כאשר שירה (שם בדוי), מורה להיסטוריה בחטיבת ביניים במרכז הארץ, הזכירה בפני תלמידיה את המילה "נכבה" לפני שלוש שנים, לאף אחד מהם לא היה מושג במה מדובר. היום, היא אומרת, המונח הזה פשוט עולה לבד אצל התלמידים. הם יודעים על זה ומדברים על זה. לדבריה, הסיבה לכך ברורה - תיקון 40 לחוק יסודות התקציב, הידוע בפי כל כחוק הנכבה.
שירה היא אחת מכ-100 מורים ואנשי חינוך המלמדים את תלמידיהם את נושא הנכבה בסיוע ערכת לימוד ייחודית הנקראית "איך אומרים נכבה בעברית?". את הערכה פיתחה עמותת "זוכרות", ארגון קטן שמקורו בתל אביב ששם לעצמו מטרה לקדם את ההכרה ההיסטורית בנכבה הפלסטינית בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ושתומך בזכות שיבת הפליטים וצאצאיהם.
עמותת זוכרות מפיצה את הערכה למורים בימים שבהם שבה הנכבה פעם אחר פעם לכותרות כנושא שאין לגעת בו, בראש ובראשונה 
בין כותלי בית הספר. באוקטובר 2009 החליט משרד החינוך לאסוף את כל העותקים של ספר לימוד שהציג את הטענה בדבר טיהור אתני שנעשה ב-1948; באותה השנה אסר השר גדעון סער על לימוד הנכבה בבתי ספר ערביים; בספטמבר 2010 הורה משרד החינוך לבית הספר התיכון שער הנגב לחדול מלהשתמש בספר לימוד המשלב נרטיבים היסטוריים מרכזיים כפי שהם מוצגים על ידי ישראל והפלסטינים; באותה השנה הורה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד, צבי צמרת, לשכתב את ספר הלימוד העיקרי באזרחות, "להיות אזרחים בישראל" כיוון שנתפס כביקורתי מדי כלפי המדינה.
על רקע כל זה, זוכרות הפיצה בשנתים האחרונות שלוש מאות עותקים של ערכת הלימוד. זו עוסקת ביישובים הפלסטיניים לפני שנת 1948 ואחריה, ובזיכרון הישראלי והפלסטיני של כיבוש כפרים והריסתם, בריחת הפליטים וגירושם. הערכה לא זכתה לאישור משרד החינוך, ומרבית המורים שמשתמשים בחומר מתוכה מסתירים לרוב את דבר השימוש בו.
לצד פרקים היסטוריים, הערכה מזכירה סוגיות היסטוריוגרפיות שונות, מבקשת לדון במושגים כמו ריבוי היסטוריות ונרטיבים ומעוטרת בשמותיהם של הוגים דוגמת פרידריך שליירמאכר והאנס גאורג גדמר. יחידות הערכה מציעות סרטונים ובהם עדויות של פליטים פלסטינים; סרטונים ישראלים העוסקים בשאלת הזיכרון הישראלי של אירועי 1948; דיון במשמעות זכות השיבה לפלסטינים ולישראלים כיום, ועוד הצעות לדיון וחומרים רבים אחרים. איתן ברונשטיין מייסד תנועת "זוכרות" מבקש להדגיש שמטרת הערכה אינה להציג את נרטיב פלסטיני. "מבחינתי, הנכבה היא חלק מההיסטוריה שלנו", הוא אומר, "כמו שהיא חלק מההיסטוריה הפלסטינית".
דפנה, מורה להיסטוריה ואזרחות בצפון הארץ, נוהגת להשתמש באחת מיחידות הערכה, המציגה שלושה תיאורים מתחרים לאירועים שהתרחשו בכפר עין ע'זאל שבכרמל המזרחי. התלמידים מתבקשים להציג את הגרסאות השונות ולדון בהן.
בתיאור הפלסטיני הדגש הוא על "כנופיות ציוניות" שהפגיזו את משולש הכפרים אג'זם, ג'בע ועין ע'זאל תוך הפרת הפסקת האש. מנגד מוצג קטע מתוך הספר "מלחמת הקוממיות" בהוצאת צה"ל לפיו הכפרים הותקפו לאחר שתושביהם ירו על כביש תל אביב-חיפה ובכך חסמו אותו בפועל.
