חלק מהכתבה שפורסמה בידיעות הקיבוץ. לקריאת הכתבה המלאה

"הספר הזה", מבהיר העורך, תומר גרדי, בפתיחה למדריך הטיולים "אומרים ישנה ארץ" (שיתוף פעולה בין כתב העת "סדק", הוצאת "פרדס" ועמותת זוכרות), "הוא קריאה. הוא הזמנה. הוא הצעה להכרה של הנכבה הפלסטינית. הוא מעשה של הכרה, פוליטית ואזרחית, בנכבה הפלסטינית, דרך צילום וכתיבה".

18 מסלולי סיורים מציע המדריך, אל רובעי ערים ואל כפרים פלסטיניים שננטשו במהלך הנכבה, ורובם נהרסו בידי ישראל. כמה עשרות פעילים ומתנדבים, רובם יהודים, מיעוטם פלסטינים, נענו לקריאת עמותת זוכרות לקחת חלק בעשיית הספר - איתור, שיטוט, תחקיר, צילום וכתיבה - אך רק מעטים, ופלסטיני אחד בלבד, הגיעו לישורת האחרונה, השלימו את משימתם, ועשו זאת היטב, ובאופן שונה מזה המקובל במדריכי טיולים - לא רק בתכנים, גם בגישה ובסגנון. 

חשיבותו של המדריך הזה בכך שהוא מחזיר להיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל פרק שנתלש, ולא בהיסח דעת, ושמדריכי טיולים, בעיקר כאלה המתפקדים גם כתועמלנים, נמנעו כל השנים מלגעת בו, או הכחישו וזייפו אותו במתכוון. 

מסע גילוי היסטורי
ארבעה קיבוצים, שהוקמו על חורבות יישובים פלסטיניים, מצויים על מסלולי הטיולים במדריך: נחשולים, דורות, גשר-הזיו ומצובה. ובעוד בכמה מהמסלולים נותנים כמה מהכותבים דרור לזעמם על מעשה העוול הציוני, שהביא את הקץ על פסטורליות הכפר הפלסטיני (זה, שלפעמים - אפילו הכותבים מציינים זאת - התגרה, התנכל ורצח ביישוב היהודי ובכוחות המגן, בטרם גורש), אחרים נמנעים מלצבוע את כתיבתם בצבע המונוכרומטי של זוכרות, ומסתפקים בתיאור מפורט, מרתק ושימושי, של מסלולם. 

כך, למשל, רונן זיו-לי, שכתב (עם אורנה מרטון) את פרק 1, "בין הגלוי לנסתר - מסע מאכזיב לאלזיב, מסע מבצת לאלבסה". זיו-לי (46), מקיבוץ ראש הנקרה, "ממש לא" מגדיר עצמו כאקטיביסט פוליטי, ואפילו לא כמעורב פוליטית, וממילא אינו חבר בעמותת זוכרות. אל פרויקט הספר הגיע במקרה, דרך הודעת דוא"ל שחיפשה מתנדבים לכתיבה על הכפרים שחרבו. 

"מאוד הסתקרנתי לגלות מה היה באזור מגוריי לפני שהוקם הקיבוץ, והחלטתי לצאת למסע גילוי של מה שהיה כאן לפני 1948", הוא מספר. "התחלתי מתוך בורות מוחלטת. באמת חשבתי והאמנתי שלא היה כאן כלום, ואם היה, אז אולי איזה בית וחצי של כפר מוזנח. והוי, כמה טעיתי. התחברתי לפרויקט גם מתוך הסקרנות שלי למקומות ולאנשים. אני מאוד אוהב לטייל, בארץ ובעולם, מסקרנים אותי סיפורים מקומיים, והפרויקט אפשר לי להכיר את המקום הרבה יותר טוב. להתחבר אליו, ולהתחבר לאנשים שחיים אתנו בארץ. בעקבות הספר, אני אוהב יותר את המקום שאני חי בו. החיים הם לא שחור ולבן, זה לא 'הם טובים ואנחנו רעים', או ההיפך. היופי של המקום שאנחנו חיים בו, הוא גם בזכות המורכבות שלו". 

"קולות שונים ביחס לנכבה"
למיטב ידיעתו, אומר רונן, זוכרות הוא הארגון היחיד בארץ שמנסה להתמודד עם סיפור הנכבה מנקודת מבט ישראלית. "אני מאמין שמדיניות של הסתרת הסיפור, ובמקביל, הבלטת סיפור 'הפרחת השממה', 'צמיחה מהחולות', וכיו"ב - לא משרתים אותנו כישראלים במדינה הזאת. זוכרות מאפשרת שיח שונה, מחשבה שונה, הסתכלות אחרת, מעבר למקובל בשיח הפוליטי הישראלי, תוך ניסיון להתמודדות אמיתית עם אחד הנושאים החשובים של חיינו כאן. 

"וההתמודדות הזאת היא לא על ידי חזרה על משפטים שחוקים לעייפה, של 'הם התחילו', ו'עשו לנו', ואסור לדבר, ולפחד לדבר. אני גאה לחיות במדינה, שלמרות שהאג'נדה שלה שונה לחלוטין מהאג'נדה של זוכרות, עדיין מתאפשרים בה הוצאת הספר והשיח האלטרנטיבי הזה. זוכרות מאפשרת לנו להיות מדינה דמוקרטית". 

במהלך השנה בה היה שותף לפרויקט הכתיבה של הספר, אומר רונן, הוא חווה פתיחות מדהימה. "אני חושב שזה גם מתבטא בספר עצמו. מי שיקרא את המסלולים המרתקים, המאתגרים והמעניינים, ישמע קולות שונים, אפילו מאוד שונים, בהתייחסות הישראלית לנכבה. זוכרות אפשרה לי את המסע המעניין והחשוב הזה". 

לקרוא בראש פתוח
על השאלה, האם הוא מסכים עם הגדרת הציונות, ככתוב בהקדמה לספר, כתנועה קולוניאליסטית, משיב רונן בשאלה: "למה אתה חושב שזו שאלה חשובה? אני ישראלי, אני אוהב מאוד את החיים שלי בישראל, אני רוצה להמשיך לחיות כאן, ושלילדיי יהיה כאן טוב. אני חושב שאת הספר צריך לקרוא בראש פתוח. לא מתוך עמדה מתגוננת. לשים בצד לרגע את מאורעות תרפ"ט, ואת 'הם עשו לנו'. אדרבה: אנחנו חזקים, אנחנו חיים במדינה שרצינו ורוצים לחיות בה. "אגב", מוסיף רונן, "תוך כדי הכתיבה גיליתי המון דברים על התנועה הציונית, שגם אותם לא הכרתי. אם אתה שואל, אז הצד הציוני שבי לא נפגע כתוצאה מהכתיבה. למדתי על פעולות, ותעוזה ותכנון ציוניים, שהלוואי שהיו לנו גם היום.