"הבית שלנו כאן ליד הכיכר המרכזית, קצת פנימה. בשנת 1948 הייתי צעירה וחזקה. נשאתי את שני הילדים שלי, אחד על הידיים ואחד על הגב. היו לי שלושה ילדים. בעלי היה מעביר מים ואוכל לצבא ההצלה. היה ממלא את האוכל בדליים ומעביר אותם להר על החמור. העימותים היו בהר טרעאן. באחד הימים בעלי נכנס הביתה שמח ואמר שהערבים ינצחו את היהודים, הם הביאו לאזור מרגמה ששמה היה "שגריר גיהנום". אם פגז שלה ייפול על בית הוא יהרוס אותו לגמרי. למחרת היהודים תקפו והגיעו לאם אלעמד [עמודים] ועמק אלבטוף [נטופה] ואנשי עילבון ראו אותם. הצעירים היו מעבירים אוכל ללוחמים הערבים: אורז, פסוליה ובשר. צבא ההצלה היה פרוש על כל ההר. הם היו ישנים שם. "שגריר גיהנום" ירה פגז ראשון, לא יצא טוב. ירה פגז שני, לא יצא טוב. ירה את השלישי, המרגמה התפרקה לגמרי. הם הציבו את המרגמה מול נמרין (סמוך לעילבון), מהצד הזה של הכביש. היהודים היו מולם. בעלי נכנס הביתה מכה יד ביד ואמר "חרב ביתנו". המרגמה התקלקלה, מי יגן עלינו? חיילי הצבא הערבי פשטו את מדיהם והחביאו אותם כדי לברוח. המפקד הערבי אמר לחיילים שלו שמי שיכול לברוח שיברח. אנחנו בכפר לא ידענו על כך. היהודים נכנסו לכפר כועסים מאוד. הצבא הערבי היה כבר רחוק חוץ מכיתה אחת, שהייתה מוצבת בעמדה באזור אבו ג'דעון. הוראת הנסיגה לא הגיעה אליה, היא המשיכה לירות לכיוון היהודים, וכאשר התחילו היהודים לירות הכיתה הזאת ברחה. אחד החיילים של הכיתה הזאת פגש אותנו אחר כך בלבנון וסיפר לנו על מה שקרה. בדרכנו בלבנון פגשנו חיילים ערבים, חלק עם רובים, חלק עם מקלות, הם הלכו לפנינו. 

 היהודים נכנסו לכפר בבוקר, כועסים מאד. הייתי באותה שעה בתוך הכנסייה. בערב לפני כן הייתי אצל ההורים שלי. אבא שלי אמר "בואו נלך לכנסייה כי האנשים מתכנסים שם". אמא שלי שאלה מה עם פַדל ואבראהים?, האחים שלי. הוא אמר שהם יברחו עם הצעירים מחוץ לכפר. החיילים נכנסו לכנסייה ולשכונות והורו לאנשים להתאסף בכיכר המרכזית. האנשים התחילו להתרוצץ ולומר שהחיילים אוספים את כל הכפר בכיכר. כאשר יצאנו מהכנסייה החיילים ירו לכיוון שלנו כדי להפחיד אותנו. היה אתנו איש קוראים לו עאזַר. הוא מירדן ועבד בעילבון. הוא הראשון שנהרג ביציאה מהכנסייה. אבו מוריס מנצרת נפצע. יצאנו מהכנסייה ואתי ילדיי יוסף בן חמש, זיאד בן שנתיים וסאמי בן ארבעה חודשים. הבאתי אותם לכנסייה ואחר כך לכיכר. איפה אשאיר אותם? כל אמא הקפידה לשמור על הילדים שלה. הכיכר הייתה מלאה גברים, נשים וילדים. הושיבו את כל האנשים על האדמה. זכּי אלח'לאן זכרונו לברכה ישב מאחוריי, עזמי אלע'נטוס ישב לפניי, היהודי התחיל לומר אתה קום ... אתה קום. כל הכפר היה בכיכר, היו שלושה ארבעה חיילים, ועוד כמה חיילים בסמטאות ועל הגגות כדי שלא יאפשרו לאנשים לברוח. חלק מהחיילים דיברו ערבית.  חיים בטטה היה קצין מפחיד. שמעתי עליו אבל לא הכרתי אותו. החיילים היו כועסים. בחרו אולי חמשה עשר צעירים והעמידו אותם ליד הכניסה לבית הכומר, באותה חצר. האנשים פחדו. כבר שמענו על דיר יאסין, על כך שלקחו נשים לרחובות ירושלים ורצחו נשים בהריון. בסוף החיילים צעקו עלינו לצאת וללכת ללבנון. כל האנשים קמו והלכו. חוץ מהצעירים שבחרו. הלכנו עם הכביש לכיוון אלמע'אר. אחר כך ידענו שלמחרת הם לקחו אנשים לאלבטוף [נטופה], כנראה חמשה עשר אנשים מהבדווים שגרים ליד עילבון. שמעתי שחיים בטטה היה איתם. באלבטוף רססו אותם והרגו את כולם. חוץ מאחד שנפצע ולא מת והוא זה שסיפר את כל הסיפור. היהודים שירו בהם, עזבו אותם אבל חזרו אליהם שוב כי הרגישו שמישהו עדיין זז. הם מצאו שניים בחיים.     

