דמותו של הריבון כמייסד ערים המזמין ממרחקים אדריכלים ומהנדסים שיסייעו בידו להטביע את חותמו במרחב מוכרת היטב מן ההיסטוריה העתיקה. משהו מן הממד הזה של הכוח הריבוני נשמר בעת החדשה כזכות הריבון ליזום ולהקים מונומנטים המשנים את מרחב העיר ולעשות זאת מחוץ לכל תחרות, חוזה, או הסכמה אזרחית. בצרפת המודרנית למשל יש לזכות הזו, השמורה לנשיא הרפובליקה, הקשר ארכיטקטוני מובהק וקונוטציה מלוכנית מפורשת: fait du prince . במשטרים דמוקרטיים, הריבון יכול ליהנות מזכות היתר הזאת רק כל עוד הוא עושה בה שימוש מדוד ומבוקר. המונומנט אמור לפאר את הנשיא באמצעות ההנאה והתועלת שהוא מעניק לכלל האזרחים.
בארבעים שנותיו, עשה שלטון הכיבוש שימוש נרחב בזכות היתר הזו השמורה לריבון והתערב באופן מסיבי במרחב הפלסטיני בשלושה אופנים: בניה, ניהול התנועה והרס. העובדה שהשלטון הישראלי אינו מוכר כריבוני ונתיניו אינם מכירים בסמכותו לא הפריעה לו לתבוע לעצמו מימוש מוחלט וגורף של זכות זו תוך הרחקת הנתינים ממעמד המתיר להם לשאת ולתת על מרחב המחייה שלהם. בשלושת המישורים האלה נהג שלטון הכיבוש כשלטון זר שתכלית מעשיו היא ביסוס השליטה והאחיזה שלו במרחב ולא פיתוח של המרחב לטובת האוכלוסייה המקומית ושיפור תנאי חייה. בשלושת אופני ההתערבות האלה באו לידי ביטוי יחסי הכוח בין כובשים לנכבשים כיחסים מקוטבים ומתנגשים. השימוש באדמות, ההתוויה של התנועה במרחב, ההשבחה של הקרקע והשימוש במשאבים הוכפפו מן ההתחלה, ובתהליך הדרגתי ומתעצם, ליחסים מקוטבים אלה והפכו את הפלסטינים לתושבים ארעיים במרחב שתצורתו ושינוי פניו נתון לגחמות משתנות של השלטון ואזרחיו היהודים. כמעט שום דבר במרחב הפלסטיני לא נותר יציב ורבים מיושביו חיים כעקורים בתוך ביתם, סוג חדש של גולים פנימיים בתוך מולדתם. בשטחים בהם עברו פרדסים או מטעים נסללו כבישים, בתים שהיו של פלסטינים הופקעו ונהרסו ושימשו לבניית התנחלויות או בסיסים צבאיים, דרכים מוכרות נחסמו, חדשות לא הותרו בשימוש, המרחב הציבורי נעשה אסור בשימוש אזרחי, התנועה בו הייתה נתונה לפיקוח מתמיד, ואפילו קירות הבתים לא הגנו על יושביהם מפני צורות שונות של פלישה וחדירה. אכיפת יחסי הכוח בין כובשים לנשלטים על המרחב לא התבטאה רק בנישול הפלסטינים מרכושם והעברתו לטובת המתנחלים היהודים, אלא בהשתלטות על נקודות אסטרטגיות במרחב כולו ובפרישה של כוחות בנקודות רבות כך שניתן יהיה לשלוט בהנצחת יחסי הכוח המקוטבים האלה במרחב. [1]
מאז האינתיפאדה הראשונה נאספים נתונים רבים על ידי גופים וארגונים שונים על שלושת צורות ההתערבות האלה של הריבון במרחב. על שני אופני ההתערבות הראשונים ששינו את פני המרחב לבלי הכר - הבניה בהתנחלויות ופרישת מערך המחסומים גם נכתב לא מעט. אולם עיקר פעולתו של שלטון הכיבוש במרחב מאז האינתיפאדה השנייה, שזכתה להתייחסות מועטה מבחינת השלכותיה על מרחב הקיום הפלסטיני, באה לידי ביטוי דווקא באופן שבו הריבון העמיד על ראשה את זכות היתר שלו בתחום הבניה במרחב. במקום תנופת בניה פועל שלטון הכיבוש לשינוי פני המרחב באמצעות הרס. לא הרס גחמני, אקראי ונקודתי כי אם הרס שיטתי, מבוקר ומנוהל הנוכח בכל. גם הבנייה (ליהודים) וגם ההרס (לפלסטינים), מהווים פגיעה ישירה באוכלוסיה המקומית ומעוררים את התנגדותה. [2] כדי לנטרל את התנגדותה למעשיו או להפחיתה חייב השלטון להפעיל כוח צבאי רב וכדי לעצב את המרחב הוא נדרש מעט מאוד לאדריכלים, מהנדסים ובנאים, שהרי את עיקר המלאכה הוא מבצע באמצעות חיילים.
