ע. מחקר: הדס שניר

התערוכה כוללת כ- 200 תצלומים בפורמט ארכיוני מלווים בכיתוב שאותו חותרת התערוכה להעשיר במהלך הצגתה בגלריה, באמצעות סדרת מפגשים עם חוקרים/ות ועדים/ות שיתקיימו מדי יום רביעי עד נעילת התערוכה

בין השנים 1950-1947 התעצבו מוסדות היישוב היהודי כמנגנוני מדינה יהודיים. הם הופקדו על ייהוד המרחב שעליו הצליחו להשתלט. ההגיון שלהם התפשט לכל תחומי החיים בטריטוריה שגבולותיה טרם נקבעו. התערוכה מתחקה אחרי התהליך הזה באמצעות כמאתיים תצלומים, שרובם נמצאו בארכיונים שונים של מוסדות היישוב והמדינה. מנגנוני המדינה החדשה התעצבו תוך כדי הרס החברה הפלסטינית באמצעות הרג, פיצול, נישול, גירוש ומניעת חזרתם של המגורשים. אך בכך לא היה די. התנאי להתייצבותם של מנגנונים אלה ולשימורם היה הפיכת האסון שהומט על הפלסטינים למה שאכנה "אסון מנקודת מבטם” – נקודת מבטם של הפלסטינים, כמובן.

התערוכה משהה שני נרטיבים גדולים: הנרטיב הציוני הנפרש מחלום השיבה לציון ועד התממשותו בהקמת המדינה, והנרטיב הפלסטיני או הפוסט-ציוני המציב את הנאכבה כאירוע מכונן של הקיום והזהות הפלסטיניים ומתעלם מתרומתו לכינון המשטר הישראלי לעיצוב דפוסי האלימות המשמרת שלו. שני הנרטיבים האלה משורטטים לפי קו נוקשה של חלוקה בין יהודים לערבים ואינם מאפשרים לשחזר את היווצרות קו החלוקה עצמו.