"זה פקח את העיניים, כי הניגודים בין הגרסאות היו ממש מטורפים. בשום מקום לא שמעתי את הנרטיב הפלסטיני", אומרת מיכל, תלמידת כיתה י"א שהשתתפה בשיעוריה של דפנה. "היה מאוד מעניין לראות לא רק את הצד הישראלי ולצאת מנקודת המבט שאנו לומדים בישראל, שאנחנו גיבורים ותמיד מנסים לדכא אותנו". לדבריה, זה עורר מן הסתם דיונים פוליטיים, אבל "היה קונצזוס שמעניין לראות את שני הצדדים. זה לא שדפנה באה ואמרה מה נכון". רז, חברה לכיתה, אומר כי "כל המקרים שלמדנו עם שני נרטיבים לא גרמו לי לפקפק בנוכחות שלנו כאן אבל הם גרמו לי להבין למה יש נגדנו כזו עוינות".
הן דפנה והן שירה חששו להתראיין בשמן המלא מחשש לסנקציות מצד משרד החינוך. דפנה, שמציינת שהיא "מורה ציונית, אומרת כי הן בשיעוריה בכיתה והן בהשתלמויות למורים היא אינה מספרת מהיכן קיבלה את החומרים שבהם היא משתמשת. "משרד החינוך לא רואה את זה עין בעין למרות שאני מניחה שלאנשים ברי דעת לא יכול להיות ויכוח עם העמדה שאני מביאה, עמדה ביקורתית של לימודי ההיסטוריה שאני חושבת שכל מורה להיסטוריה צריך להציג".
כמו שאר המורים שרואיינו לכתבה, שירה מציינת שהיא אינה מיישמת את חומרי הערכה כפי שהם, אלא משלבת אותם עם מקורות רבים אחרים, וכי החומרים מהווים תוספת לתוכנית הלימודים הסטנדרטית ולא באים להחליפה. מזה שלוש שנים היא משתמשת בחומרים רבים מתוך ערכת הלימוד במסגרת קורס שעוסק במלחמות העצמאות כמקרה מבחן להשפעת ההיסטוריה על תפיסתנו בהווה.
"האמירות החינוכיות שלי קשורות לחשיבה היסטורית מורכבת, לחיבור בין מה שתלמידים לומדים בתיכון לבין מה שהיום קורה באקדמיה", אומר שירה. "אחד הדברים המעניינים שקרו לאורך הקורס הוא שתלמידים נשארו עם אותן עמדות אבל קריאות שהן גזענות טהורה כמעט נעלמו".
דברים דומים אומר עדו פלזנטל, מורה להיסטוריה, אזרחות וערבית בתיכון בירושלים שמשלב בשיעורים שונים חלק מחומרי הערכה. בבית הספר הוא ידוע כמי שמתעסק רבות בעולם הערבי בכלל ובנכבה בפרט ומרצה בנושאים אלו בחיל המדיעין . "אני מנסה להרחיב לתלמידים את הדעה מבחינה היסטוריוגרפית, שיבינו שהיסטוריה זה דבר יותר מורכב ויותר מעניין ממה שעשה נפוליאון בשנה זו או זו. ואני חושב שיש משמעות פוליטית ומוסרית למה שאני עושה. ההרצאות האלה הן הזדמנות טובה לדבר על מה זה חייל, מהם החוקים של מלחמה ומה אסור שיקרה במלחמה, בייחוד במלחמות פה".
"אני מתחיל את השיעורים בשלוש אמירות ציוניות ברורות (מתוך הערכה): הערבים ברחו, היינו מעטים מול רבים והערבים דחו את הצהרת החלוקה ולכן מגיע להם. אז אנחנו לומדים את הנרטיב הישראלי ומתחילים לאט לאט לבדוק מה היה פה לפני 1948 וממשיכים ב'למה הערבים דחו את החלוקה', שזו שאלה שלא שואלים ואז מתחילים לדבר על תוכנית ד' והגירושים. בשלב הזה התגובה היא משהו כמו, 'אוקי, אז הם גורשו אבל זה היה חלק מהמלחמה'. כאן אני מביא לתלמידים עדויות של מעשי הטבח בדיר יאסין ואז מתחילה השאלה האם זה חלק מהמלחמה או לא והאם מותר שזה יקרה או לא. אז מתחיל להתערער משהו - אולי זה לא היה חלק מהמלחמה? מה זה אומר על הנרטיב שלנו? מזה אומר על הזהות שלנו? כך מתחיל דיון שלם.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "מורים אינם רשאים ללמד תכנים, בכל נושא, אשר לא קיבלו את אישור הגורמים המקצועיים הרלבנטיים במשרד החינוך. מורים המלמדים תכנים, בכל נושא, אשר לא אושרו על ידי המשרד, פועלים בניגוד לנהלים".