בדרך ל-אל ע'בסייה, עצרנו ליד מבנה הסביל הנאה של הכפר מיסכה (גומחה בצורת קשת, במבנה קטן, שממנה מקור נביעת מים לשתיה, לכל מי שצמא. זהו אלמנט אופייני בערים וכפרים במזרח). לא מאד התפלאנו על כי השלט שנתלה עליו יומיים קודם לכן, יום הנכבה, נעלם ע"י יד זדונית. ירדנו מדרך המלך ועלינו על דרך עפר המובילה אל האין כפר "אל ע'אבסייה", השוכן מרחק 15 ק"מ צפונית מזרחית לעכו, בגובה 75 מ' מעל פני הים, ליד צומת הדרכים כברי.

מארחינו, עקורי אל ע'בסייה ואנשים מוועד העקורים, גברים נשים וטף, כ-40 במספר, חיכו לנו, 18 יהודים, על הרחבה שלפני המסגד, ישובים בגורן על כסאות פלסטיק, בצילו של עץ איזדרכת קטן. מסביב צצו בעיקר עצי קק"ל שנטעו לא מזמן ע"ג חורבות הכפר. ההריסות שוטחו ויושרו למשטח, שמתוכו בצבצו אבני הבתים ההרוסים וביניהם צמחיית עשבים שוטים, קוצים ושיחים הממהרים להכות שורש בכל מקום ששם חלה הפרה אקולוגית.

המבנה היחיד שעוד נותר לפלטה, כעד למעשה הנישול הטרגי, היה מבנה המסגד. המסגד נותר כמעט בשלמותו, על כפתו המרהיבה, חצר גדולה וכן אגף קטן נוסף ששימש כתת לימוד. אך כמובן ללא הצריח. בחצר המסגד צומחים שני עצי תמר גבוהים ועץ ברוש תמיר המשמש תחליף לצריח.

מארחינו שמחו לקראתנו. הצטרפנו למעגל שמלא את כל שטח צלו של עץ האזדרכת הקטן. נשיא ועד העקורים פנה בדברי ברכה ותודה חמים, על תמיכתנו ופעולתינו. בהמשך הוא גולל בערבית את סיפורו של הכפר אל ע'אבסייה : בשנת 1948 מנה הכפר 673 איש ואדמותיו השתרעו על 7600 דונאם, כיום נחשב אל ע'אבסייה ,כפר נטוש, "מוחיירה" בערבית. אל ע'אבסייה הינו דוגמא של אחד מיני 500 כפרים אחרים שגורלם דמה לזה:

בחודש מרס 1948 נעשה הסכם עם אנשי ש"י לפיו לא יכנס צבא לכפר, אם יונף דגל לבן מעל המסגד. בחודש מאי 1948, כוחות צבאיים נכנסו אל הכפר, בהפרם את ההסכם האמור לעיל. הראשון שנורה היה האיש שהניף את הדגל הלבן. לאחר מכן נכנסו הכוחות לכפר וירו ללא אבחנה בתושבים גברים נשים וטף, שהיו ברחבת המסגד. 11 מתושבי אל ע'אבסייה נטבחו באותו יום לתדהמת תושביו וללא שגילו התנגדות כלשהי לכניסת כוחות הצבא אל הכפר. מעשה אלימות ברוטלי כמו זה בוצע בכפרים רבים אחרים, וזאת כשיטת הפחדה שמטרתה הייתה להניס את התושבים ולרוקן את הכפרים והערים מתושביהם. ואכן גם כאן באל-ע'בסייה, התושבים נסו בבהלה ע"מ להציל את נפשם. לקראת סוף 1948 חזרו רוב תושבי אל-ע'בסייה אל בתיהם. בסוף ינואר 1950, אולצו תושבי ע'בסייה לעזוב שוב את בתיהם, בתרוצים בטחוניים. היו מספר נסיונות של התושבים לחזור אל הכפר אך לשווא. הצבא מנע בעדם. בסתיו 1951 פנו התושבים לבג"ץ , אשר קבע כי זכותם של עקורי אל ע'אבסייה לחזור לבתיהם. בדצמבר 1951 חזרו התושבים אל בתיהם בתוקף אותה החלטת בג"ץ. אך גם הפעם חזרתם נמנעה בטענה של שטח צבאי סגור. בשנת 1955 הרסו השלטונות את הכפר כליל פרט למסגד. מאז פקדו העקורים מידי שבוע את המסגד לתפילת יום שישי. וגם אז לא בלי התנכלויות מצד השלטונות. תכולת המסגד נגנבה. העקורים המשיכו את דבקותם באדמתם ע"י המשך קיום התפילות. בשלב מסויים המסגד גודר סביב בגדר תייל גבוהה. התפילות התנהלו בצילן של שלושה עצים, שגם להם התנכל היד הזדונית ושניים מהם נכרתו. העקורים דבקים היום ברעיון השיבה לאדמתם יותר מפעם ותקוותם לא אבדה.

