"...איך התעוררתי משנתי באחד הלילות הגלמודים לשמע קול בלתי מוכר, פניתי לכיוון מקור הקול וראיתי את אבי הזקן, העיוור כשהוא אוחז בלימון בשתי ידיו, מקרב אותו אל שפתיו ומנשקו שוב ושוב, מנותק מן העולם כולו, בבדידות מוחלטת, רק הוא והלימון. והיה מחבק אותו במסירות ושוטף אותו בדמעות הזורמות מעיניו הכבויות."

בשיר אלח'יירי, מכתבים לעץ הלימון, הוצ' המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית

1 תרבות חומרית כטקסט

חומרים וחפצים מאפשרים לנו ללמוד על תרבויות שונות בתקופות שונות. גופי ידע הנאספים בתחומים כמו ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה ולימודי תרבות, נעזרים בחפצים וחומרי גלם כטקסטים לכל דבר המספרים את סיפורה של תופעה חברתית מסוימת על ציר הזמן.

איסוף חפצים, מיונם, שמירתם והצגתם בפרקטיקות שונות בעבר ובהווה מהווים אף הם שדה מעניין לבדיקת שאלות בתחום התרבות ולהבנת מערך של יחסי כוח חברתיים הכוללים שאלות של חשוב ושולי, גבוה ונמוך, רוחני וגשמי וכדומה. מחסן, סלון, חצר, אוסף, מגירה, מגרש גרוטאות, שוק, מוזיאון, יריד וכו' הנם מרחבים בהם נאספים חפצים למטרות שונות המשקפות את יחסינו אליהם, ואת הדיון שהיינו רוצים לייצר באמצעותם.

נקודת המוצא של התערוכה "אמנזיה", בוחנת את שאלת עיצובם וייצורם של חפצים בהקשר של התייחסות חברתית פוליטית בכלל, ושל הנכבה בפרט. יש לשאול מהם המאפיינים של החפצים בסביבת חיי היום יום של הפלסטינים באותה תקופה, וכיצד הם משקפים את אורח החיים שהחל במעבר מחברה חקלאית לחברה עירונית, וכיצד נהרס מרקם חיים זה ומה השתנה בו בעקבות הטראומה אותה עברה החברה הפלסטינית באותם שנים. נקודת מבט נוספת היא של הפליטים והעקורים הפלסטינים עצמם, אשר אולצו לעיתים להגיב בהתרעה קצרה ביותר, אם בכלל, ולהחליט מה הם לוקחים עימם ומה הם משאירים. אילו חפצים וחומרי חיים חשובים מבחינת יכולת ההישרדות הפיזית והנפשית, ואילו ניתן להשאיר מאחור. מחשבה זו, תוך כדי ידיעת אופיים הקשה של אירועי הנכבה, מעוררת מחשבה על אותם חפצים שהיו מושא לגעגועים עזים עקב כך שנשכחו באותו רגע גורלי, או לא נלקחו מסיבות שרירותיות אחרות. פליטים פלסטינים רבים שומרים על חפצים מכפרי וערי המקור שלהם כנכס יקר מפז בו הם נאחזים כמושא לייצוג מציאות שהייתה ואיננה יותר.

היבט נוסף של התייחסות לחפצים מאותה תקופה הוא היבט חומרי-טכנולוגי. המעניין מבחינה זו כי מדובר על תקופה בה ניתן למצוא חפצים העשויים ידנית על ידי האוכלוסייה המקומית לצד חפצים שהם תוצר ממוכן של המהפכה התעשייתית: מכונת תפירה מכאנית מסוג Brother"”, לצד סולם חרוך ומפוייח עשוי מענפי הסביבה המגולפים בסכין. חפצים מהתקופה המדוברת העבירו תחושה עזה של מקומיות, חומרי גלם מקומיים, אורחות חיים מסורתיות ושורשיות, אותן ניסו לנכס לעצמם מהגרים ציוניים במהלך התאקלמותם במקום.

קריאה ולימוד של חפצים שנשתמרו לפני ואחרי הנכבה, תלמד אותנו רבות אודות התרבות הפלסטינית והפניית המבט אליהם תאפשר דיון מעמיק על יחסי כובש ונכבש, דרך פרקטיקות של ניתוק החברה הפלסטינית מנכסיה החומריים מצד אחד, וניסיונה לשימור זהות וזיכרון באמצעות חפצים מצד שני.

