"נולדתי בסמיל אלח'ליל. אני בת 80. סמיל היה שייך לאלח'ליל [חברון], אפילו באר המים נקראה ביר אלח'ליל. הבאר הייתה מכיוון דרום, בין סמיל לבין אלפאלוג'ה. ממערב לכפר היה כפר ג'סיר, אלפאלוג'ה מדרום, כרתיא כמו ג'סיר ממערב, תל אלתרמס מצפון. אלג'לדיה היה כפר שכן, קרוב לאלפאלוג'ה. הדודים שלי מצד אמא גרו באלג'לדיה. הייתי מבקרת אותם הרבה. לא רחוק, חצי שעה ברגל. אפשר גם לרכב על סוס או על חמור או על גמל. הדרך בין סמיל לבין ג'סיר וכרתיא הייתה דרך מרוצפת באבנים.
משפחה
נולדתי בשנת 1932, אחי הגדול מסטפא, אבו נד'מי, נולד בשנת 1929, עבד אלמג'יד ז"ל נולד ב- 1934, אחותי לטיפה ז"ל ב- 1936, אחי פח'רי ב – 1938, אחותי סעאד 1942, אחי סעדי ב- 1945, מנד'ומה ב – 1948. היינו 4 אחים ו- 4 אחיות שנולדנו בסמיל. התשיעי סמיח, נולד כאן ברמלה, ב- 1950כשגרנו באוהלים ליד מסגד אלנבי סאלח.
אבא שלי היה במעמד כמו של המח'תאר. אנשי הממשלה של האנגלים היו באים אליו כי הוא היה ממנהיגי הכפר כמו המח'תארים. היו לו הרבה אדמות. 1000 דונם. היה לו צאן, בקר וגמלים. היה מחכיר את האדמה לאנשים ומתחלק אתם ביבול. חצי חצי. היו אצלנו רועי צאן שעבדו אצל אבא שלי. אבא היה סוחר בצאן, בבקר ובגמלים.
יצאתי מהכפר כשהייתי בת 16. אני לא עבדתי באדמה. אבא שלי היה נותן את האדמה לאנשים או לרועים, כמו החכרה, הם היו עובדים באדמה, זורעים וקוצרים, עושים הכל, והיו נותנים לאבא חצי. היו נשים מהכפר שעבדו באדמה, אבל אני, והבנות במשפחה שלנו לא עבדו. אבא שלי לא הרשה לנו לעבוד. גם הבנות של משפחת אלחאג' אחמד סלמי לא עבדו.
משפחת סלמי גרו לידנו מלמעלה, אלה הם משפחת אלחאג' אחמד. מלמטה גרה משפחת טאהא, אלה במקור מאלמג'דל. הבתים שלנו היו באמצע בין אלה ואלה. בחזית הבית שלנו הייתה בריכת ים, מי הגשם היו נאספים בה וממנה השקינו את בעלי החיים. בקיץ הייתה מתייבשת. היו עוד משפחות שגרו בסמיל, משפחת דמדאן, עווד, רִזִק, סריוָה, עיסא, מסלָּם, חג'אג', אבו חמידאן, אלנג'אר ועוד. מבין כל תושבי סמיל, לא נשאר בארץ חוץ משתי משפחות, אחת מאלדרבאשי ואחת מחג'אג'.
חתונות
היחסים בין המשפחות בכפר היו יחסים טובים. המח'תאר הראשון של הכפר היה אחמד סלמי. היחסים שלו עם אבא שלי היו מצוינים. המח'תאר השני היה יוסף אחמד חסן (אבו חמידאן). מנכבדי הכפר היה גם מחמד עווד אללה. אם מישהו היה מכין ארוחה לאנגלים, הוא היה מזמין את נכבדי הכפר.
