אדיבה מסטפא קדורה שקיר

אנשי הצבא נכנסו לכפר לפני צאת האנשים מבתיהם, וירו בתשעה צעירים ממשפחתנו. היו שני אחים: חסן ופואז שקיר. אחד היה חתן טרי ואחד מאורס. אביהם התחתן עם חמש נשים בגלל שהוא רצה הרבה בנים ולא בנות. 2009, Sep
כַּפִר עִנאן

נולדה בכפר ענאן בשנת 1934 כיום גרה באלראמה שבגליל
ראיינה: רנין ג'ריס
תרגום: אבראהים סלאימה

-----------------

רנין: ספרי לי בבקשה על ביתך בכפר ענאן
אדיבה: גרתי עם אמא שלי, אבא שלי ושלוש אחיות. היה לי אח אבל הוא נפטר ממחלת אדמת בכפר ענאן. הבית שלנו היה בצד המזרחי של הכפר, היה בית גדול ומרוצף, בנוי קימורים על ששה עמודים עם קשתות. בכל חתונה בכפר אבא שלי היה מזמין את משפחת הכלה לביתנו בכדי לערוך את המסיבה בגלל שהבית היה גדול ויש מספיק מקום לכל הכפר. הבית שלנו היה ממש לידה מסגד "אלֻעַמרי"; הייתה שם אבן עגולה; יהודים עם פאות הגיעו לשם עם מפות, היו עומדים על האבן, מזיזים את ראשיהם וממלמלים.

- איך התייחסו אליהם תושבי הכפר?
- שום דבר, אף אחד לא דיבר אתם. אני הייתי ילדה קטנה ורק הייתי מסתכלת עליהם.

- ראיתם יהודים נוספים, חוץ מאלה?
- לא, אף אחד. האנגלים היו מגיעים ומתיישבים מתחת לזיתים ולא התקרבו לאף אחד. היו מבקשים אוכל ועצים לאש.

- מי היה חוטב עצים בשבילם?
- אימא ואבא וכל אנשי הכפר. היינו מביאים עצים ומאחסנים לחורף, למאפה ולבישול. כי אז לא היה גז ולא חשמל. היינו מדליקים פנס מספר 4.

- ספרי לי על אימא שלך ונשות הכפר!
- אמא הייתה מתעוררת מוקדם כל יום בבוקר; אופה ומכבסת ומגדלת את הילדים. אחר כך הייתה הולכת לשדה לעבוד באדמה; זורעת, קוטפת, ומטפלת בגינות. ליד הכפר היה שטח גדול שייך לכל המשפחה; היו מגדלים בו ירקות. בני משפחת מנסור ובני משפחת שקיר היו גם הם נהנים מהיבול.

- והילדים?
- הבנים היו הולכים לבית ספר אלפראדיה, אבל הבנות לא למדו. היו מבשלים בורגול (חיטה) לכל ילד בגיל שנה, ביום המולדת הראשון. כל יום הנשים בישלו מג'דרה, חומוס, עדשים, או חיטה גרוסה עם אטריות בכדי שהילד יגדל ויהיה חזק. היה לנו גם תאי אחסון על גגות הבתים עשויים מבוץ לאחסון גרגירים ומזון.

- את היית ילדה בימי כפר ענאן, ספרי לי מה את היית עושה כילדה שם בגלל שלא הלכת לבית הספר.
- הייתי משחקת עם הבנות; היינו מביאות עפר רך, מנקות אותו וטומנות בו זיתים. שיחקנו משחקי מחבואים. ובימי חג כל הבנות היו הולכות למסגד "אלעמרי" וכל אחת הייתה לוקחת "ְסמידה" (חיטה מבושלת גרוסה) או בשר או ירקות, והיינו עושות שם קו, היו נשארות מהבוקר עד הערב. אף ילדה לא אכלה עם המשפחה באותו יום, בימי החג.

הכפר לא היה שייך לנו, בעל הבית היה אדם בשם פואד סעד מלבנון; גם אלמע'אר היה שייך לו. גם סאג'ור, נחף וחלק מאלראמה. אנשים היו זורעם, קוטפים ואוכלים; חצי לנו וחצי לו. לפני שהוא נפטר הוא תמיד אמר לילדיו שלא למכור את האדמה אלא רק לאנשי כפר ענאן. פואד סעד זה היה לו כמעט תשעה בתים בכפר, וכולם היו נפתחים לאותו כיוון, ואנשים גרו בהם בלי תשלום.

