אחמד אבו ע'וש

אהבה וילדוּת בעמואס 2007, Jun
עִמְוָּאס

למה האופק מרהיב אותי? במיוחד כאשר השמש שוקעת ונעלמת בשלווה מאחורי עמק שבולע אותה אט אט? למה אני אוהב את השקט שמפירה אותו רננת הזמירים בבוקר? למה אני אוהב שני צבעים, תכלת וירוק? ואוהב את הדיבורים על גבורה? ומרותק לסיפורי פולקלור? ומתענג עד כדי היכנעות להישמע מנגנות חליל או עוּד שזורמים כמו מעיינות שקטים אך חזקים, גועשים אך שלווים, קרים למרות חום השמש, ברורים למרות הלחש, הומים כגלי הים אך נוחים כזרימת הנהר? למה?

למה אני סבור שאושר צמוד לילדוּת? האם כי ילד פטור מכל אחריות? או מכיוון שהתכונה הבסיסית שלה היא זָכּות? ילדוּת, מתוך נסיוני, דומה לטבע ללא הרי געש ולשמיים ללא חום וקור. היא דומה לאקלים של פלסטין, לעמק עמואס, לעצי הר גבוה ולטעמם של הענבים והתאנים. היא החלל הרחב, האופק הממושך, הריבוי הצבעוני שמתהווה בצל האהבה, היא האהבה היוקדת בלב. ילדות ממוקמת לפני האחריות ולפני ההזדהמות באפלה של הרווח כי ילדות אינה מכירה במזרח ולא במערב, לא במעמדות או באחריות או באשמה. היא החופש הנטול כל מגבלה.

ילד הייתי, כאשר באותו לילה אביבי לא הצלחתי להירדם למרות העייפות הברורה עלי. כן, היינו ששה, שחקנו עם כדור בגורן, אחר כך שחקנו "אל-ע'מאיה" [תופסת]  ואחריו "עאלי וָטְוָט" [דומה למשחק  ים ~ יבשה]. נהיינו רעבים ורצנו אל "עין אל-עקד" [המעיין המקורה] והסתננו מאחורי העצים ונכנסנו לבסתנים המיוחדים. למרות עירנותו של הנטור אבו ח'ליל אכלנו חֻמֻּס וחרשף, קטפנו פרות לא בשלים ושתינו לרוויה מהמעיין. עלינו לכוון "אל-משאעאת" [כאן אזור האדמות המזרחיות של עמואס – במקור משמעות המונח היא האדמות הציבוריות]. עמדנו בקצה האזור הסלעי ורגמנו באבנים כל מה שבא לנו עד שנמתחו שרירי כתפינו. עברנו דרך חרשת האורן, שם גדלות פטריות, וחזרנו לכיוון מגרש הכדורגל הסמוך למקום הקדוש "אל-שיח' מְעַלָּא" [ כך בפי תושבי הכפר ומשמעותו רם מעלה, זהו המקום המוכר בספרי ההיסטוריה על שם מעאד' בן ג'בּל, אחד ממפקדי הצבא המוסלמי שהגיע לעמואס]. עברנו מצד לצד והתבוננו בנופי ארבעת הכיוונים, השתטחנו במרכז המגרש ובהינו בשמיים האביביים הרגועים. חלקנו שוחחו, אך אני הסתכלתי בצבעו האדום של העפעף שלי כשקרני השמש עברו דרכו. עקבתי אחרי נקודה שחורה שנעה עם אישון העין. אחרי שנחנו, ירדנו לכיוון "עין ניני" דרך מפל מים גבוה, חיפשנו מטבעות עתיקים כדי למכור אותם, מצאנו כמה מטבעות אך זרקנו אותם כי הם היו מטבעות אסלאמיים, הרי סוחרי "האנתיקות" לא קונים אותם. הגענו למעיין, שתינו ממנו, אכלנו - מכרמנו הסמוך – ענפי הגפן החדשים והרכים וגם שקדים ירוקים. לבסוף, התעייפנו והחלטנו לחזור הביתה. עברנו בזהירות דרך שכונת "משפחת חַמְדָה", המריבות בינינו לבינם היו חריפים למשך תקופה ארוכה, לא ראינו אף אחד ועברנו בריצה מהירה. ליד ביתי נפרדתי מחבריי, נכנסתי הביתה, אכלתי ונחתי. שוב יצאתי כי אבא שלי ביקש ממני לצאת לקנות לו סיגריות. השמש כבר שקעה, ירדתי בריצה עם זרועות פתוחות ככנפי מטוס, המוזר הוא שלא מעדתי למרות החושך והשוחות שבדרך, זאת כי אני זוכר את הדרך בעל פה. חזרתי גם בריצה והגעתי הביתה עם נשימות כבדות.

