לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
אחמד חרוף (א): בשנה האחרונה ללימודי הארכיטקטורה שלי עשיתי פרויקט יחד עם שמואך גרואג שבו תיעדנו את בתי ליפתא. אחרי שהשלמתי את התואר נעשיתי לראש קבוצה שמתעדת את הבניינים. לא רצינו לתעד בדרך המקובלת אלא לתעד גם כיצד צמחיה גדלה על הבניינים, כיצד זה קשור לסביבה, גם לאנשים.
ל: האם היתה סיבה מיוחדת שבגללה השתתפת בפרויקט זה?
א: במשך השבועות של סדנת התיעוד התחלתי לפתח רגשות כלפי ליפתא. הבנתי שיש באמת פוטנציאל גדול לכפר הזה. זה כמעט הכפר היחיד ששרד את וכשאת מסתכלת עליו את עדיין יכולה לראות את מבנה הכפר כולו. זה כאילו הוא קפא בזמן, דבר שלא קרה בכפרים אחרים בישראל.
ל: האם שמעת על ליפתא לפני שהתחלת את הפרויקט?
א: שמעתי כמה דברים, על התכנית להרוס את הכפר ולבנות שם שכונה חדשה, אבל לא יותר. תמיד חלפתי על פניו בנסיעה באוטובוס, בדרך חזרה מירושלים הביתה. היה לי ברור מה זה; ידעתי את שם הכפר, המראה שלו מרתק. בד"כ כשפלסטינים מסתכלים על שרידי כפרים יש להם רגשות שאינם יכולים לבטא מפני שהוא היה חלק מחייהם ומקהילתם ועכשיו הוא אבוד. לא רק נהרס אלא גם נמחק. אז כפלסטיני זה היה תמיד מרגש לראות את הכפר.
ל: האם אתה חושב שליפתא יכול להיות סמל לכל הכפרים שנהרסו?
א: אני לא בטוח שזה סמל. אני רואה אותו עכשיו כסמל כי אני מכיר אותו, אבל האיש הממוצע אינו רואה אותו ככה. בכפרים רבים עדיין ניתן לראות את האבנים, הם נעשו מקומות מקודשים לאנשים שבאו מהכפרים הללו. הם באים לשם בסופי שבוע לפיקניק, אבל זה יותר מסתם פיקניק, מדובר בהחייאת המקום עצמו ולימוד הילדים על ההסטוריה שלהם.
ל: האם ראית הרבה אנשים מגיעים לליפתא?
א: פלסטינים רבים מליפתא גרים בגדה המערבית אז לא קל להם לבוא לכאן. בנוסף, בדומה לארגונים רבים, חלק מהם אינם מכירים בישראל לכן לא רוצים להיות בטריטוריה של המדינה ולא רוצים קשר עם השלטון הישראלי או עם ארגונים. למרות זאת, היו כמה ארגונים מהגדה המערבית שהתעניינו בעבודתנו, היה קשר בלתי רשמי, אבל בלי לומר דבר בתקשורת.
ל: האם שוחחת עם יהודים חרדים בבריכת המעיין?
א: הם שאלו למעשינו כשראו אותנו מודדים את הבתים. בד"כ חרדים אינם מתעניינים בפוליטיקה. זה לא משהו שהם מדברים עליו, הם לא אוהבים את מדינת ישראל מטעמים דתיים. בד"כ כשהיינו מגיעים לנקודה בה סיפרנו להם שזה היה כפר ערבי הם העדיפו לא לשמוע יותר. הם החלו לשאול אותנו שאלות כלליות יותר.
ל: האם יש מקום אותו אתה מוצא מעניין במיוחד בליפתא?
א: כשתיעדנו את בית המוכתאר הבנתי שבית זה מייצג את ההסטוריה של הכפר. הבית נבנה בשלושה שלבים, ניתן לראות בו את התפתחות החברה, אפשר להבין איך האנשים חיו שם. בשלב הראשון נבנה בית בעל חדר אחד, כל מה שהאנשים היו צריכים היו בחדר הזה. לעיתים גם החיות ישנו בו. אח"כ הם בנו קומות נוספות מעל. בשנות העשרים המוכתאר עזב את ביתו ובנה בית גדול בהרבה בחלק העליון של הכפר. אחרי 1948 הבית הזה היה לבי"ס לילדי התימנים היהודים שהשתכנו בליפתא.
ל: האם הדימוי שלך על ליפתא השתנה בהרבה במשך הזמן?
א: כן, ולא רק באופן בו אני רואה את ליפתא. רכשתי הרבה ידע מהכפר הזה שאני יכול להשתמש בו במקומות אחרים. ליפתא פתח עבורי עולם חדש שאני מאד מתעניין בו. מעניין ללמוד את ההסטוריה באתר מסוים.
ל: מה יקרה לדעתך בכפר?
א: אני לא מאד אופטימי לגבי המצב בכלל בישראל, במיוחד בירושלים שבה אנשים נעשים יותר לאומנים. או שיבנו בתים חדשים וישאירו רק אחד או שניים מליפתא שיהיו חלק מגן ציבורי. או שהוא יעלם מעצמו, יהרס במשך הזמן. בכל חורף כמה בתים קורסים. אנשים מבעירים מדורות ולעיתים חלקים מהכפר עולים באש. זה נותן תקווה כשאני רואה שיהודים וערבים מאחדים כוחות להציל את ליפתא. יש מעט ניסיונות כאלה. אני חושב שאם יהודים לא היו חיים במקום הזה אחרי 1948 הוא כבר היה נהרס. הוא לא נהרס בגלל שיש גם הסטוריה של יהודים שחיו שם, זה מצליח בגלל זה, וזו הסיבה שיש לנו קואליציה.
ל: מה היית רוצה שיקרה בליפתא?
א: ראשית להתחיל לשמר את המקום, אבל הייתי רוצה גם לראות מחקר נוסף שיסביר כיצד היתה החברה שחייתה בליפתא. הבתים צריכים להישמר כפי שהם כיום, לעצור את ההתפוררות שלהם. על האנשים המשתמשים בו לא לגרום לו נזק ולא להשאיר זבל, אבל טוב שיש שם אנשים כל הזמן, הוא צריך להשתמר ולהיות בשימוש בו זמנית אבל לא כמו מוזיאון פתוח. אני מעדיף שיהרסו את ליפתא ע"פ הפיכתו למקום תיירותי יפה עם מסעדות כמו עין כארם. זה משומר שם, אבל האנשים שמבקרים לא מבינים את המשמעות של המקום, הם רק יושבים בבית קפה.
ל: מה אם יהפכו את המקום למוזיאון היסטורי, עם שלטים המסבירים מה היה שם?
א: על זה אנחנו עובדים כעת, שזה יהיה משהו כמו מוזיאון חי, עם שלטים ליד הבתים. הם צריכים לכלול מידע על הצמחיה, הארכיטקטורה, ועל האנשים שחיו שם ועל הרקע והקשר שלהם למקום.