’’אנחנו עכשיו מגלגלים את נכבת עזה אם תרצה, זו נכבת עזה… נכבת עזה 2023’’

כך אמר אתמול שר החקלאות וראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר בראיון בערוץ 12. דיכטר הסיט את השאלות החוזרות של המגישים האם מדובר במצב זמני והאם הפליטים שעוזבים עכשיו את העיר עזה ואת צפון הרצועה יוכלו לחזור. הוא הסביר בידענות שהעיר עזה היא "רק" שליש משטח הרצועה ויש בה "רק" שני מחנות פליטים.

לא היינו צריכות את דבריו של דיכטר כדי לראות נכבה בשיירות העצומות של תושבי עזה מותשים ומוכי הלם שעושים את דרכם דרומה. ביניהם היו גם זקנות וזקנים שכבר עשו מסע דומה דרומה פעם, בילדותם, בנכבה של 1948.

גם מדרום לואדי עזה לא מצפה לפליטים הפוגה מההפצצות וההפגזות ודיווחים משם מספרים על מחסור במזון, מים ותרופות, צפיפות בלתי נסבלת והתפשטות מחלות. התנאים האלה עלולים לגרום לקרבנות רבים אף יותר מקרבנות ההפצצות.

מספר העקורים וגם מספר ההרוגים עולים כבר עכשיו על המספרים של 1948 וישראל ממשיכה בקמפיין.

דוברי המשטר הישראלי מאשימים בכל זה את ארגון החמאס ואת הפשעים שביצעו אנשיו נגד אזרחים ישראלים במתקפת ה-7 באוקטובר. צריך להיות ברור שטבח וחטיפות לא יכולים להצדיק טבח גדול יותר וטיהור אתני. במקום משא ומתן מהיר לשחרור החיילים השבויים והאזרחים והילדים החטופים, ממשלת ישראל בוחרת לסכן את חייהם בכל הפצצה מזה למעלה מחודש. בכך היא מתעדפת באופן ברור גרימת כמה שיותר הרס והרג בעזה על פני החיים, הבטחון והרווחה של אזרחי ישראל. בו בזמן, חלק מחברי הממשלה והקואליציה מצהירים בגלוי על כוונתם לרוקן את עזה מפלסטינים ולהקים בה התנחלויות ישראליות. חלקים אחרים מעמידים פנים שמדובר בצורך מבצעי וכך יוצרים עמימות באשר למטרות, שוב בדומה למה שנעשה ב-1948, תוך ניצול הכאב וההלם של החברה הישראלית מאירועי ה-7 באוקטובר.

איש "בטחון" ישראלי אחר, גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לבטחון לאומי אמר כבר בשמונה באוקטובר "אם אנחנו רוצים אי פעם לראות את החטופים בחיים הדרך היחידה היא לייצר משבר הומניטרי קשה בעזה. כשמוסדות בינלאומיים יצעקו על משבר הומניטרי בעזה ועל גופות שנערמות בבית החולים שלא מסוגל לטפל בהם, אנחנו נחזור ונגיד 'אין לנו בעיה לפתור את הבעיות האמיתיות של עזה, אבל תחזירו לנו קודם כל את השבויים שלנו'".

אנחנו רואות את האמירה האבסורדית הזאת מתגשמת בפועל בדמות משבר הומניטרי חסר תקדים. זה הזמן להיזכר ש"לפתור את הבעיות האמיתיות של עזה" מעולם לא היה על סדר היום של הממשלה הזאת או של קודמותיה. להיפך, עשרות שנים של צעדים כוחניים רק החמירו את המצב והרחיקו כל מחשבה על פתרון.

בשביל אלפים רבים מאד, זה כבר מאוחר מדי. למען אלה שעדיין חיים, למען ילדות וילדים בשני הצדדים ולמען הדורות הבאים, אנחנו חייבות לקחת אחריות. הפסקת אש מיידית ועצירת ההרג הן צעד ראשון והכרחי. מהלך לחילופי שבויים אסירים וחטופים בעסקה רחבה יכול להיות הצעד הראשון בדרך לפיוס שמבוסס על הכרה מלאה, צדק וריפוי הפצעים. הדרך לשם ארוכה מאד, וכל רגע שהצעד הראשון מתעכב פירושו רק עוד כאב וסבל. זה יכול וחייב להיות אחרת. חיים בטוחים ושלווים בחברה צודקת עדיין אפשריים, עבור כל הא.נשים בין הים לירדן וכל הפליטים.

תמונה אל מועתז עזאיזה