אבי וחבריו ישבו במרפסת המערבית, מאזינים לחדשות, משתעשעים וצוחקים מדי פעם, כבכל לילה. למה, למרות העייפות, לא הצלחתי להירדם? אולי כי אני מותש. התהפכתי במיטה, קמתי לישון ליד אמי, היא התחילה לעסות את שערותי בשקט כשהיא מדברת עם אחיי עד שנרדמתי.

קמתי מוקדם בבוקר, לבשתי את תלבושת הצופים שקיבלנו לפני יומיים, לא רצתי כהרגלי אלא הלכתי זקוף כמו אנשי צבא. חזרתי בצהריים הביתה, אכלתי צהריים ויצאתי. בשכונת "משפחת עלי" מצאתי את חבריי מכונסים, המתח נגלה על פניהם, למה? ביררתי ומהר מאוד קיבלתי תשובה. ח'ליל צרח: "הם לקחו את הגורים של הכלבה שהמליטה בשכונה שלנו". "אנחנו נתקיף אותם", אמר מחמוד. הסכמתי כמו כולם בהתלהבות. נאספנו יותר מעשרה, הלכנו או רצנו לשכונת "משפחת חמדה" מצד מזרח. הגענו עד למקום שבו התאספו וזרקנו עליהם אבנים. צעקנו לעברם וקללנו אותם, הם החזירו לנו קללות וגידופים ורדפו אחרינו, אנחנו נסוגנו מאחורי משפחת כּילאני אל השכונה. ציפינו שיתקיפו אותנו. ח'ליל הציע שנחבא בין שיחי הצבר ואז נפתיע אותם. הם התקדמו בזהירות, לפתע קפצנו עליהם והנסנו אותם.

האיבה לא ארכה הרבה זמן כי קיבלנו בחזרה את הגורים, אני חזרתי לשחק פעם  בשכונה שלהם ופעם בשכונת "משפחת עלי", כי הכרם שלנו נמצא בקצה הרחוק של שכונתם.

הזמן עובר, אני גדל ומתרחק בהדרגה מגיל הילדות לכיוון האחריות. בגיל שלוש עשרה, התחביב שלי היה ציד ציפורים, בהתחלה בקלע וחר כך ברובה ציפורים שחברי החדש מחמד חסן הביא מקרוב משפחתו חסין שכּרי – דרך אגב, חסין שכּרי היה משותק ברגליו, מת תחת הריסות ביתו כאשר הרסו הכובשים את עמואס.

יום ששי היה היום היפה ביותר בשבוע לגביי כי אבא שלי נהג לצאת בו לציד ולקחת אותי אתו. אחר כך התחלתי לגנוב את רובה הציד, הייתי מוציא אותו תחילה מהסלון לחדר של אחותי, המשקיף על הבאר והגינה האחורית, מוציא אותו מהחלון והולך מסביב לבית ומוריד אותו מחוץ לגדר מהנקודה הכי רחוקה בגדר ליד בית אבו רסמי, ואז יוצא בריצה מהשער, נוטל את הרובה מאוחרי הגדר, שם אותו על שכמי בבטחה ומעמיד פנים שאבא שלי מרשה לי לצוד. הייתי עולה לכיוון ההר ליד בית סעאדה ויורה פעמיים שלוש על הציפורים, ומחזיר את הרובה באותה דרך שלקחתי. יצאתי פעם לצוד, היה גשום, ראיתי חגלה,ייצבתי את הרובה על הכתף היטב, יריתי ופגעתי בה. יצאתי מגדרי מרוב שמחה אך לא ידעתי מה לעשות אתה, אם אחזור הביתה עם הציד שלי ייחשף הסוד ואם אלך בלעדיו זה יהיה ויתור על הציד היקר הראשון שלי. אחרי היסוס רב קשרתי את החגלה למתני, שמתי את הרובה על שכמי, צעדתי לכיוון הבית ונכנסתי עם ההופעה הזאת. אבא שלי שחזר במקרה מוקדם יותר, הסתכל אלי ושאל:
- אתה צדת בעצמך את החגלה? אמרתי כן
- ואף אחד לא עזר לך? אמרתי כן
הוא חייך לעברי ואמר: תנקה את הרובה.