הם ירו בהם עוד פעם. אחד מת ואחד לא. אשה בדואית שמה זְהַיה אלפוּאז, הרגישה במשהו ושאלה מי זה שנאנק? אמרה לגברים ללכת לראות מי זה. האנשים לא התייחסו אליה. היא הלכה בעצמה לכיוון הקולות. ראתה איש פצוע, היא הרימה אותו על הגב שלה והחביאה אותו בתוך מערה. אחר כך היא שילמה לאיש מטרעאן שייקח אותו למשפחה שלו. המשפחה העבירה אותו לסוריה. הוא נשאר בחיים והתחתן שם. הוא היחיד שנשאר בחיים. הוא סיפר את הסיפור לאנשים בסוריה ואלה סיפרו לאחרים. אני שמעתי את הסיפור מאשה בדואית מהשבט שלהם.

הגענו לכפר ענאן. היהודים עוד לא כבשו אותו. אנשי כפר ענאן לא קיבלו אותנו יפה. אפילו לא נתנו לנו מים לשתות. ישבנו מתחת לעץ אלון ענק ליד כפר ענאן. העץ עדיין שם עד היום. שם, חיילים יהודים השליכו בשבילנו תפוחי אדמה על הכביש. הילדים היו רעבים מאוד. האנשים התנפלו על תפוח האדמה. פתאום החיילים התחילו לירות עליהם. באירוע הזה נהרג סמעאן אלשופאני זכרונו לברכה. אני באותה שעה הייתי בדרך לכפר ענאן כדי לקבץ נדבות.  רציתי לבקש אוכל לילדים שלי. הייתי עם שלושת ילדיי והדודה שלי. בעלי הלך עם הצעירים של הכפר לפני שהיהודים נכנסו לכפר. כשהתחיל הירי ברחתי לתוך הכפר. מאוחר יותר אמרו לנו שהירי היה בטעות. אנשי עילבון החליטו לישון בתוך המסגד של כפר ענאן ובאחד הבתים הסמוכים שהיה ריק. נפוצה שמועה שהיהודים רוצים לפוצץ את המסגד על יושביו. ברחנו לתוך הכפר. נכנסנו לאחד הבתים, נתנו לנו לישון רק על הרצפה. אני, הילדים שלי, הדודה נעאמה והילדים שלה. תושבי כפר ענאן פחדו מהיהודים ולכן לא נתנו לנו עזרה.  

באו היהודים ואספו את כל האנשים. גם את תושבי כפר ענאן. לקחו גברים מכפר ענאן למעצר וגירשו את השאר איתנו. הגענו לפראדיה. מרוב פחד ורעב היו נשים ששכחו או נטשו את הילדים שלהם בדרך. ילדה אחת ממשפחת זריק נשכחה וע'נטוס זריק חזר והביא אותה. אחרי כפר ענאן, פראדיה, אלראמה, אלג'ש, הובילו אותנו בהרים ולא בכבישים, הגענו למירון [כפר מערבית לצפת]. שם ראיתי גופות של חיילים ערבים. לא היה לנו אוכל או מים. חיילים יהודיים צחקו עלינו ואמרו שהם רוצים לדבר עם האפיפיור שיביא לנו אוכל. ספד [צפת] הייתה כבושה. ישנו במירון, ארבעה חמשה ימים מתחת לכיפת השמיים בין עצי הזית.    