אם יש חתונה בכפר כולם היו משתתפים בשמחה. בלי הזמנה כמו היום. אם הייתי יודע שיש אצלך חתונה הייתי בא, גם אתה היית מגיע לחתונה אצלי ללא הזמנה. כל הכפר היה משתתף הזפה [טקס ליווי החתן ברחוב מרכזי בכפר עם שירה וריקודים]. חתונה היא לכל הכפר. בזמנו לא היו מכינים ארוחה בחתונות. רק מבלים שעות בערבים, מדקלמים שירה עממית ורוקדים דבקה. הבנות לא הלכו לכל החתונות. רק אם זו חתונה בתוך המשפחה היו מרשים לנו ללכת. לא היו מסיבות לתוך הלילה וריקודים כמו היום. היו מזמינים צועניות בשביל זה. החתונה האחרונה בתוך המשפחה שהתקיימה בסמיל הייתה של עלי בן דודי עבד אללה ז"ל. זו הייתה אחת החתונות האחרונות בסמיל, סמוך לשנת העקירה, אולי ב- 47. אני זוכרת שלבשתי שמלה והלכתי לזפה של החתן. אז, בזפה, החתן רכב על סוס. הנשים ביו שרות ורוקדות בשביל החתן. שירים שהיללו את המשפחה, החתן והכפר.
גם אנשים מהכפרים השכנים היו מגיעים לחתונות בסמיל. באו מג'סיר, אלפאלוג'ה, חתא ועוד. בזפה, הגברים הלכו מקדימה והנשים מאחורה. הגברים היו רוקדים דבקה, ושרים חרוזים עם מחיאות כפיים כשהם מסתדרים בשורה. היו אנשים מומחים לכך. בסמיל, מחמד אלבירותי ואחמד אלבירותי, היו הכי טובים בדבקה. הם היו בראש הדבקה והשירה והיו מובילים את האנשים האחרים.
אם הכלה היא מכפר רחוק, היו מביאים אותה בטקס חגיגי מכפרה עד בית החתן. בדרך, כשהטקס היה עובר ליד כפר כלשהו, אנשי הכפר ההוא היו מזמינים את כל משתתפי הטקס לתוך הכפר, מברכים אותם עם כיבוד. ברגע שהכלה הייתה מגיעה לכפר, אחת המשפחות האחרות, לא של החתן, הייתה מזמינה אותה לביתה. כאשר חסן מחמד התחתן עם בחורה מג'סיר, אנחנו הזמנו אותה לבית הדוד עבד אללה. היא נשארה אצלנו עד הערב ורק אחר כך הוציאו אותה תוך כדי שירה לבית החתן.
ביום שאבא שלי עשה ברית מילה לשני האחים שלי, מסטפא ז"ל ועבד ז"ל, הוא עשה מסיבה, שחט גמל צעיר והזמין את האנשים לארוחה. לברית מילה לא היה גיל מסוים. חלקם היו ילדים וחלקם היו כבר גברים. אני זוכרת מישהו שעשה ברית מילה ביום שהוא התארס. הספּר של הכפר היה גם ספר וגם מוהל וגם עוקר שיניים.
מים
מים היינו מביאים מהבאר. נשים עשו זאת. חלק רכבו על חמורים וחלקן הניחו את הכד על ראשן והלכו ברגל. הבאר הייתה נביעה, זו הייתה הבאר שלנו ושל עראק אלמנשיה, שמה באר אלח'ליל. לפני שנעקרנו מהכפר, אנשים חפרו שתי בארות אבל לא מצאו מים, אחת ליד הבית של אלשיח' סלאמה סריוה, ואחת במרכז הכפר אבל לא מצאו מים. עזבנו את הכפר ושתי הבארות פתוחות. הבור ליד הבית שלנו, זה לא באר, זה מחסן לדגנים שהיינו חופרים באדמה. שם היינו שומרים את החיטה, השעורה וכל הדגנים.
התנגדות
המצרים היו באלפאלוג'ה. היה איתם ג'מאל עבד אלנאסר. אנחנו היינו עדיין בסמיל. אני זוכרת שלאבא שלי היו כמה חתיכות נשק. היהודים היו תוקפים אותנו מדי פעם. הם היו תוקפים מכיוון ג'סיר. הגברים היו צועקים, היהודים תקפו היהודים תקפו, והיו רצים כדי להדוף אותם. מי שהיה לו נשק היה לוקח אותו ומי שאין לו היה לוקח מקל או נבוט. אנחנו הבנות, היינו מעבירות להם תחמושת וכדורים. אני הייתי הכי טובה בזה. הייתי הכי אמיצה. ידעתי לפרק את הנשק, לנקות אותו ולטעון אותו. הייתי לוקחת כדורים ומעבירה לבחורים בקצה הכפר. זה קרה הרבה פעמים, היהודים תקפו, הגברים רצו כדי להגן על הכפר ואני העברתי להם תחמושת.
