מסמכים המצויים בארכיון המדינה אשר בשנות השמונים הוסר מעליהם הסיווג הביטחוני סווגו בשנים האחרונות שוב כמסמכים ביטחוניים וחסויים, כך עולה מדבריו של חוקר במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת מרילנד.

שי חזקני, מי ששימש ככתב הצבאי של ערוץ 10 בשנים 2004-2008 ועומד להשלים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת ניו-יורק, דן בראיון (שהתוודעתי אליו לאחרונה במקרה) שהעניק בשנת 2014 לפודקאסט באנגלית "היסטוריה ע'ותמאנית" (Ottoman History), ברקע ובפוליטיקה מאחורי ההחלטה לסווג מחדש את המסמכים.

"היסטוריונים חדשים" מובילים דוגמת בני מוריס ("לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים"), אבי שליים ("קיר הברזל"), הלל כהן ("ערבים טובים" ו"תרפ"ט"), ואילן פפה ("הטיהור האתני של פלסטין") כבר עשו במסמכים שסווגו מחדש שימוש נרחב, והם צוטטו בהרחבה בספרי החוקרים.

אך למרות שספרים אלה, מטבע הדברים, זמינים לכל דורש, והם מצטטים מסמכי מקור מארכיון המדינה המצביעים על פקודות שניתנו לצבא-בהתהוות לגרש פלסטינים במהלך המלחמה בשנת 1948 – ממשיכה ממשלת ישראל לקדם את הנרטיב הרשמי לפיו הפלסטינים עזבו מרצונם החופשי. מכאן נובע הרצון של הממשלה, וליתר דיוק של הממסד הביטחוני, לשלוט בשיח על-ידי סיווג מחדש של המסמכים שכבר פורסמו.

בראיון בן 25 הדקות (המומלץ מאוד להאזנה לדוברי אנגלית) מספר חזקני, בין היתר, כי בשנת 1955 אימצה הממשלה הישראלית חוק המתיר לשמור על חסיון של מסמכים מסווגים למשך חמישים שנים לכל היותר. ואולם המוסד, הצבא והשב"כ, החולשים על ארכיונים נרחבים מאוד, סירבו לציית לחוק. מספר עתירות להסרת הסיווג מעל מסמכים ספציפיים הוגשו לערכאות משפטיות גבוהות, וחלקן עדיין מונחות בפני בית המשפט.

לקראת סוף הריאיון, מספר חזקני אנקדוטה מרתקת מהניסיון האישי שלו עם המסמכים המסווגים-מחדש, סביב מקרה עליו כתב ג'ו סאקו בספרו המאויר "הערות שוליים בעזה". סאקו ביקר בעזה ב-2002 וב-2003 כדי לערוך מחקר עבור ספרו אשר ראה אור בשנת 2009. "הערת השוליים" מתייחס למקרה שאירע במהלך הכיבוש הצבאי הישראלי בן שלושת החודשים של עזה במהלך מלחמת סיני בשנים 1956-7.

לצורך כתיבת הספר ראיין סאקו מספר עדי ראייה פלסטינים אשר סיפרו כי ראו כיצד חיילים ישראלים יורים למוות בלפחות מאה בני אדם לא חמושים מתוך המאות שקובצו והוכנסו לתוך חצר בית ספר ברפיח. על פי העדויות, האירוע התרחש ב-12 בנובמבר 1956. הפרטים, כפי שמתוארים בספרו של סאקו, מעוררי חלחלה, מה שמסביר את הסערה שחוללו המאמרים שפרסמו על הספר בעיתון הארץ ב-2010. בראיון בפודקאסט, מתאר חזקני כיצד עקב אחרי הדיונים שהתנהלו ברשת ובעולם הבלוגים סביב הטענות בספרו של סאקו.

אחד הבלוגרים, מספר חזקני, כתב פוסט על מסמך ספציפי שמצא ואשר אישר חלק מטענותיו של סאקו. חזקני היה במקרה בדרכו לארכיון המדינה כאשר קרא את הפוסט הזה. מכיוון שאותו בלוגר ציין גם את מספר התיק המדויק, ביקש חזקני לראות את המסמך בארכיון. אבל כאשר קיבל לידיו את התיק, מצא בו פתק בו נכתב כי המסמך המבוקש סווג שוב כמסמך חסוי יום קודם לכן – באותו היום בו פרסם הבלוגר את רשימתו.

ישנה סתירה ברורה ומובנית במדיניות הישראלית, המנסה באופן גמלוני כל כך לסווג מחדש מסמכים שצוטטו כבר בהרחבה על ידי היסטוריונים בעלי שם, וזאת בזמן שהיא משקיעה כסף ומאמצים רבים כדי לקדם את תדמיתה בחו"ל כדמוקרטיה שקופה. מובן מאליו שישראל איננה המדינה היחידה המנסה לעצב את תדמיתה באמצעות הטלת חיסיון על מסמכים לתקופות זמן ארוכות או אפילו ללא גבלת זמן. חזקני מזכיר את הארכיונים הקולוניאליים שנפתחו לציבור לא מזמן בבריטניה, והארכיון התורכי החסוי עדיין מימי האימפריה העות'מאנית. אבל עושה רושם שהניסיון הישראלי לסווג מחדש מסמכים אחרי שכבר צוטטו בהרחבה משיג את התוצאה ההפוכה מן המבוקש, במקרה הטוב.

---------------------

ליסה גולדמן היא כותבת ועורכת באתר 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית שם, ותורגם על ידי אורלי נוי.
לכתבה באתר שיחה מקומית