2 חפצים ותודעה: ביקור באוסף החפצים של ועד העקורים בנצרת

כחלק מן העבודה על התערוכה, נסענו לראות את אוסף החפצים של פליטים פלסטינים, הנמצא במשרדי ועד העקורים שבנצרת. חפצים שנשארו מאחור על ידי פליטים ועקורים, נאספו במיוחד על ידי אמין מוחמד עלי. האוסף מוצג לעיתים במהלך אירועים שונים של הועד. הוא מורכב מכמה קבוצות של חפצים: כלי נחושת, חפצים ששימשו לעבודה חקלאית, בגדים, כלי עבודה, כלי בישול, מכלי אגירה וכדומה. מטרת הנסיעה הייתה להתבונן וללמוד על האוסף: מה היקפו, כיצד הוא ממוין וכו'. הפן האישי אותו חיפשנו אפיין כמה חפצים כמו אבן בזלת שנשחקה מחיכוך השחזת סכינים על גבה, כלי חרס מאורך ששימש ככוורת דבורים, מעט מכתבים, שמיכה קרועה ממולאת בשיער שקצוותיו מציצים מבעד לקרע, ועוד. החפצים מספרים את סיפורם בשתיקה ומצביעים בעיקר על היעדר בעלים. בקלות ניתן לטוות באמצעותם שגרה של חיי יום יום, ולחוות בו זמנית את התחושה המצמררת של שגרה שהופרה.

הביקור באוסף חידד אצל כולנו את השאלה כיצד ניתן לייצר חפצים המתריסים על היעדרו של היחיד ושל הקבוצה. כיצד ניתן לחשוב מחדש על קשר עם פליטים פלסטינים וליצור תגובה להיעדרם. האם ניתן לשחזר זיכרון בשפה חומרית?  

3 מרעיון לאובייקט – הרהורים על אמנזיה

התערוכה "אמנזיה" מנסה לטפל בשאלת אפשרותם של חפצים לעורר את זיכרון הנכבה עקב מחלת השכחה הפוקדת את החברה הישראלית. קבוצה של יוצרים הבוחנת באמצעות תרבות חומרית את האפשרות לייצר דיאלוג עם פליטים פלסטינים.

עבודתו של עידו ברונו "חורים בזיכרון", עשויה ממשטח של עץ ארז, עליו מונחת אבן בזלת, ולידה גוש העשוי מחיטה ושומשום קלויים מגובשים יחדיו, באמצעות דבק אפוקסי (Epoxy Resin) המדמה את שרף עץ השקד. הצופים מתבקשים לחכך את גוש החיטה והשומשום בבזלת ולהריח אותו, תוך כדי ניסיון אשר נועד מראש לכישלון, לשחזר את ריחם של ישות בלתי ידועה, של פליט, של מרחב אישי מן העבר. ברונו משתמש בריח, האישי שבחושים, על מנת לסמן כמיהה לנעדר, ובו זמנית הוא מצביע על היותו חמקמק ובלתי ניתן לזיכרון.

דיויד גוס מצייר סצנה בדויה מן הביקור באוסף החפצים של ועד העקורים. הציור "יסמין, ועד העקורים: נצרת", צויר כשכבה חדשה, על גבי ציור קודם של גוס. הוא מתאר את יסמין דאהר, בעת הסיור בחלל התצוגה של האוסף. יסמין מתבוננת דרך החלון של החדר האפלולי, מבטה מופנה החוצה, כרוצה להיחלץ, ככלואה בסבך של רשתות הדוחקות ודוחסות אותה במרחב. המבט המופנה לגבעות המוארות של נצרת עילית, מייצר ריחוק מן הסובב אותה מצד אחד, וכולא אותה בחלל האוסף מצד שני. האווירה הצבעונית של הציור ואופיו הכהה, משווים לו תחושה קודרת למרות שהסיור נערך בצוהרי היום.

 Zיויה יוצרת את העבודה Take away"”. אובייקט בצורה של סל העשוי מאצטרובלים של ברושים וקרעים של בגדי עבודה משובצים. ברושים עקרים המניבים פרות סרק ניטעו במקום עצי זית פוריים על יד מתיישבים יהודים בעידוד קק"ל. האצטרובלים קלועים בבגדי עבודה של ההתיישבות העובדת, אשר סימנה באמצעותם את נוכחותה. בילדותה, היא זוכרת נשים פלסטיניות מגיעות עם סלים לאזור מגוריה, ואוספות צמחים שרק הן יכלו לזהות כבעלי תועלת. Take Away"”, הוא אובייקט העשוי כסל מפורר מלא חורים, ספק סל המשמש לקניות בשוק, ספק סל המשמש למילוי חול באתרי בנייה. הסל נעשה כמחווה לנשים אשר הודרו מן המרחב הטבעי שלהן, והיו חוזרות אליו עם סלים על מנת לאסוף את תוצרת אדמתן.

עבודתה של עינת לידר "תכשיט התמצאות", חושפת באמצעות מפת תל אביב השקופה את אופיו החמקמק של הייצוג. מפה מעצם טיבעה, אמורה לייצג מציאות פיזית המאפשרת התמצאות במרחב. "תכשיט ההתמצאות" של לידר מערער על תחושת התמצאות זו, ומצביע על מרחב תודעה נוסף - המגלה את הפרקטיקה של הסתרת המידע, תוך בניית גוף ידע אחר במקומו: מפת עיר המאפשרת התמצאות אחרת. לידר הופכת את מפת תל אביב כפי שאנחנו מכירים אותה, למערך אוורירי של חורים בין חוטי גומי שחורים המייצגים את רחובותיה, בדומה לאזורים שבשולי המפות - המסומנים באופן סכמטי, בצבעים חיוורים וללא פרטים רבים. הכפרים הפלסטינים ההרוסים ששכנו בשטח העירוני של תל אביב, השקופים כל כך בתודעה הישראלית, מקבלים אצלה נוכחות מתפרצת. מארג חוטי הגומי מאפשרים את לבישתו והפיכתו ל"מראה מקום" על הגוף הפרטי ובמרחב הציבורי עצמו.

