השנה אנו מציינים 75 שנים להקמת אונר"א ב-1949. הסוכנות הוקמה כדי לתת מענה לצרכים ההומניטריים של פליטים פלסטיניים שנעקרו מבתיהם בנכבה. לצערנו, מחוללים אותם כוחות כובשים נכבה שנייה. ובמקביל, אותה המדינה הכובשת מחדשת את נסיונותיה לערער ואף לפרק את אונר"א תוך שהיא הורסת, הורגת ומגרשת.

חיבור זה עונה לשאלות בסיסיות בנוגע לאתגרי הסוכנות, הסיבות לקיומה, והסיבות לנסיונות לפרקה. כמו כן הוא בוחן פתרונות בני קיימא לפליטים הפלסטיניים.

מדוע מנסה ישראל לפרק את אונר"א?

מאמציה העיקשים של ישראל לפרק את אונר"א נובעים מראייתה את הסוכנות כאתגר לנרטיב הציוני המכונן. מעמד הפליטים שניתן לפלסטינים לאחר הנכבה של 1948 ועבר בירושה לאורך הדורות מותיר את הבעיה הפלסטינית "בחיים". רבים בישראל רואים באונר"א כלי לדה-לגיטימציה של זכות המדינה להתקיים, בפרט כיוון שהסוכנות תומכת בזכות השיבה של הפליטים. שלילת מימון מהסוכנות או פירוקה נתפסים כאמצעים להתנערות מהעול הכבוד של זכר נישול הפלסטינים וגירושם. על ידי פגיעה בסוכנות, מנסה ישראל להפוך את בעיית הפליטים מסוגיה עכשווית דחופה למאורע שהתחולל בעבר הרחוק, ולהתנער מאחריותה לעתידם. כך מבקשת ישראל לחמוק מחובתה המוסרית ולהתעלם מההשלכות המתמשכות של הנכבה, באופן שפוגע במאמצים להגיע לפתרון צודק ובר-קיימא לסכסוך. 

בכך שהיא הופכת את אונר"א לאויבת, ישראל מסלימה את מאבקה במשפט הבינלאומי עד כדי מתקפה על סוכנות של האו"ם. הטיעון שלה נכון במהותו: אסור שהפליטוּת והתלות בסיוע הומניטרי יתקבעו ויימשכו לאורך דורות. אלא שההסבר של ישראל למצב זה שקרי וצבוע. מה שמנציח את מעמד הפליטות של הפלסטינים ואת תנאי חייהם האומללים אינו הסיוע שמעניקה להם אונר"א, אלא הסירוב הישראלי להכיר בזכות השיבה, כמו גם הכיבוש והמצור שחונקים את הכלכלה הפלסטינית ואינם מאפשרים לפלסטיני הממוצע להתפרנס ולחיות בכבוד. 

כיצד מנצלת ישראל את המתקפה העכשווית על עזה כדי לערער את אונר"א ולפרקה?

כ-300 מעובדי אונר"א, כולם פלסטינים, נהרגו בעזה מאז ה-7 באוקטובר. ישראל התקיפה את עובדי הסוכנות לא רק צבאית, אלא גם תקשורתית, וניסתה לייחס להם מעורבות במתקפת חמאס. מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הביע דאגה עמוקה לנוכח מספר ההרוגים חסר התקדים מקרב עובדי האו"ם, דאגה שהתקבלה בישראל באדישות. על אף טענותיה של ישראל לזיקה בין אונר"א לבין כוחות חמושים בעזה, אסור שמעשיהם לכאורה של קומץ יחידים ייענו בענישה קולקטיבית שתפגע בסוכנות כולה, וכמובן בפליטים התלויים בה. עלינו לזכור שאותם בודדים מהווים חלק מאוכלוסיה שנתונה תחת כיבוש ומצור. המתקפות הבלתי פוסקות של המעצמה הכובשת על עובדי אונר"א ומתקניה נמשכות, ואיש לא נותן על כך את הדין. במקום להתמקד בעונשים כנגד עובדים בודדים, כמו פיטורים או צעדים משמעתיים, השימוש בהאשמות אלו כעילה לשלילת מימון מהסוכנות או אף לפירוקה אינו מתקבל על הדעת, לפחות כל עוד כוחות הכיבוש פטורים מענישה על מעשיהם. 

