בתחילת הדרך לכפר נמצא הסביל הישן של מיסכה, ששרד את הזמן וההרס. על קיר הסביל מופיע שם הכפר בערבית ובעברית - מפעילותנו הקודמת במקום. בדרכינו להריסות הכפר נפגשנו עם בני משפחת שיבטה מעקורי מיסכה, המרבים לבקר במקום. חלק מבני המשפחה היו בין מגורשי הכפר, והם מספרים לדור הצעיר על ההיסטוריה של מיסכה, על טרגדית הגירוש ב-48' בידי כוחות יהודים, ועל געגועיהם וכיסופיהם לימים עברו שאולי יחזרו בעתיד. ניכר כי הסיפורים והשאיפות חשובים לא פחות גם לדור השני, השלישי ואף הרביעי לעקורים.

ההרס במקום כמעט מוחלט. שרידי הכפר שנותרו הם מבנה בית הספר (שני מבני אבן גדולים בעלי מעט חלונות, מפויחיים ועזובים), בית הקברות והמבנה הפרוץ והמנותץ של המסגד הישן. מבנה המסגד החדש נהרס אף הוא. אדמות הכפר נחלקות היום בין רמת הכובש, שדה ורבורג, משמרת, כפר הס, תל מונד, בצרה, רישפון ועוד. במקום בו היו בתי הכפר, גדל היום חורש איקליפטוסים גדול. משפחות העקורים מספרות: מדינת ישראל, לאחר שהרסה את הכפרים ומבניהם, שתלה במקומם, באמצעות קק"ל, חורשות ועצים כדי לטשטש את עקבות העבר הזועקים, ולהסתיר את הפשע והאמת. "הסוואה ציונית להסתיר את חורבות הכפר" כפי שהטיח אחד העקורים. זר לו נקלע למקום ללא ידיעה מוקדמת, לא יכול היה לדעת את שהיה ונהרס בזדון. יחד עם העקורים, בני משפחת שביטה, הצבנו שלט עם שם הכפר בערבית ובעברית על תל האקליפטוסים.

עיסמת שביטה מצביע על שרידי הכפר ומספר כי אביו, שהיה מבין המגורשים, היה לוקח אותו לכפר ההרוס, מספר לו את זיכרונותיו ועל געגועיו לאורח החיים הכפרי והחקלאי של מיסכה. הוא מספר כי אדמות הכפר הגיעו עד סידני עלי וקיבוץ שפים. עיסמאת, כיתר בני דורו שלא ידעו את הגירוש הפיזי, מכירהיטב מסיפורי אביו את סיפור הגירוש ואת נסיבותיו.

מוסא שביטה היה בן 23 בעת הגירוש. הוא מספר על יחסי שכנות טובים שהיו עם רמת הכובש, רמת יוחנן ותל אשר. בסופו של דבר, הוא נזכר, השכנות הטובה הסתימה במפח נפש לתושבי מיסכה. ב-17 לאפריל 48' קיבלו תושבי הכפר מסר משכניהם כי עדיף להם שיעזבו, או שיגורשו בידי הכוחות המזוינים היהודים. ב-19 לאפריל הבינו מנהיגי מיסכה כי עליהם לעזוב לטירה או למחנה הפליטים בסידני עלי. רוב בני הכפר העדיפו להגיע לטירה, קלקיליה וטול כרם, (אחרי מלחמת 48' חזרו חלק מהמגורשים מטול כרם וקלקיליה לטירה. יש הגרים עד היום במחנות הפליטים בשטחיים הכבושים). ביום הגירוש נותרו בכפר המוכתר ואדם נוסף שסירבו לעזוב. השאר הצליחו לקחת עימם חלק ניכר מרכושם הביתי. מוסא טוען כי זכות השיבה מקודשת בעיקר לתושבי מחנות הפליטים. הוא סבור כי כנראה לא יוכל לחזור לכפר, אם-כי תמיד קימת תקווה מסוימת. כשדמעות בעיניו מסכם מוסא: "לעולם לא שכחתי ולעולם לא אשכח את הכפר. את שני ילדי אני מלמד את תולדות הנכבה ומזכיר להם את הכפר".

