לאורה ון ריג' (ל): מה הקשר שלך לליפתא?
אוסמה רביע (א): את יודעת, ביקרתי בליפתא רק פעם אחת. הוריי משם. אבי היה מורה בביה"ס בכפר, לפני 1948. אז אני קשור לליפתא. היהודים חשבו שהדור החדש ישכח. אבל מה שקורה זה שהם יותר קשורים לפלסטין מאשר הדורות הקודמים. הטכנולוגיה החדשה גם כן עוזרת; אנשים משתפים סיפורים ותמונות בפייסבוק.
ל: אתה זוכר סיפורים שהוריך סיפרו על ליפתא?
א: אבי נהג לספר סיפורים על החיים, על החתונות. החתונה של אבי היתה האחרונה בכפר, אני חושב. כשמישהו מתחתן הוא מכין אוכל לכולם, והם נותנים לו כסף. אבי קיבל הכי הרבה כסף בהסטוריה של ליפתא. אבי לימד את ילדיי כל הכפרים, דיר יאסין, עין כארם... היה מורה לספורט. קצת לפני שהמלחמה החלה, ב-1947, התקיים אירוע ספורט לכל הכפרים באזור ירושלים. ליפתא זכה במקום הראשון. אני חושב שתושבי הכפר היו פשוטים, אבל מחונכים היטב. אני חושב שהיו כה מחונכים בגלל הקרבה לירושלים. העיר בנויה בחלקה הגדול מאבנים מליפתא, שהוא חלק מירושלים מבחינתי. לליפתא ניתנה חשיבות מיוחדת במלחמה כי רחוב יפו עובר בתוך הכפר והוא החיבור העיקרי בין ירושלים לת"א. בגלל זה רוב אנשי ליפתא עזבו כבר ב-1947, הם גורשו. הם נטבחו. מה שקרה הוא שאחד מאנשי ליפתא תקף אוטובוס ואז היהודים התקיפו את בית הקפה. שישה נרצחו. חצי מהתושבים עזבו כי היו מפוחדים. לא היה בידיהם נשק להילחם לכן נאלצו לעזוב.
ל: אחרי שהוריך ברחו לאן הם הגיעו?
א: אני חושב שאם הם היו יודעים שלא יוכלו לשוב הם לא היו עוזבים את בתיהם. הם הלכו לרמאללה אבל אחרי מספר שנים עברו לעמאן. אבי היה פוליטיקאי. הוא לא היה נגד המשטר, אבל הוא היה בעד איחוד הערבים. הוא נכלא ונכפה עליו לשוב לרמאללה. זו היתה גלות טובה (צוחק).
ל: מה אתם עושים כאן כדי לשמר את הקשר בין אנשי ליפתא?
א: ב-1969 הארגון הערבי של ליפתא הוקם כדי לאחד את אנשי ליפתא. אנחנו נפגשים בחגים, בחתונות, בהלוויות... בחתונות חלק מהנשים לובשות את השמלות הפלסטיניות המסורתיות. אנחנו מארגנים אירועים ציבוריים ומזמינים דוברים בנושאים פלסטיניים. יש בזה גם מרכיב חברתי: אנחנו מסייעים למשפחות עניות ולתלמידי אוניברסיטה. אנחנו תומכים בהם. הכי חשוב זה לאחד את האנשים. אם ארגון זה לא היה קיים לא הייתי מכיר את אנשי ליפתא. אנחנו מאחדים כאן את האנשים. איננו יכולים ללכת לליפתא, אבל אנחנו אומרים להם שנשוב.
ל: איזה עתיד אתה צופה לליפתא?
א: בתי ליפתא מראים את התרבות של האנשים שחיו שם. הארכיטקטורה ממחישה שהבתים נבנו ע"י אנשים פשוטים, אבל יפים מאד. אני ממשיך להביט על תמונות מליפתא, זה קסם עבורי. כשביקרתי שם ב-1972 הייתי ילד, לא הבנתי את המשמעות של הביקור בליפתא. אחרי הסכם השלום בין ישראל לירדן אתה צריך להשיג ויזה. עבורי זה קשה, כי אינני מוכן לבקש אישור כדי לבקר שם. אבל הייתי מת ללכת לשם.