לאחר מכן דיבר ואקים ואקים מוועד העקורים. ואקים דיבר עברית : פעילויות רבות, מקומיות ולאומיות נעשו ונעשות ע"י וועד העקורים, ע"מ לתמוך בעקורים ובקשר שלהם עם אדמתם. למדנו מנסיונם של עקורי איקרית ובירעם, ועלינו לפעול במשותף. לא כל כפר לעצמו. אנחנו הקורבנות החיים של הנכבה. אנחנו הנוכחים נפקדים, כך הגדרנו בחוק ע"מ להפקיע אותנו מרכושנו ומאדמתנו. אנו צפויים להתפוצצות אוכלוסין. בנצרת לדוגמא, מדוע לא יאפשרו במסגרת זכויותיהם לעקורי סופרייה לחזור לכפרם ספורי? כיום קיימים 20 ועדים קהילתיים מקומיים ואנו מעניינים לצרף נוספים. משרד הדתות נכנס לתמונה וגדר לאחרונה את המסגד סביב ע"מ למנוע ממתפללים להיכנס אליו.

אחריו דיבר האשם מחמיד חבר כנסת. הוא העלה את עניין הקמת בית הסוהר מגידו על גבי חורבותיו של הכפר לג'ון, הכפר בו נולד. הדמוקרטיה הישראלית אינה בסכנה, הטעים. מעולם לא הייתה כאן הדמוקרטיה עניין ראשון במעלה. חוק המקומות הקדושים "קנון אל אמאכן אל מוקדיסה", נמצא עכשיו בדיון בכנסת והוא ממקווה שיעבור במהלך השבוע הבא. הכנסייה במעלול, כפר שרוקן גם הוא מיושביו, משמשת כרפת לפרות.

אחד העקורים שישבו במעגל אמר : רק אתמול היו כאן 170 איש שבאו להתפלל. מה כבר יכול היה לקרות אם היו מאפשרים לנו להתפלל בפנים. אנחנו אפילו לא תובעים את האדמה. אנחנו לא מבקשים לפגוע באנשים שחיים כאן .

איתן ברונשטיין מעמותת זוכרות נשא דברים: הנכבה, אמר, אינה רק סיפורם של הפלסטינים, אלא גם סיפורם של היהודים. סיפור אותו מנסים היהודים למחוק ולהשתיק על מנת שלא להכיר באחריותם לסבל הפלסטיני ולמנוע דיון בפתרון בעיית העקורים והפליטים. עמותת זוכרות מחוייבת להזכיר ולספר את הנכבה לציבור היהודי בישראל.

בשלב זה ניגשו איתן וקבוצה של יהודים וערבים לתליית השלט על קיר המסגד. ובמקביל, מסביב לשולחן קטן, עסקו חלק מהאנשים בהדרכתה של נורמה מוסי ברקימת שטיח הנושא את שם הכפר ע'אבסייה.

