר, אלטַיִּבּ אחי, ארבעה חמישה שוטרים ברכב אחד.  
אלטַיִּבּ היה נוסע הרבה לטבריה, מבקר אצל מנהל המחוז לצורך עבודה וסידורים. אני הייתי רוכב אחריו על הסוס מהבית עד לתחנת האוטובוס על הכביש הראשי ליד סג'רה. הוא היה עולה לאוטובוס ואני הייתי מחזיר את הסוס הביתה. לא היה בכפר אף מכונית, אפילו רדיו לא היה. לא שמענו חדשות. לפעמים, אם מישהו מהכפר היה נוסע לחיפא היה מביא איתו עיתון והיינו קוראים בעיתון על מה שקורה בעולם. אני זוכר את עיתון "פלסטין" ועיתון "אלדפאע" שיצא לאור ביאפא.
     
בדרך כלל לא היו יחסים עם היהודים. רק האדמות שלהם גבלו עם שלנו. לפעמים, אלטַיִּבּ היה שוכר מהם טרקטורים כדי לחרוש את האדמות שלנו, אבל לא היינו הולכים ליישובים שלהם. לפעמים יהודים מבית קשת הגיעו אלינו לכפר. אותם אני זוכר.
כשהיהודים כבשו את אלסג'רה, אנחנו חששנו. אלסג'רה מולנו. אנשים בכפר סַבְּת התחילו לארוז את דבריהם ולעזוב את הכפר, מתוך פחד. האנשים העמיסו את החפצים שלהם על כרכרות ועל סוסים וחמורים, לא היו מכוניות. אנשים עברו לנצרת, כפר כנא, טרעאן ועוד. לגבי המשפחה שלי, האח שלי אלטַיִּבּ שכר משאית מנצרת, העמסנו עליה את הדברים ועברנו לנצרת, כל המשפחה, אבא שלי היה כבר בין המתים.
התארחנו אצל חבר של אלטַיִּבּ, ממשפחת אסכנדר, שמו אדמון אסכנדר, נתן לנו לגור בבית גדול שהיה קודם מפעל לייצור סיגריות, המבנה עדיין קיים עד היום, גרנו בו כחמישים אנשים, האחים שלי ומשפחותיהם והאחיות שלי וכל המשפחה.
אנחנו יצאנו מכפר סַבְּת כחודש לפני שהיהודים כבשו אותו, בכפר נשארו מעט אנשים,
אולי 15-20 אנשים. עם כיבוש הכפר, היהודים הרגו שני אנשים, זקן בן 72 שמו עבד אלקאדר, הוא נהרג בתוך הבית שלו, ההרוג השני הוא אחמד אלמדני, צעיר מהמשפחה שלי, ישן בגורן, הרגו אותו שם בעוד הוא ישן. ביום הכיבוש אני הייתי כבר בנצרת, רק מעט אנשים נשארו בכפר סַבְּת, אחותי אם פתחי ובעלה ומשפחתו נשארו שם. כחודשיים אחרי שהגענו לנצרת כבשו היהודים גם אותה. הבית שגרנו בו בנצרת היה ליד המעיין, היהודים תקפו מצד ספוריה, טנקים נכנסו לרחוב הראשי של נצרת, הם ירו באויר ועל האדמה, ואנחנו מסתכלים עליהם. לא הייתה התנגדות בנצרת. העיר נכנעה ונמסרה ליהודים. 

בכפר סַבְּת לא היו קרבות בין היהודים לערבים. היה מקרה אחד שבו מטוס ישראלי חג מעל הכפר וכמה צעירים ירו לעברו, תושבי הכפר פחדו שהיהודים יחזרו לנקום. ליהודים היה יותר נשק והיו להם סוסים, בסג'רה הייתה קבוצת שומרים, הייתה מופיעה על סוסים עם נשק, היה להם שם שכחתי אותו. באזור בין סג'רה ובית קשת ומסחה [כפר תבור] היהודים שלטו, הם לא עשו כלום אבל הם היו השולטים על הכביש והיה להם נשק.  
כששה שבעה חודשים לפני שעזבנו את הכפר התחלנו להרגיש שהיהודים כובשים את הארץ. תושבי כפר סַבְּת ראו את ההתקפות על אלסג'רה הערבית ועל לוביא לכן ברחו מתוך פחד. הם בעצם עזבו את כפרם לפני שעזבו תושבי אלסג'רה ולוביא עצמם, כי לשני הכפרים האלה היו חמושים שיגנו עליו, ולכפר הקטן שלנו לא היה כלום. אני זוכר שעזבנו בשנת 48 אחרי עונת הקציר, זרענו וקצרנו ולקחנו את החיטה איתנו לנצרת, עזבנו אולי במאי. כל שנה אחרי הקציר היו מגיעים לכפר סוחרים מנצרת ומטבריה והיו קונים את היבול שלנו.

