חלימה נקיב - אלעג'ו (אם סלים)

הטנקים ריססו את שני הכיוונים... טבחו באנשים גרשו ועקרו אותם... הצבא אמר לאנשים יללא לעבדאללה... אל המלך עבדאללה... עבדאללה קנה אותכם... והאנשים החלו לצאת ולברוח... אשה אחת רחצה את בנה בגיגית, השאירה אותו במים וברחה... 13/02/2005
ליד (לוד)

לפני הכיבוש, לוד היתה יפה מאוד. אבי היה פלאח שמכר ירקות. כל יום היה שולח שתי מכוניות ליפו ומכונית אחת לחיפה, בהן כל סוגי הירקות. מספר תושבי לוד המקוריים לפני המלחמה היה 56 אלף* . בניין העיריה עדיין קיים ולא הרסו אותו. הכל היה בלוד מכיוון שהיא היתה מרכז מסחרי, היה בה הרבה מסחר. לאבי היו הרבה אדמות, לדוגמה, על יד שדה התעופה היו לו כ- 100 דונם, באזור עליו בנויים היום השיכונים, היו לנו 30 דונם, ועליהם כרם זיתים. ב-1959 אבי פנה לעו"ד כדי להחזיר לעצמו את האדמה. בסוף, נתנו לו רק 77 דונם ואמרו לו ששאר האדמות מופקעות. אחי חילקו ביניהם את האדמה ואחר כך בנו עליה.
בלוד היה ח'אן שנקרא ח'אן המלכה הלנה... לפני סלאח אל-דין אל-איובי.... הלנה הנוצריה... מלכה בפלסטין, והיה לה ארמון בלוד, הארמון נאטם ע"י העירייה... הארמון היה יפה, ומרוצף בפסיפס... פסיפס בקומה הראשונה, ובשניה ובשלישית. לפני הארמון היה חמאם... אני התרחצתי בחמאם 4 פעמים כשהייתי קטנה... הייתי  הולכת לשם עם סבתי, היו פותחים אותו יום לנשים ויום לגברים, כמו את החמאם התורכי. היתה עליו כיפה כזאת... זכוכית אדומה, ירוקה וצהובה....ישראל הרסה את הח'אן... על ידו היה ארמון הנקיב.... הארמון של סבא שלנו.... גם אותו הרסו... משפחת נקיב היתה עשירה.... היו להם הרבה אדמות ב"נשר"... חבל!! בלוד היו מוצגים ארכיאולוגיים עתיקים ויפים... הרסו אותם... בית המשפט התורכי היה במקום שבנו את המתנ"ס. היו בו שלושה כיסאות מאבן אדומה מסותתת... היהודים הרסו את לוד ב- 1951, בגלל התנגדותה הרבה.

כיבוש אלליד (לוד) וטבח מסגד דהמש

בהתחלה המלחמה נפתחה מלמעלה. מסלמה, יפו ומנשיה. היהודים גירשו את האנשים והאנשים התחילו לבוא ולשבת בלוד... נשארו בה שנתיים מ- 1945 עד 1947 ואז פתחו בהתנגדות. היהודים לקחו מאיתנו את שדה התעופה והחלו לירות עלינו בתותחים. הצבא היהודי הישראלי הפגיז... והפגיז.... הערבים התקוממו אבל לא יכלו להשיב להם כי לערבים לא היה נשק. ובלי נשק, איך אפשר להצליח? כל אחד שהיו לו כמה לירות פלסטיניות הלך לקנות רובה כדי להגן על ילדיו. כמו הפלסטינים היום.  האם יש לפלסטין נשק? לא טנקים ולא מטוסים! אותו דבר היה ב- 1948.... אבל ליהודים האלה, האנגלים נתנו נשק והם התחילו לירות עלינו. התקיפו את לוד... בלוד היתה התנגדות חזקה מהצד המערבי, והיהודים התקיפו אותה מהצד המזרחי ונכנסו ללוד... הדבר הראשון שעשו היה טבח במסגד דהמש. 97 נרצחו במסגד בנוסף לאלו שנטבחו ליד ביר אלזיבק. האנשים ברחו... כשיש מלחמה כולם בורחים.

"יללה לכו לעבדאללה... עבדללה קנה אותכם..."