אחמד אבו ע'וש, כותב המאמר, בהיותו תלמיד כתה ג' בשנת 1962 בעמואס. 

כך קיבלתי אישור להשתמש ברובה, אפילו הוא עבר לאחריות שלי ודאגתי לבדוק אותו כל יום. אבא שלי היה קבלן בניין אך הוא אהב את האדמה מאוד וקנה עוד אדמות ככל שהתאפשר לו. הוא נתן לחברים שלו לעבד חלק מאדמותיו ללא תמורה. בשנת 1967 הוא החליט לגדל דלעת גינה בחלקת אדמה גדולה בח'לָּת [מורד ההר] אלחַמּאם. כיוון ששני אחיי עבדו אתו בבניין וישנו מחוץ לכפר במשך שבוע או יותר, ומכיוון שמשפחת אבו ע'וש לא התירה לבנות לעבוד בחקלאות, אז לא היה מי שיעזור לו חוץ ממני.

אדמה וירק הם דברים יפים בעיניי, אך זריעת "כּוּסא" ובעיקר קטיפתם מילאו בקיץ ההוא את כפות ידיי באבעבועות.

בתחילת אותו קיץ, השיחות על מלחמה ועל שחרור את אשר "נאנס" מפלסטין היו השיחות הדומננטיות. עבד אלנאסר הלהיב את האנשים עד שהאמינו שהנצחון והשיבה לאדמותינו שבמישור – שהיינו מסתננים אליהן בגלל הפחד מהחיילים הירדנים- קרובים מתמיד. המלחמה התחילה ואני רצתי בין הבית לחנות חלמי כדי להעביר דברים שאבא שלי, שהיה בחנות, קנה. כשהגעתי בפעם השלישית לחנות ראיתי את אבא שלי שוכב שם ועונה לחלמי בתשובות קצרות פסימיות, בניגוד לאנשים רבים. תהיתי למה הוא עצוב שלא כהרגלו?. כשחזרנו הביתה הוא אמר שנבנה מקלט. לקח לנו יותר משלוש שעות למלא שקים באדמה ולסדר אותם בפתח מערה סמוכה לביתנו כדי שנישן בתוכה, כפי שאבא הציע. הלכנו לישון בשעה מאוחרת, אך התעוררתי לפני זריחת השמש כי בבית הייתה תנועה לא שגרתית והתרגשות רבה. הם הסתכלו לעבר אורות של זרקורים שהתקדמו לכיוון הכפר בצורת קשת מצד מערב. מדי פעם שמענו רעשי פיצוצים עזים. אנשי משפחתי שמעו שחיילי הכיבוש נכנסים לתוך הבתים של הכפר ודורשים מהתושבים להתאסף בככר. אבא שלי החליט להעביר את המשפחה לכפר בית עוּר המרוחק מעמואס כעשרה קילמטרים. הוא אמר: "נעביר את הנשים אל בית עור ואחר כך , אנחנו הגברים נחזור לכפר". יצאנו דרך עין אלעקד אל יאלוּ. מאז, חזרנו לכפר רק אחרי שהרסו אותו. חיילי הכיבוש עמדו בצומת בית סירא, עברנו על פניהם. הסתכלו אלינו בחשדנות, הסתכלנו אליהם בפחד. עצרנו למנוחה ליד מעיין בין בית עור לבין ביתוניא, היינו רעבים, צמאים ומותשים. אחרי כשעה או יותר המשכנו לכיוון ביתוניא, שצבא הכיבוש עצר לפניו באותו יום. הגענו לראמאללה, ביקשנו להגיע לבית משפחת ח'לף שאירחו אותנו במשך חודשיים ואף יותר. הם חברים טובים של המשפחה ולנדיבותם כלפינו לא היו גבולות. הם הציעו לאבי לגור בבית שלהם שבמרכז העיר העתיקה אך חברים אחרים כבר הציעו לנו את הבית שלהם. האחים שלי אספו סמיכות ובגדים משומשים, חברים תרמו לנו ארון והתחלנו לייסד את ביתנו החדש. רוב תושבי עמואס לנו בבית ספר לנערים או בתוך המסגד בראמאללה לפני שעברו לעמאן. צעירי עמואס בזזו את שוק הירקות ואת מחסני האו"ם כדי לחלק מזון על תושבי הכפר. תוך חודשיים, המשפחות שנותרו בראמאללה מצאו בתים וגרו בהם.