כאילו אין די בכך, ישראל הודיעה כי לא תחדש את אשרת הכניסה של אחד מעובדי האו"ם ותסרב לבקשת האשרה של עובד אחר, וזאת בעקבות הביקורת של האו"ם על המתקפות חסרות האבחנה של ישראל נגד אזרחים ותשתיות אזרחיות בעזה. פעולות אלו עולות בקנה אחד עם "דוקטרינת הדאחייה" שגיבשה ישראל במהלך מלחמת לבנון השנייה: הרס תשתיות אזרחיות במטרה לגרום לאוכלוסיה להתקומם נגד כוחות ההתנגדות. יישום אותה "דוקטרינה" בעזה, ובכלל זה הרס מתקנים של אונר"א, משרת את היעד הישראלי: הפיכת עזה למקום שאינו ראוי למגורי אדם, תוך מניפולציה תודעתית של הקשרים האמיתיים בין אונר"א, הפליטים, מה שאפשר את הקמת המדינה, ומה שמקנה לה לגיטימיות. 

מדוע מסוכן לפגוע באונר"א?

במיוחד על רקע האסון ההומניטרי בעזה, שלילת מימון מאונר"א כרוכה בסכנה חמורה, ושקולה כנגד מעורבות עקיפה בהחרפת סבלם של מיליוני פליטים פלסטינים. הסוכנות ממלאת תפקיד מרכזי באספקת שירותים חיוניים כמו חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית לפלסטינים שנעקרו מאדמותיהם. אם תישלל ממנה תמיכה כספית, המשבר ההומניטרי רק יחמיר, ואינספור פלסטינים יאבדו משאבים חיוניים ותנאי חייהם המעורערים ממילא יתדרדרו עוד יותר. רבים בעזה סובלים כבר מרעב וממצוקה קשה כתוצאה מהמתקפה הישראלית שנמשכת יותר ממאה יום. המצב רק יחמיר אם אונר"א תוחלש, כיוון שפשוט אין אף ארגון אחר שמסוגל לספק את הסיוע הנדרש באופן מיידי. 

מדינות שהביעו תמיכה בהחלטה להשעות את המימון לאונר"א חייבות לחשב מסלול מחדש, לבחון את הסיבות האמיתיות שבגללן אין תחליף לאונר"א, ולמצוא פתרון אמיתי לבעיית הפליטים. עליהן להכיר בכך שמוסדות הסוכנות ועובדיה הותקפו פעם אחר פעם על ידי כוחות הכיבוש, בלי שהן הטילו את האשמה על ישראל. החלטה זו של הנשיא ביידן, שנענתה בתמיכתן של כמה מדינות, מהווה אקט אכזרי של ענישה קולקטיבית, שמאפשר ומקדם את פשעי המלחמה של ישראל. 

במקום לשלול תקציבים מאונר"א, על המדינות הללו להתמודד באופן פעיל עם הסיבה האמיתית למצבם הנורא של הפליטים בעזה – גירושם מארצם – ולקבל אחריות למציאת פתרון בר-קיימא לבעיה, במקום לחפש תירוצים ולחמוק מאחריות. בינתיים, עליהן לעשות ככל שביכולתן כדי לתמוך באונר"א ולאפשר את המשך פעילותה כדי לסייע לפליטים הפלסטינים לשרוד את הטבח הישראלי האכזרי, המתאפשר בתמיכתן. גישה זו תקדם מאמצים כנים לפתרון בעיית הפליטים. 

האם אנו מחפשים פתרון לאונר"א, או פתרון לפליטים?

לא סביר שאונר"א תמשיך לשרת את כל אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים אך ורק על בסיס מימון שלא מועבר באופן סדיר, ולעתים מובטח רק ברגע האחרון. גישה מתמשכת זו למימון הסוכנות אינה נותנת מענה לגורמי היסוד של בעיית הפליטים. היא רק משמרת את מצבם הבלתי צודק והבלתי נסבל. במקום שהמדינות התורמות לאונר"א יתנערו מאחריות על ידי התנערות ממימון, עליהן לפעול בנחישות למציאת פתרון ארוך-טווח לפליטים. לשם כך, עליהן לתת מענה לגורמים האמיתיים למצוקתם ולקרוא למימוש זכות השיבה – הדבר היחיד שיבטיח פתרון כולל ובר-קיימא לסכסוך. 