הטנקים ריססו את שני הכיוונים... טבחו באנשים גרשו ועקרו אותם... הצבא אמר לאנשים יללא לעבדאללה... אל המלך עבדאללה... עבדאללה קנה אותכם... והאנשים החלו לצאת ולברוח... אשה אחת רחצה את בנה בגיגית, השאירה אותו במים וברחה...
הם לקחו את הבחורים למחנה שבויים... באו ולקחו את אחי עבד אלחמיד ואת אחי השני אחמד ז"ל. לקחו אותם למחנה שבויים והם ישבו שם שנתיים. עבד אלחמיד היה בן 19 או 20 ואחמד היה בן 22 או 23. לקחו אותם לסרפנד ואחר כך לעתלית שליד דרך חיפה... הם לא עשו שום דבר. שאלו אותם אם היו בצבא הפלסטיני, והם אמרו: "לא..." לא האמינו להם ולקחו אותם... לקחו גם שני בנים של דודי השייח', ביחד עם אחי... אבי אמר: "אני מלוד לא יוצא... שניים מילדי כאן אני רוצה להישאר כאן..." אמרו לו "יא חג' צא" . "איני רוצה ללכת לעבדאללה ולא לפארוק... אני יושב כאן בלוד ואיני מתכוון לצאת..." ונשארנו...  הצבא היה בא לקחת אנשים... אחר כך נשארו רק מעטים בישוב... ואלה שנשארו רובם היו מבוגרים וזקנים.
ההתנגדות בלוד הייתה מעורבת.. המלך עבדאללה שלח חיילים כדי לעזור לפלסטינים!! באלוהים הוא התכוון לעזור לצבא הישראלי!! החייל הירדני במקום ללבוש נעליים צבאיות היה לובש נעלי בית.. היו הולכים יחפים..  שמים את הנשק והולכים כאילו שהם רועי צאן ובקר.. הולכים ללא מטרה, וכשראו ערבי או יהודי היו יורים בו, לוקחים את נשקו ומוכרים אותו...

שריפת הגופות

העקירה היתה קשה... תחת כל עץ היה אוהל. ובאלוהים, אני לא משקרת... אני מכירה את כל אלה שגרים בלוד. הפליטים היו באים לכרם של אבי...  אצלנו היו מיים זורמים ביום ובלילה, אמי הכינה תנור אפייה, הבעירו בו אש, לשו ואפו במשך כל היום, והביאו לחם ומיים לפליטים מסלמה ובית דג'ן... אני יודעת  עד היום מי בא אז לגור בלוד ומאיזה ישוב. זה מסרפנד... זה מבית דג'ן... זה מאלספריה... זה מכפר עאנא... זה מקרית אונו... את כולם אני מכירה כי הם היו באים אלינו למלא מים ולאפות... הפליטים שבאו ללוד לפני הטבח נותרו בה שנתיים.
בלוד היתה מלחמה וטבח גדול. על עץ הזית הזה ירו בתותח והוא נפל עלי. אני לא נפגעתי אבל שלושה בחורים נהרגו. שרפו את הגופות של אלה שמתו במלחמה וקברו אותם בבית קברות. הממשלה שרפה אותם. אספו את הגופות מהמסגד ומביר אלזיבק. בערך 200 – 300 גופות.  שמו אותן בחצר בית הקברות ושרפו אותן... הרבה אנשים נהרגו... האסון היה גדול. לא כל ההרוגים היו מלוד, נהרגו גם פליטים .... תקפו אותנו מואדי אל-ח'יאר, מסרפנד ואנחנו התנגדנו.
בטבח מתו אנשים ממקומות שונים... היו מעורבבים... מלוד ומסרפנד מסלמה ומכל מקום ... הם הלכו למסגד כדי להגן על עצמם, כאשר ראו את הטנקים חשבו שבמסגד בטוח יותר.
לא כל אלה שנהרגו היו מלוחמי ההתנגדות, היו ביניהם הרבה משפחות... היתה משפחה... אם ובנה ובתה ובעלה ואחיה, הם יצאו ביחד, רצו לברוח, בא אחד והרג אותם ביריות מקלע... הרבה נהרגו... הרבה, ואללה, באמת הרבה... הישובים שהכי הרבה נהרגו בהם היו לוד ורמלה... ובלוד נהרגו יותר!! ... ברמלה הצבא התנפל על משפחת אלהרבאוי... שגרו איפה שתחנת הדלק בדרך לסרפנד... הצבא התנפל עליהם בלילה והרג כעשרים מהם.
 