חיתם שביטה היתה ילדה צעירה בעת הגירוש. היא נזכרת כי בתחילה מצאו מקומם בג'יוס (ליד כוכב יאיר של ימינו) ואחרי כמה חודשים עזבו לטירה. היא מספרת בכאב ניכר כי אביה לא חזר מאז הגירוש ועד היום לכפר בגין הכאב והגעגועים.

גזי שביטה היה בן 13 בזמן הגירוש. מסע החיפוש העצמי שלו לאחר זעזוע ומשבר הנכבה, והרצון להילחם בממסד, הובילו אותו, בשנת 1957, להצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית, בה היה פעיל מרכזי לאורך שנים. גזי מספר כי עד המאה ה-14 היה במקום ישוב צלבני. בעקבות מחלות ומלחמות ננטש המקום ל-200 שנה. אז הגיעו המתישבים החדשים - אבותיהם ואימותיהם של אנשי מיסכה דהיום. הוא זוכר היטב את מבני הכפר והשדות, את העזרה ההדדית, הכמעט קומונרית, בין אנשי הכפר. במיסכה, נזכר גזי, לא ידעו הרבה על הגירושים ומעשי הטבח בישובים הערבים בידי הכוחות היהודים, מעבר לידיעה הכללית שהיהודים רוצים שהערבים יעזבו. במלחמת העולם הראשונה נאלצו תושבי הכפר לעזוב את ביתם לכמה ימים, והם קיוו כי גם הנטישה באפריל 48' תהיה זמנית בלבד. הישובים היהודים השכנים (כמו תל אשר, רמת הכובש, שדה ורבורג) לא הסכימו שמיסכה תיוותר בקיומה, וזאת לאחר שנים ארוכות של שכנות טובה. היה מו"מ להסכם הגנה בתחילת 48' בין הישובים היהודים למיסכה, למניעת מעשי איבה הדדים. עם פרוץ המלחמה העניין ירד מהפרק, הישובים היהודים סירבו להסכם ולבקשת הצבא היהודי, רמזו לאנשי מיסכה שעליהם לעזוב, וכי אף אחד מהם לא מוכן לערוב לכפר. מכיוון שהישובים השכנים לא היו מוכנים לערוב לכפר בפני הכוחות היהודים, והיות ואף אחד ממנהיגי מיסכה לא רצה לקחת על עצמו אחריות להרג ורצח, הבינו אנשי הכפר כי לא נותרה בידם ברירה אלא לעזוב. גזי מחייך בעודו נזכר כיצד ביום הגירוש חזר מבית הספר בטירה וראה אנשים עוזבים. לרגע הוא שמח שמעתה לא יאלץ לכתת רגליו מרחק רב ממיסכה לבית הספר בטירה. רק אח"כ הבין את גודל האסון. עד 1952, נזכר גזי, לא איבדו מגורשי הכפר את התקווה לחזור. באותה השנה הרסו השלטונות הישראלים את בתי הכפר ואז הבין כי הנכבה תהיה נחלתם התמידית. גזי תומך בזכות השיבה המלאה: להחזיר את הרוצים בכך ולפצות כספית את המעדיפים להישאר במקומם העכשוי. הוא עומד על תביעתו כי ישראל חייבת להכיר באחריותה ליצירת בעיית הפליטים ובזכות השיבה. זו תהיה נקודת התחלה למו"מ צודק והוגן. הוא מוכן להסתפק ב-75% מתוך 200 הדונמים מאדמות הכפר השיכים לו, ולקבל פיצוי כספי בעבור היתר. אך יותר מכך, מיסרת את נפשו העובדה כי השלטון והציבור היהודי-ישראלי לא מכירים באחריותם לנכבה.

לאחר ארוחה (מעולה) משותפת וחברית, נפרדנו מבני משפחת שביטה. 



Miske Tour 2003



Miske Tour 2003 (8)



Miske Tour 2003 (10)



Miske Tour 2003 (9)