איתן היקר,

תודה לך על העלאת הנושא החשוב הזה, שמדובר בו לעיתים נדירות, ומן הראוי שיצא לאור. אכן הוקמו מחנות עבודה בפלסטין. כך קרה הדבר:

דפוס הגירוש האופייני של כפר פלסטיני היה כלהלן:

הכפר כותר משלושה כיוונים, כשהרביעי פתוח על-מנת לאפשר את הגירוש. גברים הופרדו מנשים. הנשים והילדים גורשו ללבנון, ג'נין, רמאללה, או עזה (לפי מיקום הכפר), לאחר שנלקחו מהם חפצי ערך. נבחרו בין 20 ל 100 גברים צעירים שנורו ונרצחו בקבוצות של 4 עד 6, לאחר שצווה על הקבוצה שקדמה להם לחפור בשבילם קבר אחים. גברים בריאים אחרים נלקחו למחנות עבודה. משימותיהם המיידיות היו לקבור את הנרצחים מכפרים אחרים, להרוס בתים ערביים, לסלק את חורבות הבתים שכבר נהרסו, ולשאת פריטים ששרדו לבתי יהודים. באופן כללי הם ביצעו עבודות מפרכות ומסוכנות. מזונם היה פרוסת לחם ליום. הם נכלאו במחנות ריכוז צפופים. תנאיהם השתפרו לאחר ביקורי הצלב האדום.

בידי שתי ראיות מוצקות לקיומם של המחנות:

1. עדותו של ניצול הטבח בטנטורה כפי שפורסמה ב 1951. תחנתו האחרונה היתה במחנה העבודה באיג'ליל. (הטבח בטנטורה היה נושאה של התיזה שהתקבלה ע"י אוניברסיטת חיפה מאת טדי כץ. הוא הועמד למשפט באוניברסיטה בדצמבר 2000 וסולק מהאוניברסיטה בנובמבר 2001. בית המשפט האינקוויזיטורי של אוניבסיטת חיפה מתכנן כעת לסלק את מורהו, אילן פפה המהולל. כזהו הצדק ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

שייח מוחמד נימר אל חטיב, אימאם ידוע של חיפה, בספרו "הנכבה של פלסטין", שפורסם ב 1951, מביא את העדות המזעזעת של מרוואן עיקב אל-יחיה, עד מהטבח בטנטורה, ששלד ביתו עודנו עומד. העד מספר:

"עבדתי בחיפה ולאחר נפילתה חזרתי לכפרי, טנטורה, שם נולדתי. היהודים תקפו וכבשו את כפר לאם שבצפון ו את סיזרייה (קיסריה) שבדרום. במזרח היתה המושבה זכרון יעקוב ובמערב הים. היינו מוקפים. האנשים החליטו להתנגד, גם מפני שהיו הכפר הערבי האחרון. בלילה שבין ה 22 ל 23 במאי תקפו היהודים משלושה כיוונים ועלו בסירות מן הים. נאבקנו ברחובות ובבתים. בבוקר היו גופות בכל מקום. לעולם לא אשכח את היום הזה, כל חיי. היהודים כינסו את כל הנשים והילדים במקום בו השליכו את הגופות כדי שיראו את בעליהן המתים, אבותיהם ואחיהם במטרה להפחידם, אולם הם נותרו שלוים.

הם כינסו את הגברים במקום אחר, חילקו אותם לקבוצות וירו בהם למוות. כששמעו הנשים את היריות, הן שאלו את השומרי היהודי לפשר הדבר. "אנו נוקמים את מתינו" הוא השיב להן. קצין אחד בחר 40 גברים ולקח אותם לכיכר הכפר. בקבוצות של 4 הם נלקחו הצידה. ירו באחד והורו לשלושת האחרים לשאת את גופתו לבור גדול. אחר כך ירו בעוד אחד והשניים הנותרים היו צריכים להשליך את גופתו לבור וכך הלאה.