משהו הציע "תתלו את השלט מה שיותר גבוה." ארבעה מהמארחים הוו לאיתן סולם והוא זקף עצמו גבוה ככל שיכל וקבע במסמרים שלט שהוכן מראש על קיר המסגד. השלט נקבע מעל קשת החלון שבקיר האבן המרשים. על השלט כתוב בעברית ובערבית מסגד אל-ע'אבסייה. בזמן תליית השלט הסתובנו ברחבת המסגד. שניים מהעקורים היו עסוקים בקטיפה וטעימת דומים מעץ השיזף המרשים שגדל ממש בצמוד לקיר המסגד. שאלתי איך נקרא בערבית הפרי שהם אוכלים? ענו לי דום. דום הוא שמו הערבי ושיזף שמו העברי. לאחר מכן ניגש צוות השילוט לתליית השלט השני שהבאנו אתנו,לבית הקברות של הכפר. על השלט כתוב בית קברות אל ע'בסייה.

במקביל ישבנו חלק מהיהודים לשמוע את סיפורו של עלי חמד, אבו נידאל, שגולל את סיפורה של אל ע'אבסייה מנקודת מבטו האישית: לפני 48 קיימנו יחסי שכנות טובים עם התושבים היהודים של נהריה וישובים אחרים בסביבה. בשנת 1948, הייתי ילד בן 12. עד אז לא שמעתי על כל סיכסוך בין אל ע'אבסייה ותושבי היישובים היהודים בסביבה. אנשי הכפר חיו כאן על אדמתם. קיימנו קשרי מסחר , עבודה ומכירת תוצרת חקלאית לתושבי נהרייה והסביבה. אני זוכר שני רופאים יהודיים בבית החולים הישן של נהריה, אני זוכר את שמם, אני בניתי להם את הבית אחרי קום המדינה. רופאים אלה נהגו לבקר כאן והגיעו בדרך הזאת שפעם הייתה מצופה אספלט עד לפני כשנה . האספלט נגרף ע"י השלטונות כחלק מפעולת מחיקת העקבות, וכן ע"מ להקשות את הגישה לכאן. ב1948 היהודים כבשו את הכפר ללא גילוי של כל התנגדות מצידנו. זאת למרות שבידי התושבים בכפר היה נשק. לא השתמשנו בנשק כיון שכבדנו את ההסכם בינינו לבין היהודים לפיו אם נניף דגל לבן , לא תהייה שום פעולה צבאית. קבוצה מזויינת ראשונה נכנסה לכפר וירתה במניף הדגל. משפחה אחת הכינה קפה , לקבל את פני החיילים היהודים . הם נלקחו ונורו לא רחוק מכאן ליד כברי. לאחר טבח של 11 מתושבי הכפר, התקשרנו לש"י ושאלנו מה לעזאזל קרה עם ההסכם? וכרגיל כפי שהם עושים גם היום, הם ענו אהה... סליחה, טעינו. החיילים חשבו שהם בכברי. גורשנו מהכפר באלימות, ברחנו על נפשנו מפוחדים התחבאנו בשדות ובהרים. לאחר זמן מה שבנו לבתינו.

עכשיו אנו מונים 2600 פליטים בתחומי ישראל בלבד. המשכנו את חיינו בכפר עד 1950. הממשל הצבאי גרש אותנו לשייך דנון, כ-500 מ' מכאן. נאמר לנו שהם עושים כך למען ביטחוננו, ונוכל לחזור כעבור שבוע, לאחר שהצבא יסיים את תמרוניו. נסינו לחזור והם טענו שהכפר הוכרז כשטח צבאי סגור. בנוסף לכך הם עצרו 40 גברים ו-20 נשים. הם גם הטילו עלינו קנסות כבדים 40 לירות, אז זה היה הרבה מאד כסף. בסופו של דבר פנינו לעורך דין יהודי בשם צ'רניאק שיביא את עניינו בפני בג"ץ. אכן בג"ץ דן בענייננו בשנת 1951 ופסק שזכותנו לחזור לבתינו. אך הממשל הצבאי מנע את חזרתנו. צ'רניאק שהיה אדם טוב לב סירב לקבל שכר לטרחתו כל עוד אנו מנועים מלהיכנס לכפר. צ'רניאק נרצח. כל השנים ההם שקיווינו לחזור לבתינו, הייתי מסתנן כמעט כל יום אל תוך הכפר והייתי מגרש פלסטינים מג'ת שבאו לגנוב רכוש מהבתים. הכפר נהרס ע"י הממשל הצבאי בשנת 1955. הם הרסו כל לילה מספר בתים כמו גנבים בלילה, עד שהשלימו את הריסת כל הבתים. משפחה אחת חיה כאן עד 1963, כשאבי המשפחה מת.

