חוסאם מחמד פאעור

רוחי שבה אל סַבַּלאן, נותר גופי 01/04/2009
סַבַּלָאן

כמה דמיינתי לעצמי את הבוסתנים ועצי האלון המתרוממים עד ענני מולדתי האהובה, כמה דמיינתי את כפרי הקטן שמכיל את ילדות אבי ואת נערות סבי ודודי ואת זכרונות הפאר והגאוה שאבי סיפר לי אותם ושסבתי בכתה עליהם. כמה שזה מעורר בתוכי געגוע וכמיהה לארץ ההיא ולאנשים ההם אשר חרתתי בזכרוני את תמונותיהם ואת אירועיהם, איך שהצטיירו מתוך הסיפורים. סַבַּלאן היה תמיד בזכרוני ובראש סדר העדיפויות שלי. פעם סיפרה לי אֻם רַגָ'א, אחת הסבתות שהוגרו בעל כורחן בנכבה הארורה, שהיא מצליחה לראות את סַבַּלאן מעל גבעה גבוהה בתוך לבנון, בכפר מארון אלראס. בשנת 2000, אחרי שחרור דרום לבנון, הייתי בטיול באזור הזה ונכנסתי במקרה לתוך כפר מארון אלראס. נזכרתי בדברי סבתי. מיד עליתי לנקודה הכי גבוהה בכפר והפניתי את מבטי לכיוון פלסטין. זו הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי לכיוון פלסטין האהובה. אחזה בי התרגשות שלא אוכל לתארה במלים. אמרתי לעצמי זו ארצי, זו ארץ אבי. באחד הימים אבא שלי היה כאן, באחד הימים כאן הלך סבי. יתרה מכך, אבי וסבי ועמם הילדים והנשים עברו מכאן לכיוון לבנון כמגורשים ונכפה עליהם להיפרד מהמולדת ומיקיריהם. זוהי פלסטין, זוהי פלסטין. הסתכלתי ימינה ושמאלה כדי לראות כל מה שאני יכול לראות מאדמת פלסטין. ראיתי במו עיני בתים אדומים שאינם דומים לבית אבי, ראיתי אנשים זרים שאינם דומים לאבי וסבי.

אבי אהב את בני משפחתו, הוא ידע שחלקם לא יצאו מפלסטין. אבי, אני, אמי ואחיי גרנו בעיר הנביא "אלמדינה" [בחצי האי ערב], הוא חיכה בקוצר רוח להגעתם של עולי הרגל מפלסטין לא"אלמדינה" כדי לפגוש אותם ולשאול אם מישהו מכיר את קרובי משפחתו בפלסטין. בשנת 1978, הלך אבי למקום שהייתם של עולי הרגל מפלסטין כדי לשאול על קרובי משפחתו. להפתעתו, הוא ראה אשה מתושבי סַבַּלאן, היא בת דוד אביו, שמה אלחאג'ה דיא פאעור, שמח אבי מאוד והזמין אותה לביתנו, גם אנחנו שמחנו לפגוש אותה, והצטלמנו אתה. עד היום יש לנו את התמונה שלה. למרות שזה היה לפני יותר מ 30 שנה אך אני עדיין זוכר את האירוע המשמח הזה. בעידן האנטרנט, התחלתי לחפש מידע על כפרי. נכנסתי לאתר "פלסטין בזכרון"  [Palestineremembered], מצאתי את כפרי סַבַּלאן וראיתי תמונת קבר של המנוחה שפיקה פאעור. שמחתי לראות שיש מי זוכר את כפרי הקטן. מצאתי מידע על משפחתי, משפחת פאעור. השארתי את כתובתי באתר בתקווה שמישהו ממשפחתי שבפנים [בפלסיטן שנכבשה ב 1948, תחום מדינת ישראל] ימצא את שמי ויתכתב אתי. אכן כך היה. כמה שמחתי כאשר איתרה אותי בת דוד שלי, נִבּאל מחמד פאעור. שמחתי יותר לגלות שהאשה שאבא שלי אירח בביתנו לפני יותר מ 30 שנה היא סבתא שלה מצד אבא. דיברנו בטלפון ושמחנו שאיתרנו אחד את השניה, וקווינו שלא נאבד את הקשר שנית לעולם. שמחתי לשמוע , תודה לאל, שאלחאג'ה דיא בחיים. דיברתי עם בנה, אבו עאסם פאעור, הוא מהדודים שלי. מצאתי אצלו הרבה זכרונות מסַבַּלאן שהדליקו עוד יותר את הדמיון שלי. התחלתי להרגיש קרוב יותר לסַבַּלאן. קרוב יותר לילדות אבי ונערות סבי. געגועי וכמיהתי יישארו בוערים עד שאשוב אל כפרי ואל ארצי, אל חיקי הסבתאות והסבים, אל פאר וגאות אבי ודודיי, אל ארץ ילדיי, אל פלסטין, אל סַבַּלאן. מתחיל לראותך קרוב, סַבַּלאן. כמה אתם קרובים לבבותינו, בני משפחתנו ויקירינו שנותרתם בפנים.
חולם אני לשוב אל ארץ אבי ולשתול עצים על שמות אבי, אמי, ילדיי וסביי. אני מרגיש שזה ניתן להגשמה. צוואתי לילדיי שלא ישכחו לעולם שיש להם אבות, דודים, סבים וסבתאות באדמת סַבַּלאן. הפסגה הרמה ההיא חובקת אותם, חובקת את זכרונותיהם ואת שמותיהם.
זהו הסיפור שלי עם סַבַּלאן. התחיל אך עוד לא תם.

______
 



الحاجة زهيرة / אלחאג'ה זהירה



مخيم النهر البارد / מחנה הפליטים אלנהר אלבארד



ما تبقى من بيوت النبي سبلان / מה שנשאר מבתי הכפר סבלאן



بئر تابعة لقرية سبلان / באר ששיכת לכפר סבלאן



مقبرة قرية سبلان / בית הקברות של כפר סבלאן



ما تبقى من بيوت قرية سبلان / מה שנשאר מבתי כפר סבלאן