ששה ימים אחרי הטבח בביר אלזיבק באו היהודים ואמרו "אנחנו רוצים שתאספו את הגופות רחוק..." כי המתים התנפחו והחלו להסריח... היה אחד ששמו עלי אלח'לילי... מלוד... היו לו עגלה וסוס... אמרו לו תבוא עם העגלה ואסוף את הגופות... הוא בא והתחיל לאסוף את הגופות והביא אותם לבית קברות כדי שישרפו אותם...  ראה ילד שאמו מתה, הילד בן 8 או 9 חודשים... זוחל על האדמה על יד אמו... רוצה לינוק.. שבוע ימים ינק את חלב אמו המתה... חלילי, שלא היו לו ילדים, לקח את הילד... החייל שהיה איתו אמר לו "תן לי את הילד"... עם חלילי היו אז שני חיילים... אף אחד לא הסתובב לבדו, אלא תחת שמירה... אמר לו: באלוהים יא ח'ואג'ה, אין לי ילדים... השאר לי את הילד... אמר לו "לא... אני רוצה אותו"... לקח אותו החייל, שם את הילד על האדמה וירה בו... ח'לילי התחיל לבכות ושם את הילד עם אמו וקבר אותו.
החיים היו קשים. האנשים אגרו מזון. בכרם שלנו גידלנו ירקות, עגבניות, מלפפונים, מלפפון לבן (פקוס), הכול... אנחנו אכלנו מהם וגם הפליטים שנשארו ליקטו ואכלו, היה לנו שמן, עופות, גוזלים, ויונים.... מי שרצה לצאת החוצה סיכן את חייו... מי שמצאו אותו הולך ברחוב היו יורים בו...הצבא היה אכזרי. יורה בלי רחמים.

גיטו אלליד (לוד)

בלגן..בלגן.. אחר כך היהודים הקיפו אותנו.. ואמרו שעלינו ללכת "לגטו".. נשארנו ב"גטו" במשך שנתיים, באיזור המרפאה, הכנסייה והמסגד.. רכזו אותנו שם וגדרו מסביבנו בגדרות תיל..אף אחד לא העז להתקרב אל הגדר, הגבול היה אחרי המרפאה, במקום בו נמצא היום ביתו של אבו ראיד... כלומר, שמו אותנו באיזור הכנסייה המסגד והמנזר וגדרו מסביבנו... לא יודעת כמה נשארו מתושבי לוד, אלף..אלף חמש מאות אלפיים.. מתושבי לוד המקוריים לא נשארו הרבה אחרי המלחמה, המשפחה שלנו.. מתושבי לוד המקוריים לא נותר כמעט אף אחד.. מהמשפחה שלנו נשארו אבא שלי ודוד שלי ומשפחותיהם אבל משפחת מימי ומשפחת אלחסוני, למשל, לא נשאר אף אחד מהם.. כולם הגרו לחוץ לארץ ולא חזר אף אחד מהם.. משפחת נקיב, למשל, רובם עזבו ב 1948.. היה לנו רישום של עץ המשפחה וביתו של סבי בעיר העתיקה.. כל הספרים היו שם, וכאשר אמא שלי הלכה להביא את הספרים של אבא שלי אחרי המלחמה לא מצאה כלום.. הם זרקו וגנבו.. ולא נשאר כלום.. משפחת בעלי אבו סלים- משפחת עזוק רובם הגרו לירדן.
 



مسجد دهمش في اللد / מסגד דהמש בלוד



خان الحلو / ח'אן אלחלו



مسجد دهمش / מסגד דהמש



سكنة الجيتو في اللد / שכונת הגטו בלוד



جولة في اللد / סיור בעיר לוד (אלְלִד)



مصنع الصابون في اللد/ מפעל ליצור סבון



مبنى بلدية اللد / מבנה עיריית אללד הפלסטינית



ما تبقى من بيوت اللد الفلسطينية / מה שנשאר מבתי אלליד הפלסטינית



ما تبقى من بيوت اللد الفلسطينية / מה שנשאר מבתי אלליד הפלסטינית



الجامع الكبير وكنيسة الخضر / המסגד הגדול וכנסיית סנט ג'ורג'



محطة القطار في اللد / תחנת רכבת לוד (1938)



محطة القطار في اللد / תחנת רכבת לוד (1938)