ב-14 ביולי, יומיים אחרי פעולת חיזבאללה בגבול לבנון שבה נהרגו שמונה חיילים ישראלים ושניים נפלו בשבי, התקיימה בבית הקברות בנתניה - בפעם הראשונה אחרי 58 שנים - אזכרה משותפת לתשעה מהרוגי הקרב על עין רזאל. מפקד הפלוגה שלהם אז, אליעזר בן יקיר, הזכיר כיצד נהרגו: בעת ההיערכות להתקפה פגעה בהם פצצת מרגמה ישראלית. כך נפתח המבצע האחרון לכיבוש "המשולש הקטן" - שלושה כפרים פלסטיניים שהחזיקו מעמד עד ההפוגה השנייה ב-19 ביולי 1948, והמשיכו לחסום את כביש החוף בין זכרון יעקב לחיפה.

ימים אחדים לפני כן עוד התנהל עם ראשי הכפרים משא ומתן לחילופי שבויים וחטופים, שהסתיים בהצלחה. אחריו נפתח משא ומתן על כניעה, שאותו החליטו הכפריים להפסיק, משום שהאמינו כי יוכלו להחזיק מעמד עד להפסקת האש. אבל ממשלת ישראל לא התכוונה להניח להם. עכשיו, בחסות ההפוגה, היה ביכולתו של צה"ל להטיל למערכה נגד שלושת הכפרים הסוררים כוחות משלוש חטיבות, בסיוע חסר תקדים של שריוניות, ארטילריה וחיל האוויר.

אלוף משנה בדימוס בן-ציון פרידן, שפיקד על המבצע לכיבוש איג'זים, ג'בע ועין רזאל, אינו זוכר שכוחותיו קיבלו סיוע אווירי. "תותחים אני זוכר, זה כן", אומר פרידן, בן 89, בדירתו בנתניה. "אבל אני לא זוכר הרבה מאותו מבצע. השתתפנו אז בכל כך הרבה קרבות, שהפרטים מתערבבים בזיכרון, כך שאם אני לא בטוח - אני לא אומר".

אבל לשלושה מפליטי הכפרים, המתגוררים היום בכפר השכן פוריידיס, זכורות היטב ההפצצות מן האוויר. "המטוס בא להפציץ בתחילת הערב", מספרת סועאד דראושה מאיג'זים, שהיתה אז ילדה בת 12, על ההתקפה האווירית הראשונה. "פצצה אחת פגעה במסגד, אבל לא התפוצצה. 16 נהרגו באותו לילה". פתחי מוחסיין, שהיה אז בן שבע, זוכר את הגופות הפזורות ברחובות הכפר. עלי חמודה, אז ילד בכפר עין רזאל, זוכר הפצצות מהאוויר כל יום אחר הצהריים, שמהן הסתתר עם בני משפחתו במערה שחפרו "כמו מקלט". עו"ד מאהר אל-מאדי מחיפה, יליד חוות מאקורה שליד איג'זים, היה אז צעיר מכדי לזכור, אבל שמע מבני משפחתו על כך שאפילו הטייס עזר ויצמן השתתף בהפצצת הכפר.

זה נשמע כמו תיאור של חיל האוויר הישראלי היום, לא ב-1948. הפצצות מאסיוויות מהאוויר? בוודאי הכוונה למטוסים קלים, פרימוסים או פייפרים, שטייסיהם השליכו את הפצצות בידיים. אבל המסמכים הצבאיים שמצאה אפרת בן-זאב בעבודת הדוקטורט שלה, שהוגשה לפני שש שנים לאוניברסיטת אוקספורד, מציירים תמונה שונה. ההפצצות מן האוויר על איג'זים, ג'בע ועין רזאל החלו כבר בקרבות "עשרת הימים" שבין שתי ההפוגות, ונמשכו שבועיים. ב-12 ביולי בערב, למשל, השליכו מטוסים על איג'זים 420 ק"ג חומר נפץ ועוד פצצות תבערה. ב-17 ביולי הופצץ איג'זים שוב, וב-19 בחודש - עם כניסתה של ההפוגה השנייה לתוקף - הופצץ פעמיים.

למחרת כבר שככו הקרבות ברוב החזיתות וחיל האוויר הצעיר התפנה לשלוח למערכה את כליו הכבדים, מטוס דקוטה ושלושה "מבצרים מעופפים" שהוברחו מארצות הברית והגיעו ארצה חמישה ימים לפני כן. באותו יום הטילו המטוסים על שלושת הכפרים ארבעה טונות פצצות. "נגרם הרס רב ברכוש והיו הרבה אבדות", דיווח קצין המודיעין של מטה חזית הצפון.