אחרי השלום עם מצרים, שכנעתי את עקורי הכפר לבא ולנקות את המסגד וכן את מבנה בית הספר שהיה צמוד אליו. אכן עשינו זאת והתחלנו להתפלל בתוכו. כעבור שנה הם זרקו אותנו החוצה. לאחר מכן הם זרקו גם את השטיחים שרפדנו בהם את רצפתו. בבחירות 1996 פרס הבטיח שאם יבחר לראש ממשלה ידאג לשיפוצו של המסגד. אך למזלנו הרע, נתניהו נבחר ומינה את שרון לשר התשתיות והשיכון. שוב הוחלט לסגור את המסגד ואף לבנות גדר מסביבו. הם אף חסמו בלבנים את פתחי המסגד, הדלתות והחלונות. בנינו אוהל בסמוך למסגד וישנו שם למשך מספר חודשים. הם זרקו אותנו עם האוהל. המשכנו להתפלל בצילם של שני עצים גדולים שהיו כאן, אבל הם התנכלו גם לעצים וכרתו אותם. הם גרדו גם את האספלט שריצף את הרחבה עליה אנחנו יושבים כעת. אני כאן כמעט כל יום. כואב לי לחיות 500 מ' מכאן איזה סיכן ביטחוני זה יגרום אם הייתי גר כאן, בכפר שלי? משהו מקיבוץ כברי הבטיח לי שאם יאפשרו לנו השלטונות לחזור לכפרנו, הם יקבלו אותנו בשכנות ואף מוכנים יהיו להקצות לנו מאדמותיהם. אומרים לנו לחגוג את יום העצמאות. איך אנחנו יכלים לחגוג? אני לא יכל לחגוג. אני אומר לכם את האמת. בשנות ה-50, תושבי נהריה גרו בצריפים. היום הם גרים בבתים יפים. אנחנו בנינו את הבתים האלה. תראו בכל מקום בארץ הזאת, מי בנה את הבתים והבניינים? אנחנו הערבים. ולנו לא מגיע זכות לגור בבית משלנו? מה אנו מבקשים? אנחנו לא מבקשים שהיהודים יעזבו. תנו לנו רק את השטח הנותר מהכפר העזוב כדי לבנות בתים לנכדים שלנו. ואם גם זה נמנע מאתנו, אז לפחות תנו לנו להתפלל במסגד. ב1950 לא הייתה מלחמה, לא ברחנו. בימי העצמאות השטח היה שטח צבאי סגור. אסרו עלינו לצאת מהבתים. ישבנו בבית ובכינו. אני לא מבקש לפרוץ למסגד ולהכנס בכח. אני מבקש שיתנו לי להכנס לשם בכבוד.

ישבנו סביב אבו נידל והקשבנו מזדהים עם המציאות הטרגית שהיא נחלתו ונחלת אחיו העקורים מזה עשרות שנים, אך כמובן איש מאיתנו לא יכל היה לחוות את גודל כאבם הם. יחד עם זאת הרגשנו שבנוכחותנו אנו מחזקים בהם את התקווה ואת האמונה לאפשרות של קיום יחדיו באיזשהו עתיד. 



al-Ghabassiya Tour 2002 (6)



al-Ghabassiya Tour 2002 (5)



al-Ghabassiya Tour 2002 (7)



al-Ghabassiya Tour 2002



al-Ghabassiya Tour 2002 (2)



al-Ghabassiya Tour 2002 (4)



al-Ghabassiya Tour 2002 (9)



al-Ghabassiya Tour 2002 (1)



al-Ghabassiya Tour 2002 (8)