מרגע גירושנו מעמואס, תמה הילדות שלי, מאז ידעתי מה זה כאב, אחריות, עצב, דיכוי, רעב וצמא. אך השיעור המאלף ביותר שלמדתי מהחוויה הזאת שהחיים יכולים להתהפך ולהשתנות מהיסוד. איך היינו ואיך נהיינו? כל דבר שעשיתי לאחר מכן הזכיר לי את הילדות בעמואס. במקומות שלמדתי השוויתי בין בין בית הספר החדש לבין בית הספר של עמואס. כל פעם שראיתי ילד עצוב נזכרתי באשר אירע לכפר שלנו. כל פעם שאני שומע על מוות אני נזכר בגופת החייל המצרי המושלכת לצד הדרך כשיצאנו את הכפר ונזכר באביו של חברי מחמד שנפגע מרסיסי פגז ונהרג. הוא היה איש שקט ולבבי, כל יום ביקרתי בבית שלהם, אני נזכר במראה שלו מתבוסס בדמו שכוב על בטנו. כל פעם שאני מנסה להבין את התחושות של חברי שראה את אביו מת, אני נכשל ומרגיש מועקה. כל פעם שאני רואה שדה מישורי שטוח ועצים גבוהים נזכרתי בשקדיות שלנו ובאדמותינו. כל פעם שאני אוכל תאנים אני נזכר במטע התאנים שהיה לנו. כל פעם שאני אוכל ענבים אני נזכר בגפן שבבית שלנו בכניסת הכפר שבשנת 1966 קטפנו ממנו שלושים וחמשה ארגזי ענבים. כל פעם שאני אוכל ממתק אני נזכר  ב"כֻּלּאג'" של אמא. [כֻּלאג' –   ממתק, בצק ממולא בשקדים ואגוזים]. כל פעם שמגיע חג אני נזכר את שמחת וזוהר החגים בעמואס, שדרך אגב אני נשבע שלא נהניתי באף חג אחרי החגים של עמואס, שם חיכינו לחג כי הוא יום מיוחד במינו, קיבלתי כסף במתנה וקניתי מה שאהבתי, ביום השני של החג קנינו אני וחבריי צעצועי ירי, נחלקנו לשתי קבוצות ושיחקנו מלחמה באזור הררי שכביש עמואס – יאלו חוצה אותו לשניים. אני עדיין זוכר איך רכבנו על חמורים, משחקים או מבלים באזור אלמשאעאת או בין עצי המנזר, איך גנבנו פרות, תפוחים בעיקר, ממטעים של אחרים, איך נתלינו על האוטובוס ואיך שהנהג עֻמַר נִמר סילק אותנו. כן, היו לי בעמואס ילדוּת, שמחה, אהבה, ושמחת חיים שלא הכרתי לאחר מכן. נסעתי להרבה מקומות, לעמאן, סוריה, לבנון, האמיריות המאוחדות ומצריים, נהניתי שם אך לא טעמתי את מה שאני חושב שהוא אהבה לאחר גירושנו מעמואס. נדמה לי שאני יודע עכשיו מה הסיבה. כי מאז, נטשתי את הילדות או כי מאז הילדות נטשה אותי. 

--------------


אחמד אבו ע'וש נולד בעמואס באוקטובר 1953.

הספיק ללמוד בעמואס עד כתה ז', אח"כ למד שנה בעמאן, חזר עם משפחתו לגדה המערבית והמשיך את לימודיו בחט"ב ביתוניא ובתיכון ראם-אללה.

הוא למד כלכלה באוניברסיטה הערבית בביירות ולימודים ישראלים באוניברסיטת אלקֻדס באבו דיס. עבד כמורה במשך שלוש שנים במדינת האמיריות הערביות המאוחדות ולאחר מכן עבד בתחום הבניין עד 1977 כאשר כוחות הכיבוש עצרו ושפטו אותו לשתים עשרה שנים בכלא.

מאז 2005 הוא עומד בראש עמותת האסירים הפלסטינים המשוחררים ומתחילת השנה הוא גם יו"ר עמותת עמואס. כיום הוא בעל חברה קבלנית בתחום הבניין וגר בעיר ראם- אללה.

אחמד אבו ע'וש הוא גם משורר שחיבר שני ספרי שירה וחוקר בענייני ישראל, פלסטין והעולם הערבי, ערך וכתב שלושה ספרים בנוסף למספר מאמרים ומחקרים.