היהודים היו מביאים מיכל מים כל 24 שעות. היו נותנים לנו לשתות במכסה של המימייה. שם חילקו לנו שמיכות שהביאו מבתי אנשים אחרים שהוצאו מבתיהם. החייל היהודי ביקש מאבא שלי לחלק את השמיכות לאנשים כי הוא מכיר אותם. האנשים היו נכנסים בדרכם לכפרים נטושים ולוקחים דברים שיעזרו להם בדרך. ישנו שני לילות אולי, אחר כך אמרו לנו יאללה ללבנון. הגענו לכפר אלרמיש בלבנון. היו בו המון פליטים, המעיין היה מלוכלך, הפרות לכלכו את המים. היו שם פליטים מדיר חנא, עראבה וסכנין. הרבה אנשים מהכפרים האלה ברחו. נשארנו באלרמיש שלושה ימים.  הביאו לנו אוטובוסים ואמרו לנו לעלות לאוטובוס. לקחו אותנו למחנה פליטים מִיֶה ומִיֶּה. שם נתנו לנו אוכל, שמיכות ואוהלים. זה נראה לנו מצב טוב יחסית לימים הקשים שעברנו. הם בישלו בשבילנו מג'דרה בתוך חבית. כל חמשה אנשים קיבלו כיכר לחם. היו המון אנשים. היו אנשים מאלראס אלאחמר ומכל הכפרים. 

חלק מאנשי עילבון היו במיה ומיה, חלק הלכו לקרובי משפחה שלהם בלבנון וחלק הלכו למנזרים. 

באחד הימים הגיעה ידיעה לתושבי עילבון שהם יכולים לחזור לכפר. רק אנשי עילבון. אמרתי לגיסתי, אשתו של אחי פדל, ולדודה שלי "בואו נחזור". הלכנו ברגל, אחר כך עלינו לאוטובוס, אחר כך שוב הלכנו עד שהגענו למחנה צבאי ליד סעסע [סאסא], אבל החיילים הישראלים לא נתנו לנו לעבור. החזירו אותנו. קצין יהודי אמר לי שאין לו הוראות להכניס אותנו.  היינו חמשה עשר אנשים בערך. חזרנו ללבנון. הגענו לעין אכּל. התחיל לרדת גשם. הלכנו לישון בתוך הכנסייה בעין אכּל. ישנתי אני והילדים שלי בלבד. למחרת לקחתי אוטובוס חזרה למחנה מיֶּה ומיֶּה. חייל בצבא ההצלה זיהה אותי בעין אכּל ועזר לי להגיע לאוטובוס. האוטובוס התקלקל, לקחנו מונית. הכסף שהיה לנו היה מספיק למונית עד צידון. משם הלכנו ברגל עד מחנה הפליטים. למחרת הגיע בעלי, אבו יוסף, למחנה. הוא ידע שאנחנו שם כי אנשים מאלרמיש סיפרו לו שראו אותנו מנסים לעבור את הגבול ושהיהודים החזירו אותנו. נסענו יחד עד הגבול. הפעם היהודים העבירו אותנו. הגענו לאלג'ש, ישנו אצל קרובי משפחה של אבו יוסף, ולמחרת באנו לעילבון. היו כבר אנשים שחזרו לכפר. הבתים היו בזוזים ובעלי החיים נגנבו. גם ערבים מהכפרים הסמוכים גנבו מהבתים שלנו. כל הפרות והעזים נגנבו. היו אלה ימים קשים. אני מודה לאל שלא איבדתי את השפיות שלי. 

كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית

كنيسة الروم الكاثوليك / הכנסיה הקתולית

لافته لأحياء ذكرى مجزة عيبلون / שלט לזכר הטבח בעילבון

نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנטרדה לזכר קוברנות טבח שבט אלמואסי

نصب تذكاري لضحايا عرب المواسي / אנדרטה לזכר קורבנות טבח שבט אלמואסי

نصب تذكاري لذكرى ضحايا المجزرة / אנדרטה בעילבון לזכר קורבנות הטבח

شهداء مجزرة في عيلبون / קורבנות הטבח בעילבון

ساحة الشهداء في قرية عيلبون / כיכר החללים בכפר עילבון

احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר

احد بيوت القرية / אחד הבתים בכפר