רוית לצר יוצרת את המיצב "443: שאריות אדם". במיצב קליפות העשויות מחומר קרמי גס (חלקו שרוף וחלקו אינו שרוף), עליהם מצויירים דימויי המשטור של הכיבוש הישראלי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בצדי כביש 443 (כביש "עוקף מודיעין" בדרך מהמרכז לירושלים). בנוסף, משתמשת לצר במטפחות כותנה המשמשות לאיסוף השיער מתחת לכיסוי הראש של נשים מוסלמיות (בתעתיק מערבית: קמטה). המטפחות עוברות תהליך של פרימה מצד אחד ומשמשות לעטיפה של האובייקטים הקרמיים המצויירים מצד שני. המטפחות נעות בין שלושה צירים: כיסוי ראש, דגל כניעה לבן ותחבושת רחבה. המיצב מגלם כאב רב, הנובע מהמפגש בין הכוח ויצוגיו לבין הזירות עליו הוא פועל: הגופניות, המגדריות והלאומיות. 

עבודתו של גד צ'רני "רוח רפאים", עוסקת בשחזור ומחזור של דימוי הפינג'אן, כהתרסה לתבניות ידועות מראש באשר לייצוגה של התרבות הפלסטינית: חומוס, פלאפל, קפה, דרבוקה, כפייה, ודומיהם. צ'רני מפנה אותנו אל תבנית זו, ומייצר אותה מפלסטיק ממוחזר, כרוח רפאים שאינה מוצאת את מנוחתה. קומקום הקפה, המכיל בתוכו תרבות עשירה ומפוארת, הופך  בתבניות האוריינטליסטיות הישראליות לנפח סתמי נטול משמעות אמיתית, המתפרק ונבנה מחדש. הדימוי שבתודעה זו מתורגם אצל צ'רני, לפטה מורגנה העשויה מעולם הפלסטיק הזול, נטול שימוש וצבע, עשוי טלאים, על סף התפרקות, מרוקן מתוכנו העשיר החושני והעסיסי.

 "שני פריטי מידע", הם שני סיפורים מצולמים שיצר עמי שטייניץ. פריטי המידע הם שני חפצים שסיפורם מגלם את אורח החיים של החברה הפלסטינית לפני הנכבה. חפץ אחד הוא כוורת ששימשה ליצירת דבש. את הדבש ייצרה אמו של דהוד באדר לשימוש ביתי ולמכירה לתושבים באזור מגוריה. באמצעות מטפחת ראש ורקמות בשילובים עם חרוזים, מתארת אום לוטפייה מסורת שלמה. בעקבות סיפורם של חפצים אלו, מחלץ שטייניץ את הרובד התרבותי אותו הם מסמנים מבחינה חברתית, כלכלית ואמנותית. בה בעת, באמצעות חפצים אלו, מספרים דהוד באדר במקור מאלע'בסייה ולטיפה סמעאן במקור מסוחמטה, את סיפור הפיכתם לעקורים מאדמתם שלהם.    

 יסמין דאהר, משוררת פלסטינית צעירה, מגיבה בשירתה לעבודות בתערוכה. כתיבתה של יסמין מאפשרת יצירת מהלך רפלקטיבי מעגלי, בו נוצרות שכבות של תגובה אישית, מידע ופרשנות, בהם כל המשתתפים בתערוכה ועבודותיהם משמשים כסובייקט ואובייקט בו זמנית. שיריה של דאהר מאפשרים החזרת מבט ישיר ואישי, לעבודות בתערוכה. הקשר בין העבודות למילה הכתובה מרבדים אותה ושווים לחפצים בה אופי דינמי ולא סטאטי. בשיריה, נעה דאהר בין עולם ביוגרפי פרטי לעולם מגובש ומודע כאישה פלסטינית במציאות הישראלית.

התערוכה "אמנזיה" אינה מתיימרת להקיף את כל היבטים הרבים של הקשר בין תרבות חומרית והנכבה. אני מקווה כי התערוכה תהווה נקודת פתיחה להתייחסות לנושא חשוב זה.

אמנזיה - עבודה Zיויה / Amnezia - Work of Zivia

אמנזיה - עבודה עינת לידר / Amnezia - Work of Einat Leader

אמנזיה - עבודה רוית לצר / Amnezia - Work of Ravit Latzer

אמנזיה - עבודה דיויד גוס / Amnezia - Work of David Goss