לאבא שלי היה רובה טומגן, שני רובים אנגליים, שני רובים גרמניים, אקדחי גולט. את אלה אני הייתי מפרקת בידיים שלי. תמיד היו מוכנים וטעונים. אבא שלי היה צריך נשק. גם בגלל היהודים וגם בגלל אחרים. הוא רצה לשמור על עצמו ועל הרכוש שלו, הרי היו לו אדמות ועדרים.
האנגלים היו עושים ביקורי פתע בכפר. היו מחפשים נשק. אני הייתי מחביאה את הנשק ומבריחה אותו מחוץ לבית, מחביאה אותו בשרידי בית חרב ליד הבית שלנו. פעם, האנגלים היו כבר בתוך הבית שלנו, לקחתי את הנשק, קפצתי לבית הדוד שלי ומשם לבית ההרוס שהיה צמוד אליו. האנגלים חיפשו אז בכל מקום בבית ולא מצאו כלום. אפילו ביקשו מאחי מסטפא שיוריד שקית מלאה בחיטה גרוסה שהייתה תלויה על הקיר. אני צחקתי עליהם ואמרתי לעצמי מה הם חושבים שנחביא את הנשק בשקית הזו?
בפעם אחרת, כשהאנגלים מחפשים בבית, עטפתי את הנשק כמו שעוטפים תינוק, יצאתי מהבית כאליו אני מחזיקה תינוק, בחוץ ליד הבית של הדוד שלי פגשתי את בת דוד שלי, אמרתי לה קחי את "התינוק". היא לקחה אותו והתחילה גם היא לשחק אותה כאילו זה באמת תינוק, ולומר "אלוהים ישמור אותו, ישמור אותו", ונעלמה איתו. האנגלים היו מגיעים הרבה כדי לחפש נשק בכפר.
כשהיהודים היו תוקפים אותנו, המצרים היו עדיין באלפאלוג'ה. ידענו שהם שם. ידענו גם שג'מאל עבד אלנאסר היה אחד הקצינים שם. היהודים התחילו לעשות מארבים לאנשים בדרך לאלפאלוג'ה. כל יום חמישי היה באלפאלוג'ה שוק. כשאנשים היו הולכים לשוק, היהודים היו תוקפים אותם ליד ואדי אלע'אר.
עקירה
הימים האחרונים של הכפר היו אחרי שהאנשים שמעו על דיר יאסין. הגיעו ידיעות על כך שהיהודים תוקפים את הנשים. אני שמעתי על כך כשהייתי עדיין בסמיל. אז התושבים התחילו להוציא את הבנות שלהם מהכפר, שלחו אותם לכפרים רחוקים מהיהודים. נשארו בכפר גברים וזקנות. שלחו את הבנות לד'כּרין, ברקוסיא, בית ג'ברין. אותי לקחו לברקוסיא. לביתה של בת דודי, זינב בת דודי ח'ליל, שהייתה נשואה שם. לקחו אותי ואת אחותי ואת אמא שלי. אמא שלי גם הייתה אשה צעירה. לא נשארנו הרבה זמן. היהודים כבשו את תל אלסאפי ואז תושבי ברקוסיא ברחו מהכפר שלהם. אנחנו יצאנו איתם. היהודים כבשו גם את סמיל. הלכנו לבית ג'ברין. שם אבא שלי הביא משאית, העמסנו את הדברים ונסענו לבית אולא ליד חברון. זה אומר, שמהיום שלקחו אותי לברקוסיא לא חזרתי לסמיל. תושבי סמיל עזבו את הכפר מתוך פחד. לידנו היו מושבות יהודיות, קיבוץ גת, קדמה שהיה על אדמת תל אלתרמס, היה גם קיבוץ בית ג'ברין היהודי. סמיל התרוקנה בהדרגה מתוך פחד. בבית ג'ברין ישנו בין עצי הזית. אבא שלי שכר משאית, לקח אותו לחברים שלו בבית אולא, משפחת עמרו, הוא חבר של מנהיג משפחת עמרו.
שיבה?
