נד'מיה מחמד עבד אלקאדר והדאן
שנת לידה: 1933 (הערכה)
מקום לידה: ענאבּה
מיגורים נוכחיים: עין עריכּ (ליד ראמללה)
תאריך ראיון: 11.5.2017
ראיין: עמר אלע'בארי

-------------------------

תמלול העדות: 

אני לא יודעת באיזה שנה נולדתי. לא לקחנו את הקושאנים ולא כלום. השארנו את הבתים פתוחים. עזבתי את הכפר בגיל 15. בענאבה האנשים עבדו בפלחה. כל אחד באדמה שלו והפרנסה שלו. עבדו והיו להם צאן, דבש ואדמות. הבית של אבא שלי היה ליד המסגד במרכז הכפר. שם היו הבתים של בני הדודים שלי. כולנו בחוֹש אחד[קומלפקס בתים סביב חצר]. לא כמו היום אחד בונה בית מרוחק וגר לבד.

לכל בית היה טבון. הנשים אפו בו לחם, בישלו דגים ותפוחי אדמה בתוך קדרה. כמה בא לי לטעום מתבשיל הדגים שאמי הייתה מכינה. לאמא היה טבון, לחמתי היה טבון, לסבתא היה טבון. לכל אשה היה טבון. בתור ילדה אפיתי לחם בטבון, אבל לא הייתי ממש מיומנת, לכן אחרי שהתחתנתי חמתי לימדה אותי.

בכפר היו חמולות ושכונות. שכונת משפחת והדאן, קטאש, עביד, כּסג'י, מחמוד, יאסין, אבו עבדו, אבו בהא, בדואן, מסארוה, אלה באו ממצרים וגרו בכפר שלנו. והדאן ובדואן הם משפחה אחת. אנשים זרים שנקלעו לכפר היו מתארחים במדאפה [בית פתוח להכנסת אורחים בבעלות ראש המשפחה], נותנים להם מזרנים לישון עליהם, מביאים למדאפה לחם ודבש ולמחרת מבשלים ומגישים להם ארוחה.

לכל משפחה הייתה שכונה. לכל בית היה טבון והיו בורות מים. אזור אלעטן, דרומית-מזרחית לכפר היה מלא בורות מים. לא היו מעיינות מים בכפר, הכל בורות. הוצאנו את המים בדלי מעור קשור לחבל ארוך.      

הבית של אבא שלי היה ליד המסגד. היה בית גדול עם קשתות. אנחנו ישנו למעלה והצאן למטה. הדלת הייתה מעץ ועליה ציורים. המסגד היה מבנה קטן אבל בנוי מאבן יפה, אין צריח ואין כפה. הקירות היו כמו קשתות, מבנה מקומר. השיח' של המסגד, שהיה גם אמאם וגם מואזן, היה איש נמוך עם מצנפת על הראש, שמו אלשיח' עאיש. היה עולה על הגג וקורא בקול רם לתפילה.

במשפחה היינו ארבע אחיות ושני אחים. היה אצלנו הרבה צאן. כל יום רביעי אמא שלי מכרה גבינה בשוק ברמלה. הייתה מעמיסה את הגבינה על החמור, רוכבת עליו לרמלה. תוך דקה הייתה מוכרת את הגבינות שלה כי היא מענאבה. האנשים היו שואלים אותה את קבּאבּיה? [מכפר אלקבאב], הייתה עונה לא אני ענאבּיה. אנשי אלקבאב היו מרמים בגבינה.

היו לנו פרות, צאן, גמלים, חמורים, תרנגולות, יונים, אווזים, ותרנגולות הודו ועוד. עשינו גבינת צאן ומכרנו אותה. היו לנו עצי זית.

התחתנתי בענאבה. הייתי בת 14. כשהתחתנתי הכינו לי שמלות שנתפרו מ- 100 חבילות חוטים. נתפרו על ידי תופרת בלוד. המשפחה שלי והמשפחה של החתן נסעו יחד כדי לקנות את השמלות והבגדים שלי. היו לוקחים מהבית סומסום וחיטה, מעמיסים על משאית ומוכרים אותם בלוד ורמלה, ובכסף היו קונים בגדים לכלה. היו קונים מטפחות דקות ועדינות, קראו להן מטפחות דלעונא. מטפחת גדולה. שמו בכל מטפחת גרגרי חומוס קלויים, חומוס שאמי [סורי] טעים ורך, היו קושרים את המטפחת ובתוכה גרגרי החומוס ונותנים במתנה לכל אישה או נערה שמגיעה לחתונה. והיו כמובן מכינים חינה לכלה. היו כמה נשים מומחיות בציור החינה על הידיים והרגליים של הכלה. היו עושים מסיבות בערב במשך שלושים יום. כל ערב היו רוקדים ושרים. היו מאירים את אזור החתונה על ידי לפידים. היו עוטפים את קצה המקל בבגדים בלויים וישנים, טובלים אותם בנפט ומדליקים, וכך נהיה אור בכפר. כל משפחה הייתה מביאה לפיד וכך כל הכפר היה מואר. בחתונה שלי עשו מסיבות שלושים יום. מסיבת החינה הייתה בלילה האחרון לפני יום החתונה.    
 