לא סתם מיקדו אליהם שלושת הכפרים הללו תשומת לב רבה כל כך. למעשה, לחימתם אף זיכתה אותם בביטויי הערכה נדירים בספרות המלחמה הישראלית. בתוכנית המבצע לכיבושם, הכלולה בספר של חטיבת אלכסנדרוני, הוצג "האויב" כך: "800 נושאי נשק, כולל יחידות עיראקיות סדירות, קצינים ומספר עריקים מהצבא הבריטי. האויב חמוש ברובים ובמקלעים, מרגמות 2 אינטש ו-3 אינטש. כן יש ברשותו כשלוש שריוניות ותותח שדה אחד. רמת האימון של האויב גבוהה, משמעת האש שלו טובה. האויב מקיים קשר אלחוט ורצים עם 'המשולש הגדול'" - כלומר עם מטה הצבא העיראקי בג'נין.

בן-זאב, שבדקה את המסמכים הצבאיים מאותה התקופה כדי להשוותם עם העדויות שגבתה (עבודת הדוקטורט שלה באנתרופולוגיה עסקה בזיכרונותיהם של פליטים מטירה, עין חוד ואיג'זים), לא מצאה סימוכין לתיאור הזה. שום חייל עיראקי סדיר לא השתתף בהגנת המשולש הקטן, ובשלב מוקדם של המערכה אף הרחיקו מגיניו את עשרות הלוחמים הפלסטינים הבלתי-סדירים, בפיקודו של מוחמד א-סאפורי, שבאו לסייע להם. מכפרים אחרים באזור שהותקפו ונכבשו נמלטו אל המשולש הקטן אלפי פליטים ובהם גם לוחמים חמושים, אבל רובם ככולם לא נשארו אלא נסוגו הלאה, לכיוון ואדי ערה, מרחק 20 ק"מ משם, שהיה עדיין בשליטה ערבית. חריג אחד היה: יחד עם הנסוגים מטירה הגיע אל המשולש הקטן, תשעה ימים לפני נפילתו, עריק מן הצבא הבריטי, שהחליט להישאר ולהמשיך להילחם. עו"ד אל-מאדי שמע שזה היה קצין אנגלי; לפי אל-מאדי אחרי נפילת איג'זים נחלץ הקצין לגדה המערבית, שם המשיך להדריך לוחמים ערבים ונהרג בתאונת אימונים.

מסביב נפלו כפרים בזה אחר זה לידי הצבא הישראלי. גלי הפליטים הביאו אתם סיפורים על תבוסה לכוחות עדיפים וקורבנות רבים - ומטנטורה השכנה אף הגיעו שמועות על טבח. אך מגיני "המשולש הקטן" סירבו להיסחף בגל הבריחה. "רק במקומות מועטים מוצאים אנו יוצאים מן הכלל: כפרים ויישובים המחזיקים מעמד בים זה של פאניקה", נכתב ב"ספר תולדות ההגנה". "כך יש לציין מבחינה צבאית את עמידתם של הכפרים טירה, עין רזאל, איג'זים וג'בע באזור הכרמל דרומית לחיפה. כפרים אלה החזיקו מעמד זמן רב לאחר שנפלה חיפה, ולא זו בלבד, אלא שאנשיהם המשיכו להטריד את התחבורה היהודית לחיפה ואילצוה לעבור דרך ואדי מילח. טירה נכבשה על ידי כוחות צה"ל רק ב-16.7.48. שלושת הכפרים האחרים, שזכו לכינוי 'המשולש הקטן', נכבשו רק ב-25.7, לאחר שהדפו שתי התקפות של צה"ל ונערך עליהם מצור. כ-800 מאנשיהם פרצו להם דרך והגיעו על נשקם לקווים הערביים בוואדי ערה".

תיאורים מחמיאים מופיעים גם ב"תולדות מלחמת הקוממיות" ("עדיין נותרו בכרמל מספר כפרים ערביים נועזים ועקשנים") וב"תולדות מלחמת העצמאות" ("שני ניסיונות קודמים, שנעשו על ידי כוחות צה"ל לשתק את כפרי 'המשולש הקטן', נסתיימו בכישלון וגרמו להעלאת כוננותם ועליית רוחם. שלושת הכפרים נלחמו בגבורה עד רדתם"). אבל ספרי ההיסטוריה הרשמיים מערפלים את הנסיבות שבהן נכבשו לבסוף הכפרים.

להמשך קריאת הכתבה במלואה