אני יצאתי מהכפר בגיל 14 בערך. גרתי עם המשפחה בנצרת, אחר כך עברתי ללוד בשנת 1954 כדי לעבוד ואכן התחלתי לעבוד בפרדסים. בגלל זה ביקשתי לשנות כתובת. היה ממשל צבאי, וכדי לבוא מנצרת ללוד הייתי חייב אישור של המושל הצבאי. לכן ביקשתי לעבור לגור בלוד והגשתי בקשה לשינוי כתובת. זה לא היה פשוט. לקח זמן ומאמץ אבל בסוף קיבלתי.
כל המשפחה שלי עזבה את נצרת חוץ ממני, אמא שלי והאמא החורגת שלי. שתי זקנות. נשארו בבית אדמון אסכנדר ואני איתם. השאר עזבו לסוריה כחודש אחרי כיבוש נצרת. כל האחים שלי היו נשואים ובעלי משפחות חוץ ממני. הייתי הכי צעיר. אלטַיִּבּ שכר שבעה גמלים, העמיסו עליהם את תחולת הבית ועזבו.  הסיבה הישירה לעזיבת המשפחה היה ביקור של מפקד ישראלי, שמו חיים, הוא זה שכבש את האזור, לבית בנצרת. הוא נפגש עם אלטַיִּבּ והציע לו לחתום על עסקת מכירה פיקטיבית לאדמה שלנו שליד אלעין אלספלא לטובת המפקד עצמו. מדובר בשטח פרטי של המשפחה שלנו בגודל שש מאות דונם. המפקד הזה רצה לקחת אותה. אלטַיִּבּ פחד מההצעה ולא רצה למכור. הוא ביקש ממנו שבוע שבועיים לחשוב ולהתייעץ. למחרת הוא החליט לעזוב את הארץ כי לא רצה להסתבך עם המפקד הזה. הוא עזב ולקח את כל האחים והאחיות איתו. אני שלא היו לי אשה וילדים נשארתי עם שתי הזקנות של המשפחה. היום, האדמה הזאת נטועה בעצי זית ליהודים. האחים שלי היו שומעים לאלטַיִּבּ, הוא היה ראש המשפחה למרות שלא היה הבכור. אחי הבכור שמו עבד אלקאדר. התחתנתי בשנת 1958 וגרתי בלוד. אשתי גרה אז בכפר כנא אבל היא במקור מכפר אלסג'רה. כי הדודים שלי מצד אמא הם מאלסג'רה. גם אמא שלי מאלסג'רה. אנחנו והסג'ראוים קרובי משפחה. שם המשפחה שלי כאן נרשם עיסא, ויש אנשים שרשמו את שם המשפחה שלהם מע'ארבּה. אלה שעברו לסוריה קראו למשפחה בשם סבא שלי סעדי. תושבי הכפר התפזרו. כאן בארץ נשארו מעט מאוד אנשים, גם הם מפוזרים. יש משפחה בנצרת, אני בלוד, משפחה או שתיים בכפר כנא, שפא עמרו [שפרעם] ואולי באלרינה.  












אילניה (כפר אלסג'רה) כפי שהיא נראית מכפר סבת / Ilaniya (al-Sajara) viewed from Kafr Sabt



وثيقه تسجيل ملكية / מסמך רישום מקרקעין



שרידי ביתו של אלטייב אלסעדי (מנהיג הכפר )בכפר סַבְּת



אלטייב אלסעדי, מנהיג כפר סבת עד 1948 / Altayib al-Saadi, leader of Kafr Sabt until 1948



הדרך לכפר סַבְּת / Road to Kafr Sabt



קבר בכפר סַבְּת / Grave at Kafr Sabt



אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones from the destroyed mosque at Kafr Sabt



אבני המסגד ההרוס בכפר סבת / Stones of the destroyed mosque in Kafr Sabt



אזור בית הקברות והמסגד בכפר סבת / Area of Kafr Sabt cemetery and mosque



כפר סבת / Kafr Sabt



כפר סבת



המנהיג עבד אלקאדר אלג'זאארי (1808-1883) Leader Abed al-Kadr al-Gazhari