אחרי שהיהודים כבשו את אלמג'דל [4.11.1948], שמענו אנשים אומרים שהדרך לאלמג'דל פתוחה, מי שרוצה ללכת לאלמג'דל יכול. אחי מסטפא ומחמד עבד אלואחד החבר של אבא שלי, שמאוחר יותר התחתנתי אתו, אמרו שהם הולכים לראות מה המצב. מחמד חזר והודיע לאבא שלי שהדרך פתוחה. מסטפא חיכה לנו ליד הגבול עם משאית. העמסנו מה שהיה לנו על גמלים, והלכנו עד לגבול איפה שמחכה לנו מסטפא. היינו 14 אנשים. מחמד עבד אלואחד ואשתו, אני, אחי פח'רי, אחי מסטפא ואשתו וחמתו, אחי עבד, אחי סעדי, ואחיותי לטיפה, סעאד, מנד'ומה, אבא ואמא שלי. משפחת סלמי שגם היא הייתה בבית אולא נשארה שם. יש להם קרובים ויש להם גם בתים ואדמות בבית אולא. לאבא שלי לא היה כלום שם. משפחת אלדרבאשי, משפחת אבא שלי, התפזרה לכל עבר, אבא שלי לא רצה לחיות לבד בבית אולא, למרות שהאנשים שם נתנו לו כבוד, אבל הוא העדיף לחפש מקום באלמג'דל. גרנו בבית אולא כמעט שנה. בגבול פגשנו את אחי מסטפא, העברנו את הדברים מהגמלים למשאית, היה גשם, נסענו לכיוון אלמג'דל. אני זוכרת שנכנסנו בדרך לח'רבת אם ברג', נשארנו שם שני לילות, אני זוכרת שבישלנו שם ח'ביזה. אחרי זה נסענו ברכב מאם ברג' לאלמג'דל. רוב תושבי אלמג'דל נשארו בבתיהם, רק מעטים עזבו את הכפר.
התארחנו אצל מחמוד אבו אלטראביש. הוא גר בבית עם שתי נשותיו ולא היו להם ילדים. אחרי תקופה קצרה מצאנו בית להשכרה אצל משפחת אלמדהון. גרנו שם שנה אולי יותר. אז קיבלנו הוראה שהערבים יעזבו את אלמג'דל. כל הערבים היו חייבים לעזוב את אלמג'דל. יצאנו משם עם אלג'ואריש. אלג'ואריש הם מקטרה [גדרה], באו מקטרה אל אלמג'דל. ההוראה אמרה שכל הערבים יעזבו, ומי שרוצה לעבור לגור ברמלה או לוד יכול. אבא שלי בחר לבוא לרמלה. הביאו משאיות של הצבא, הסיעו אותנו והורידו אותנו ברמלה. היה מחנה מוכן. הכניסו כל משפחה לאוהל. משפחות גדולות קיבלו שני אוהלים. זה היה ליד קבר אלנבי סאלח. אנחנו, אלג'ואריש, סמיר אלמדהון ועבד אללה זקות באנו לרמלה. במחנה היה אדם יהודי מקטרה היהודית [גדרה] שמו סלים, הוא היה אחראי על חלוקת האוהלים. חלק מאנשים היו אומרים שהוא חבר שלהם, למרות כל מה שעשה. גרנו במחנה, התחתנתי במחנה, זה היה בשנת 51 או 52. התחתנתי עם מחמד עבד אלואחד חג'אג' החבר של אבא שלי. נתנו לנו את האוהל של עבד אללה עסאף. נתנו לנו כי אנחנו חתן ןכלה. עבד אללה עסאף היה מאלמג'דל. הוא עבד כמכונאי משאבות בבארות המים בפרדסים. היהודים היו זקוקים לו לכן נשאר לעבוד איתם. גרנו במחנה כמעט שנה. שם ילדתי את בתי ג'מילה.
אחרי שהוציאו אותנו מהמחנה, קנה בעלי צריף, הרכיב אותו בחצר ליד בית הספר [ביום מבנה אגף החינוך של עיריית רמלה. מבנה זה היה מיועד להיות בית ספר לפני הנכבה אך הוא לא הופעל בגלל הכיבוש ב 1948]. גרנו בצריף כשנה, ילדתי את בני ג'מאל ז"ל בצריף. קנינו בית בשנת 54, במרכז רמלה. קנינו את הבית מיהודים, אבל זה היה בית של ערבים. אני לא יודע של מי היה הבית, אל תשאל אותי. בבית הזה ילדתי את בני זה יוסף ב 57 ואת סהאם. מכרנו את הבית ההוא בשנת 1961 לעבד אללה זקות. עברנו לגור בבית הזה. רצינו לגור ליד ההורים שלי והאחים שלי. הילדים שלנו היו באים לכאן, לדודים שלהם, הרבה, אז החלטנו לעבור לגור לידם. גם זה בית של ערבים, קנינו אותו מיהודים, אבל זה בית של עמידר. כאן ילדתי את סעאד, מסטפא, סעדי והאלה. ילדתי את הבן האחרון וקראתי לו ג'מאל על שם בני הראשון שנהרג בתאונת דרכים בגיל 16. מ 61 אנחנו גרים בבית זה. למרות שעכשיו רוצים להוציא אותנו בגלל פרויקט מסילת הרכבת.