- ספרי לי על שנת 1948.
- בשנת 48 הגיעו תושבי עילבון אחרי שנמלטו מכפרם. היינו יורדים אליהם ומביאים להם אוכל, לחם ומים. חלק מהם המשיך ללבנון וחלק ישב מתחת לזיתים ובתוך הבתים שלנו. כשהגיע הצבא התחיל לירות בהם והרג אחד מהם. שבוע אחרי שגירשו את תושבי עילבון, הם גירשו את תושבי כפר ענאן. נשארו בכפר כמה משפחות והזקנים. אני והאחיות שלי ואמא הלכנו לעין אלאסד אצל חבר של אבא שלי, ואחר כך חזרנו לכפר ענאן דרך אלביאדר (הגורן). גרנו עם כמה משפחות שנשארו ועם הזקנים. אחרי ארבעה חמשה חודשים, הצבא חזר וביקש שנלווה אותו בכדי לקבל תעודות זהות. השארנו את בתינו פתוחים כי הם אמרו לנו לא לסגור שום דבר ולא לקחת כלום, והלכנו לכביש. באותו יום, אמא עשתה כביסה וסיר מג'דרה היה על האש ובגדיה היו מלוכלכים מאוד. ירדנו כולנו לכביש הראשי. ישבנו על הכביש כמעט שעתיים, אחר כך העמיסו אותנו וזרקו אותנו בכיכר המעיין בכפר מג'ד אלכרום. פינו אותנו מהמשאיות כמו שפורקים פסולת. סיר המג'דרה נשאר על האש והכביסה במים המלוכלכים. בכפר ענאן כשהיינו עדיין שם, אנשי הצבא נכנסו לכפר לפני צאת האנשים מבתיהם, וירו בתשעה צעירים ממשפחתנו. היו שני אחים: חסן ופואז שקיר. אחד היה חתן טרי ואחד מאורס. אביהם התחתן עם חמש נשים בגלל שהוא רצה הרבה בנים ולא בנות. הוא נישא לאחת ממג'ד אלכרום ממשפחת אלזֵין והיא ילדה שני בנים.

- האם ראית את הצעירים כשמתו?
- כשירו בהם, אני לא ראיתי כלום כי היינו במנוסה בכיוון עין אלאסד, אך כשחזרנו אני ואמא הלכנו לראות את הגוויות שלהם; לראות אם אבא שלי ביניהם. כראיתי אותם היו ערימת בשר אחד על השני. אחרי זמן מה, כשהגוויות עדיין על האדמה, הלכתי אני וחד'רה קריקר מכפר אלבענה, והסבתא של אחד הצעירים שנהרגו, לקחנו את הגופות וזרקנו אותם לתוך בור שנמצאה בסמוך למקום, הורדנו עליהם עפר וכיסינו אותם. את הבור הזה חפרו האנגלים. אנחנו רק גררנו אותם לבור, ומעליהם שמנו גם ענפי זיתים כי לא היה מספיק עפר וכיסינו את כולם בענפים. אולי העצמות שלהם עדיין בתוך הבור, כשנלך לכפר אני אראה לך את הבור בו קברנו אותם.

- האם פחדת?
- לא, לא פחדתי. היינו חייבים לקבור אותם בכדי שהגופות לא יסריחו. כשאנשי הצבא הגיעו שוב לכפר, היו אומרים לנו "יאללה, לכו לעבדאללה".

- איפה גרתם במג'ד אלכרום?
- נשארנו שנה או שנתיים במג'ד אלכרום. באותו זמן אבא שלי היה בכלא ויצא משם, וכשהגיע אלינו הוא לקח אותנו לאלראמה, שם שכרנו אוהל מהבדואים ונשארנו בו ארבע שנים. באותה תקופה היינו הולכים לכפר ענאן לקטוף תאנים ורימונים, והיינו מוכרים ליהודים. אחרכך חיפשנו פחים בפסולת, חיפשנו חביות גדולות ועשינו מזה סככה, שם נשארנו כמעט 12 שנים.