חיכיתי לגורלי כשנשמעה הפקודה: לעלות לאוטובוס. לקחו אותנו לזכרון יעקוב, שם הובלנו למרתף לח וחשוך. נראה היה לי שנכנסתי לקבר המוני. היינו כ 300 איש. היה מקום רק לעמוד. הושארנו שלושה ימים ללא מזון. חשתי מסוחרר ומותש. אחדים נאלצו לפסוע מעל לגופות. אז לפתע נפתחה הדלת. חרדנו ממה שיבוא. נדחסנו עומדים למשאיות חונות. כשהתמלאה משאית סגרו אותה והורו לכולם לשבת. הם איימו לירות בכל ראש שיוכלו לראות. אך איך יכולנו לשבת? הם חבטו והיכו בראשי העומדים. כה הרבה דם התפרץ. תחת שמירה הובלנו לאום-חאלד [כיום נבלעה ע"י נתניה], שם נלקחנו למחנה ריכוז ומשם לעבודה בכפייה. הוטל עלינו לחצוב ולשאת אבנים כל היום [במחצבה]. מזוננו היומי היה רק תפוח אדמה בבוקר וחצי דג מיובש בלילה. כל מי שלא ציית לפקודות הוכה. לאחר 15 יום הועברו כ 150 איש למחנה אחר. אני הייתי אחד מהם. הייתי בהלם מכך ששני אחיי נשארו מאחור. כשעזבנו את הנשארים, סודרנו בשורה ופקדו עלינו להתפשט. לגבינו זה משפיל ביותר. סירבנו. נורו לעברנו יריות. שמותינו הוקראו והיה עלינו לענות "המפקד". העבירו אותנו למחנה אחר בכפר איג'ליל. שם כפו עלינו מייד להתחיל בעבודה, שהיתה לפנות אבנים מבתים ערבים הרוסים. הושארנו ללא אוכל יומיים, אז נתנו לכל אחד חתיכת לחם יבש. [...] יום אחד הכריז קצין דובר אנגלית שמעתה יתיחסו אלינו כאל שבויי מלחמה ע"פ אמנת ג'נבה. שמחנו מאד. לאחר מכן השתפרו במעט התנאים. [...] לאחר חמישה חודשים הוחזרנו למחנה הראשון. [...] חודשיים אחר כך 20 אנשים ברחו. אני הייתי בין הנשארים. בבוקר למחרת, משנתגלתה הבריחה, הוכנסנו, תושבי הכפר טנטורה, לכלוב, שפכו שמן על בגדינו ולקחו לנו את השמיכות. העבירו אותנו ממחנה אחד לשני, עד שלאחר זמן רב שוחררנו. לא האמנתי שאוכל לצאת מזה חי."

2. הצלב האדום הבינלאומי ביקר במחנות העבודה. הדו"ח שכתבו ב 6 בפברואר 1949, (No. G59/I/GC), הותר לפרסום כעת, לאחר 50 שנה, ועותק ממנו שהצלחתי להשיג מפרט:

1 - מחנה מספר 791 בכפר איג'ליל שליד הרצליה: 1991 אסירים. מפקר ישראלי: מושדל
2 - מחנה מספר 792 בעתלית שליד חיפה: 1640 אסירים. מפקד ישראלי: וייסבאך
3 - מחנה מספר 793 בסארפנד שליד רמלה: 1360 אסירים. מפקד ישראלי: רפפורט
4 - מחנה מספר 794 בתל-לוינסקי שליד תל-אביב: 1310 אסירים. מפקד ישראלי: קוסובסקי

(דו"חות קודמים מפרטים מספר אסירים גבוה יותר)

אלו היו המחנות שהצלב האדום ביקר בהם. ישנם מחנות ריכוז נוספים בהם לא ביקר הצלב האדום. יש לציין כי היחס לאסירים היה גרוע בהרבה לפני שהועברו למחנות בהם הורשה לבקר הצלב האדום.

הצלב האדום מדווח ב 11 בנובמבר 1948 כי היחס לאסירים היה כזה "שיאפשר את ניצולם המירבי להעשרת כלכלת ישראל". יש לזכור כי הצלב האדום נוטה להמעיט בחומרת התנאים הנצפים שכן הארגון עוסק בהטבת תנאים ולא בהוקעתם. המעשה הישראלי הזה מזכיר מעשים גרמניים ממלחמת העולם השנייה, ובמקרה רבים מהמפקדים במחנות העבודה הללו אך זה באו מגרמניה. הם היו צריכים לדעת איך זה להיות במחנה ריכוז.

האסירים נשארו במחנות הישראליים בין שנתיים לחמש שנים. רובם שוחררו עד 1955.

יחס זה לאסירים, ברובם אזרחים, מנוגד לאמנת ג'נבה ולתקנון רומא מ 1988 שהוביל להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי שיפתח ב 1 ביולי 2002. על פשעי מלחמה לא חלה התיישנות. העבריינים עשויים להיענש באופן אישי, והקורבנות זכאים לפיצוי באותו אופן שבו מקבלים הקורבנות היהודיים פיצוי במליוני דולרים על סבלם במחנות עבודה נאצים. גם היפנים פיצו את חיילי בעלות הברית בגין דברים דומים. האשמה גדולה הרבה יותר כשמדובר באזרחים.

איתן, אולי יהיה באפשרותך ליצור קשר עם מי ממפקדי המחנות הישראלים, ולקבל מהם איזשהו וידוי, אולי בתקווה להקל על מצפונם לפני מותם.

גם אם זה ייקח הרבה זמן - הצדק לבסוף ייעשה.

בשל חשיבות שאלתך, הרשיתי לעצמי להפיץ את האימייל לחברים.

סלמן אבו סיטה."