כאן ברמלה, אבא שלי עבד במסחר. בעלי מחמד (אבו ג'מאל) היה עובד שכיר בפרדסים.
מסתננים מעזה
יום אחד, הגיע בעלי לעבודה בפרדס, מצא קבוצת אנשים מסתתרים בין העצים, שאל מי אתם? אלה חשבו שהוא יהודי, כי הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות וחבש כובע. אחרי שדיבר איתם הבינו שהוא ערבי. אמרו לו שהם הסתננו מעזה וכי הם מאוד רעבים. עלה מחמד על הכרכרה, הייתה קשורה לחמור, והלך לקנות להם אוכל. כדי שלא יחשדו בו בעלי החנויות, הוא לא קנה כמויות גדלות מחנות אחת. זה היה באזור אלסאפריה [כפר חב"ד], כי למה הוא צריך כל כך הרבה אוכל אם הוא לבד בפרדס?. התחיל לקנות מכל חנות לחם אחד.
הפרדס היה בסרפנד [אסף הרופא]. האנשים האלה נשארו כמה ימים אצלו בפרדס. הם היו פדאיון [לוחמים פלסטינים] שביצעו פעולות נגד ישראלים. בסוף הם חזרו לעזה. לפני שחזרו, מחמד סיפר להם שיש לו אח במחנה הפליטים אלנסיראת בעזה, קוראים לו יוסף. כשחזרו לעזה, הם חיפשו את אחיו ומצאו אותו, סיפרו לו שאחיו מחמד עבד אלואחד מרמלה עשה להם טובה, וסיפרו לו את כל הסיפור.
אני לא ביקרתי בסמיל מאז שנעקרנו. הפעם הראשונה, מאז 48, שחזרתי לסמיל הייתה אתכם לפני שבוע. לא יצא לי ללכת. הגברים היו הולכים לבד ולא לוקחים אותי. בגלל זה אני לא זוכרת כל דבר בכפר. עבר המון זמן. הלוואי ואחזור לגור בסמיל. אם תהיה אפשרות לשוב ולגור שם אני אחזור בשמחה מחר בבוקר".
----------
אלחאג'ה סארה אסמאעיל אבראהים אלדרבאשי (80)
תאריך לידה: 1932
מקום לידה: סֻמיל אלח'ליל
הראיון נערך בביתה הנוכחי ברמלה, רח' החשמונאים.
תאריך הראיון: 25.4.2012
מראיין: עמר אלע'בארי
עזרו בראיון בנה של המרואיינת יוסף חג'אג', ונכדה רפעת חג'אג'.
الحاجة سارة الدرباشي / אלחאג'ה סארה אלדרבאשי
الحاجة سارة الدرباشي واخيها سعدي / אלחאג'ה סארה אלדרבאשי יחד עם אחיה סעדי
جولة في صمّيل الخليل / סיור בסֿמֵיל אלח'ליל
جولة في صمّيل الخليل / סיור בסֿמֵיל אלח'ליל
لاجئون من صمّيل الخليل / פליטים מסֿמֵיל אלח'ליל
جولة في صمّيل الخليل / סיור בכפר סֻמֵיל אלח'ליל
لاجئون من صمّيل الخليل / פליטים מסֿמֵיל אלח'ליל
סֿמֵיל אלח'ליל (נפת עזה) / صمّـيل الخليل (محافظة غزّة)
جولة في صمّيل الخليل / סיור בסֿמֵיל אלח'ליל
جولة في صمّيل الخليل / סיור בסֿמֵיל אלח'ליל
جولة في صمّيل الخليل / סיור בכפר סֻמֵיל אלח'ליל
ما تبقى من قرية صمّيل الخليل / שרידים מכפר סמיל אלח'ליל
סֿמֵיל אלח'ליל (נפת עזה) / صمّـيل الخليل (محافظة غزّة)
أنقاض بيوت قرية صميل الخليل / הריסות בתי הכפר סמיל אלח'ליל