החתן היה רוכב על סוס והכלה על סוס אחר, שני הסוסים היו הולכים יחד כמו מצעד, ומאחוריהם הלכו נשים וגברים תוך כדי שירה. הנשים היו לובשות צעיפים, זהב וסינרים [ סינר מסורתי מעל לשמלה באזור הבטן]. היו רוקדות ושרות. את הסינרים היו קונים ברמלה. בישלו אוכל בחתונה. היו ממלאים סירים גדולים חיטה ובשר. שחטו שבעה שמונה גדיים. אכלו עם הידיים. הגברים היו רוקדים דבקה. בעלי, גיסי ואבו ג'לאל היו "דבקאים" טובים. כל הגברים בענאבה ידעו דבקה. החתונה שלי הייתה בקיץ. שנה לפני העקירה. ביום שיצאנו מענאבה, בעלי נשא את "שמלות הכלה" שלי על שכמו, ואחר כך מכרנו אותן. רק המפתח של הבית נשאר אצלי.    
בתור ילדה הייתי הרבה ברמלה ולוד. אמא הייתה מרכיבה אותי על האתון, מעמיסה לידי מצרכים שקנתה במלה, בטטה, מקלות סוכר, פירות, תותים, וחוזרות לכפר. בעלי לקח אותי ליאפא, וגם למשחקים והנדנדות ברמלה בחג נבי סאלח. בלוד ורמלה היה הכל. זהב, בד וכל דבר. בכפר אצלנו היו כמה מכולות. הייתה מכולת אבו עבדו ומכולת מחמד אבראהים ועוד. הם מכרו ממתקים ודברים פשוטים. מכרו טחינה.

עלי בדואן בנה בית ספר גדול בכפר. הכינו אותו ומילאו אותו רהיטים. יצאנו מהכפר והלך בית הספר. זה היה בית ספר חדש ליד הפרדס בדרך למלה. קרתה הנכבה והלך בית הספר. לפני זה היה בכפר בית ספר ישן ליד במרכז הכפר. הבנות לא למדו, רק הבנים. כשהלכנו למלא מים מהבור הייתי רואה את בית הספר ואת הבנים בדרך אליו. אבל אני לא הלכתי לבית הספר. למשפחת חמי היו בורות מים באזור אלנתאש ואסור אלח'לה [המורד] ושני בורות בחצר הבית. שני אלה היו לפרות. היו מתמלאים מים מהגג, מים מלוכלים, היינו ממלאים שתי חביות או שלוש בשביל הפרות. אבל לצאן היינו מביאים מים נקיים מבור אלעטן. היו בכפר כמה משאיות אבל אני לא זוכרת למי. אבל רוב האנשים התניידו על סוסים וחלקם קשרו כרכרה לסוס כמו אנשי לוד. לא היו יהודים קרובים לכפר. היו יהודים במושבת אבו שושה [גזר]. בתקופת העימותים בין לוד והיהודים, אנשי ענאבה נחלצו לעזור, תקפו את אבו שושה [גזר] וגנבו כבשים ופרות הולנדיות.

יצאנו מענאבה עם כל הכפרים בסביבה. תקפו את כל הכפרים ולקחו אותם בין יום ולילה. כשהיהודים הגיעו לכפר אני הייתי שם בתוך הכפר. התחילו לירות. חמתי אמרה תתכוננו לעזוב. זיבלה [ניקתה והכניסה קש חדש] את הטבון, לקחה תבשילים, לקחה לחם ויצאנו. האנשים התחילו לקרוא אחד לשני. ברחנו בלילה. היה בלגן בכפר. הצבא של המלך עבדאללה גם הוא עזב את הכפר. התחמושת נגמרה. 

הכפר שלנו גדול. כולנו יצאנו יחד. יצאנו והמשכנו ללכת ללכת ללכת בלילה עד שהגענו לשלתא [שילת]. הוצאנו גם את הצאן והפרות, הם הבהמות התעייפו, נשמו חזק מרוב צמא, היה צריך גם לחלוב אותן. המשכנו ללכת והגענו לנעלין, בלעין, עד שמצאנו מעיינות מים בדרך ליד מזרעה והשקינו את בעלי החיים. היינו כל המשפחה יחד. בלילה הלכנו וביום נחנו מתחת לעצי הזית. גרנו כחודשיים בדיר בזיע, אחר כך בביתוניא גרנו כחודשיים בתוך בית נטוש ליד באר מים. אנשים אמרו שאפשר לנסוע ליריחו ברכבים של המלך עבדאללה בחינם. ירדנו ליריחו. גרנו שם שבעה חודשים. הבית של ההורים שלי בעקבת ג'בר [מחנה פליטים ביריחו] עוד קיים וגרים בו אנשים מעזה. במחנה עקבת ג'בר היו תולעים וכינים. הגיסים שלי היו לוקחים את הגמלים לים כדי לשטוף אותם. אחר כך מכרו את הצאן ובעלי החיים כולם כדי לקנות אוכל. שני דודים שלי נסעו לעמאן כדי לעבוד. ראו את הפליטים מקבצים נדבות ליד המסגדים. שני אנשים מענאבה מתו שם מרעב. חזרו הגיסים שלי לכאן לעין עריכּ ואמרו אנחנו נישאר כאן. בנינו צריפים קטנים. כששכבת בתוך הצריף הרגליים היו בחוץ בשמש. אחר האו"ם בנה יחידות דיור כאן, זה היה אולי ב- 1958. בעלי התחיל לעבוד בסיתות אבנים.

ביקרתי בענאבה בפעם הראשונה ב- 1995. הכל בכפר היה הרוס. רק עצי הזית, הצבר והתאנה עומדים כמו שהיו.

אנשאללה נחזור לכפר שלנו. אנשי העיר כאן עדיין מכנים אותנו פליטים. אני לא רוצה להמשיך להיות פליטה. כשחמי גסס, היו דמעות בעיניים כל הזמן מתוך עצב וגעגוע לענאבה. אני מבקשת מכם, כשתבקרו שם תמסרו דרישת שלום לענאבה. דרישת שלום לכפרי.