תפקידה הכפול של אונר"א: גורם מייצב או איום תודעתי

 הן בעזה והן בגדה המערבית, משמשת אונר"א כגורם מייצב, המאפשר לישראל להמשיך לשלוט באוכלוסיה הנכבשת בלי לקבל על עצמה את מלוא האחריות לרווחתה. במערכת הבטחון הישראלית קיימות גישות שונות לנושא. בעוד שיש הסבורים שיש צורך ביציבות, ועל כן קיים חשש מפגיעה בבטחון במקרה של התפרקות אונר"א, וחוששים שהדבר יוביל לתהו ובהו בשטחים הכבושים ובמדינות השכנות, אחרים מתכחשים לחשיבותה של הסוכנות מטעמים סמליים: הם סבורים שהכרה בזכות השיבה פוגעת בלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית. ישראלים רבים סבורים שאונר"א פוגעת באינטרסים שלהם, כיוון שהיא מנציחה את רעיון השיבה, שאינו מתיישב עם זהותה הנוכחית של המדינה. 

בעוד שהפלסטינים דנים בשאלת היעילות וההשפעה של אונר"א, ישראל רואה בה אויב, בין היתר בגלל העובדה שהיא פועלת כבר שלושה דורות. מעמד הפליטים שניתן תחילה ל-750,000 פלסטינים אחרי הנכבה עבר בירושה לרוב צאצאיהם. כתוצאה מכך, ההסטוריה של הסוכנות, הגיאוגרפיה שלה ואופן הפעולה שלה נקשרו בתודעתם של רבים עם בעיית הפליטים הפלסטינים, עד כדי זהות מוחלטת. העובדה שבעיית הפליטים לא נפתרה לאורך כל שנות קיומה של הסוכנות חייבה הארכות חוזרות ונשנות של המנדט שלה בפלסטין ובמדינות השכנות בידי האסיפה הכללית של האו"ם. 

מבחינת ישראל, המתקפה על עזה מהווה הזדמנות פז לשתק את אונר"א פוליטית ולוגיסטית, במטרה לסלקה בסופו של דבר כליל. 

אונר"א: מהרעבה להשמדה

מבחינת ישראל, התמשכותה של בעיית הפליטים, השזורה לבלתי הפרד בקיומה של אונר"א, מהווה תזכורת מכאיבה לפשע הסטורי: טיהורה האתני של פלסטין. ציונים רבים בישראל ובעולם רואים באונר"א אמצעי לערעור על זכותה של ישראל להתקיים, בעיקר באמצעות תמיכתה בזכות השיבה, המהווה איום קיומי על המשטר הנוכחי בישראל. 

בשנת 2017, אמר נתניהו לניקי היילי, אז שגרירת ארה"ב באו"ם, כי הגיעה העת לפרק את אונר"א ולמזגה עם נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). לנציבות, המספקת סיוע ותמיכה לוגיסטית לפליטים, אין מנגנונים של פיצוי או שיבה. מיזוג אונר"א עם הנציבות ישלול מהפלסטינים גישה ויפגע בזכויותיהם ההסטוריות. 

הקמפיין הישראלי הבלתי פוסק לשלילת מימון מאונר"א, במיוחד מימון אמריקאי, זכה להצלחה חלקית ב-2018 כשהנשיא טראמפ השעה את המימון. ממשל ביידן הפך את ההחלטה ב-2020, אך הוא עשה זאת לא כדי לקדם את מימוש זכות השיבה אלא כדי למנוע פגיעה ביציבות האזורית שתאיים על ישראל. 

הפגיעה הישראלית המתמשכת במתקנים של אונר"א ובעובדיה מעלה שאלות בנוגע לעתיד הסוכנות. יהיו אשר יהיו התשובות לשאלות אלו, עזה שלאחר הטבח תזדקק נואשות למעורבות בינלאומית פעילה לצורך שיקומה, ויש להניח שאונר"א תישא בעול גם הפעם. מתעורר החשד שישראל חותרת להפוך את שיקום התשתיות והממשל התקין בעזה לאתגר בלתי אפשרי בעבור הקהילה הבינלאומית והאו"ם.