אלטירה (רמלה)

מידע

מחוז: אלרַּמְלָה

מספר תושבים 1948: 1500

תאריך כיבוש: 10/07/1948

יחידה כובשת: אלכסנדרוני & חטיבה 8

יישובים יהודיים על אדמות הכפר לפני 1948: אין

יישובים יהודיים על אדמות הכפר אחרי 1948: חלק מטירת יהודה

רקע:

הכפר ניצב על גבעת גיר, 12 ק"מ מצפון-מזרח לרמלה. אל-טירה זוהה עם היישוב הצלבני תַ'אַרִיה. ב-1596 חיו בכפר 160 תושבים, לפי רשומות המס העות'מניות ובסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפר בינוני, בנוי מלבני בוץ וקש. ב-1931 נמנו בכפר 892 תושבים שהתגוררו ב-225 בתים, בנויים מלבני מלט ומאבן. ב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-1290, כולם מוסלמים. בכפר היו שני מסגדים, שהעתיק בהם – שהיה קטן יותר בגודלו – נקרא אל-עוּמארי. בית ספר יסודי נוסד בכפר ב-1922, ולמדו בו 110 ילדים ו-22 ילדות ב-1947-48. מי שתייה סופקו לכפר מבאר במערבו, מבארות פרטיות קטנות ומבריכת אל-ואק [בריכת צרטה], ששכנה שני ק"מ ממזרח לכפר והיתה מרוצפת אבן. אדמות הכפר השתרעו באמצע שנות ה-1940 על 5,401 דונם. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות בעל וגידול בעלי חיים. שוק בהמות התקיים באל-טירה, בהשתתפות כפרים שכנים. ממצאים מהתיישבות קדומה במקום כוללים יסודות בניינים, קברים חצובים בסלע ועמודים מונחים על הקרקע.

מפקד צבא השחרור הערבי, פאוזי אל-קאוקג'י, דיווח על התקפה "כבדה" על אל-טירה ב-10 במאי 1948, חודשיים לפני כיבושו, במקביל לתקיפות ההגנה על קלקיליה. הכפר נכבש ב-10 ביולי 1948, במטרה לסייע בכיבוש לוד. ב'תולדות מלחמת הקוממיות' נמסר שהכפר נכבש בידי כוחות של חטיבת אלכסנדרוני וחטיבה 8 כחלק ממבצע דני. באותו היום פוצצו רוב בתי הכפר ובמעט שנותרו, התבצרו כוחות צבא. הכפריים ברחו ככל הנראה תחת ההתקפה, או גורשו.

מהגרים ממזרח אירופה הקימו את מושב טירת יהודה ב-1949 על אדמות הכפר, 1.5 ק"מ מדרום-מזרח לאתר הכפר. המושבים גבעת כ"ח (1950), וברקת (1952), הוקמו גם הם על אדמות הכפר. אתר הכפר, שנמצא בסמוך לדרך סלולה, נטוש בחלקו וגדלים בו מגוון עצים כמו זית, תמר ותאנה. ניתן להבחין בחורבות של חלק מהמבנים ההרוסים. מספר מבני אבן שרדו - חלקם נטושים, בחלקם גרים ישראלים ואחרים משמשים למשכן בהמות. כמה בתים הרוסים נמצאים בתוך מושב ברקת. בחלק מהאדמות שמסביב נטועים ענבים וקיווי.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 417-418

מידע ממקורות נוספים:

לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס, אל-טירה נמנה על הכפרים אותם ביקש בן גוריון להרוס, ב-פנייתו לוועדת שרים ב-13 ספטמבר 1948 (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1991, עמ' 225).
לפי הערכתו של סלמן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 1,496 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 36).

סרטונים

חוברות

אחר