- איך היו החיים שלכם במג'ד אלכרום?
- אמא הגיעה ברגל מאלראמה למג'ד אלכרום, היא עבדה באלראמה בקציר בכדי לקנות לנו לחם ואוכל. במג'ד אלכרום גרנו מתחת לזיתים ואחר כך בסככה עם הרצפה קשיחה. אני הייתי הבת הגדולה וטיפלתי באחיות שלי כשאימא הלכה לעבודה.

- איך התייחסו אליכם במג'ד אלכרום?
- לא עזרו לנו, אם רצינו לקנות בצל אחד, היו מבקשים צלחת קמח במקומה או כסף. אחר כך הגיעה העזרה מהאו"ם, נתנו לפליטים לחם וחלב. מרכז הסיוע היה בצד המזרחי של מג'ד אלכרום.

- איפה הלכו ההורים של אמא שלך?
- אחים שלה ואמא שלה הלכו ללבנון ואבא שלה נפטר לפני זה, אחר כך אמא שלה נפטרה בלבנון. אימא שלי לא הלכה איתם כי היא הייתה נשואה ולא ידעה אם בעלה מת או חי או בכלא. ידענו שהוא בחיים רק אחרי שיצא מהכלא ובא למג'ד אלכרום.

- מה עשה אבא שלך בכלא?
- העסיקו אותם בעבודה קשה מאוד, אחר כך הוא הצהיר שהוא חולה ונשאר ישן כל הזמן. כשיצא הביא אותנו לאלראמה כי הוא קרוב לכפר ענאן. באלראמה הוא הלך לעבוד בקיבוץ פרוד, אצל מוכתאר יהודי שקראו לו בירקו, והאבא שלי אמר לו "יש לי שלוש בנות ואישה ויש לי סוס, ורוצים לאכול כי אנחנו רעבים. מה אתה אומר אם אני אקטוף תאנים ורימונים ולימון מאדמת אלפראדיה ואמכור אותם באלמע'אר? חצי בשבילי וחצי בשבילך. בירקו היהודי הסכים והתחלנו לקטוף ואמא שלי הלכה למכור באלמע'אר. היינו מביאים לו את הכסף ולוקחים חצי. עד עצם היום הזה אנחנו חברים עם משפחת בירקו היהודי הזה.

- איך הרגשתם כשאתם יודעים שאדמה זו היא לא של היהודי אלא של אלפראדיה וכפר ענאן?
- מה היינו יכולים לעשות, היינו צריכים לאכול. לא היה עלינו גרוש. לא אדמה ולא כסף. אחר כך אני התחתנתי באלראמה וילדתי שבעה בנים ושלוש בנות, שניים מהבנים נפטרו. היינו חייבים לעבוד בכדי להאכיל את הילדים. אני עבדתי באלראמה במסיק זיתים, בקציר ובביטון, היינו בונים בתים, היינו הולכים, בחורות ובחורים צעירות וצעירים, לעבוד בבניין ולבנות בתים. היה מקרה אחד כשגרנו באלראמה, בערך שלוש ארבע שנים אחרי הכיבוש. פעם הלכנו בערך 15 בחורים ובחורת מתושבי כפר ענאן לשעבר, הלכנו לכפר ענאן בכדי לאסוף זיתים מתחת לעצי הזית אחרי המסיק, באותו יום היה אתנו גם חמי. כשקטפנו זיתים, הגיעה משאית צבאית, עצרה בכביש וחיילים תקפו אותנו. חמי אמר שנימלט מהר, לא לפחד, להימלט. הבנות זרקו את הזיתים ורצנו לעבר אדמת בור, הם תפסו רק שתי בחורות והכניסו אותן למשאית. חמי התחיל לצעוק עליהם ולריב איתם, עד שהצליח לשחרר את הבחורות והבריח אותן מהמקום. החיילים התחילו להרביץ לו כי הם התכוונו לקחת את הבחורות ולאנוס אותן. באותה תקופה התחיל הממשל הצבאי והיינו הולכות לשדה בסתר וכשהיינו רואות את היהודים היינו מסתתרות.