הסכמי אוסלו חילקו את השטחים הכבושים לאזורים מובחנים של שליטה ישראלית ושליטה פלסטינית. אבל גם אחריהם לא חדל שלטון הכיבוש לתפקד באמצעות כוח צבאי גדול כפוסק אחרון בכל הקשור לניהול וארגון המרחב גם בשטחים הנתונים בשליטת הרשות הפלסטינית. השלטון נוהג כמי שמבקש להפגין בפומבי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים שקירות אינם מהווים מכשול להתנהלותו ודלת אמות אינן עניין מקודש. בתיהם של אלה שהוא מכריז עליהם כחשודים בהתנגדות לכיבוש מופיעים כאתר מועדף להפגנת כוחו - “למען ייראו וייראו". במקרים רבים, מי שמתגורר בבתים אלה שנהרסים אינם החשודים עצמם כי אם בני משפחותיהם. אולם ההתנגדות לכוחו אינה העילה היחידה להריסת בתים. אלפי בתים, גנים, מטעים ופרדסים נהרסים רק משום שמיקומם מפריע לפעילות המבצעית להתנהל, או מונע מהתנחלות כלשהי מלהתפתח ולהתפשט. בשטחים שנותרו בשליטתו המלאה, מפעיל שלטון הכיבוש כלים משפטיים ואזרחיים כדי להרוס אלפי בתים של פלסטינים שאת בקשותיהם להיתרי בניה הוא דוחה בעקביות וכך דן אותם למעמד של בניה לא חוקית. מ– 1967 ועד היום הרסו כוחות הביטחון כ– 18.000 בתים בגדה המערבית וברצועת עזה. [3] מספר זה לא כולל בתים שנפגעו מירי או פגזים תועים, מבלי שהיתה כוונה תחילה להרסם. בנוסף לפעולות ההרס שפוגעות בעיקר של מרחב ציבורי וביחסים בינו לבין המרחב הפרטי, פיתח שלטון הכיבוש שפה מרחבית ייחודית של חסימה, הפרדה והכפפה שגם באמצעותה הוא מנסה למנוע מן הנתינים לקיים מרחב ציבורי שבו הדיבור, המבט והפעולה אמורים להתקיים במסגרת משחק חופשי ולא מוכרע מראש.
הפגיעות בסדרי המרחב משבשות את מה שארנדט תיארה כ"תנאי המצב אנושי" ואחראיות להיווצרותם של תנאי מרחב לא אנושי ( InHuman Spatial Condition ). הפלסטינים מנועים מלהשתמש באופן ספונטני במרחב הן כדי לנוע ולהתמצא בו, הן כדי למסד בו תצורות סבירות של תעסוקה, התמקצעות, מסחר, בידור ומתן שרותים, והן כדי לקיים בו מסגרות שונות של קיום והיוועדות יחד שאינן כפופות להגבלה, פיקוח ומעקב. כתוצאה מכך נוצר מצב ייחודי שבו עיקר הפעילות הפומבית של הפלסטינים נסובה סביב הפגיעות הפיזיות ששלטון הכיבוש מייצר. התנערותו מאחריות לטפל בתוצאותיהן מותירה רבות מהן כצלקות במרחב. בשעת ההריסה ממש מורחקים הפלסטינים מן המקום והם מורשים לחזור אליו רק כאשר את הנעשה אין להשיב והבית התלת–ממדי הפך לטקסטורה דו–ממדית, או הרחוב הושבת ונוצרה בו מעין כיכר חדשה שבמרכזה חורבה. הריבון מצדיק את האסונות שהוא מנחית ופוטר את עצמו מאחריות כלפי קורבנותיהם שהפכו על ידו למנושלים ולעקורים. את החלל הריק שהוא מותיר כשהוא מסתלק מאחריות ממלאים הרשות הפלסטינית והתושבים עצמם וזאת תחת המגבלות הקשות שהצבא מטיל על חופש התנועה והפעולה שלהם וכן ארגוני סיוע שונים ובראש ובראשונה אונר"א, הארגון המטפל בפליטים מן העבר כמו גם בטיפוסים חדשים של פליטים שישראל מייצרת בהווה.
האסון מתקיים במרחב הפומבי בשתי תצורות: חזיון ראווה של התחוללותו הרגעית ונוכחות מתמשכת של תוצאותיו, שרוב הזמן אין בכוחם של הנתינים לסלקה בכוחות עצמם. שני מופעים אלה תורמים לקיבוע יחסי הכוח בין הכובש לנכבש כיחסי כפיפות ולצמצום אפשרויותיהם של הפלסטינים לנהל את תצורות החיים במרחב הפומבי שלהם. הריבון המושך בחוטי האסון נוכח בזירה ונעלם ממנה לסירוגין. הוא נוהג כמי שסומך על האסון ועל הדחיפויות שהוא מייצר שיהיה בכוחם למגנט את הנתינים בהיעדרו, לנהל ולפקח על תנועתם, לקרקע אותם לדאגה לצרכיהם ולשתק את יכולתם לפעול. ההתקהלות סביב האסון שמנחית הכובש הפכה איפוא להיות הצורה המותרת והנפוצה ביותר של התגודדות פומבית בשטחים סביב "דימוי" או "מחזה". הטקסטורות של ההרס הפזורות בכל מתפקדות כמו כיכרות ציבוריות. הכובש מניח, בטיפשות טיפוסית של כובש, שבכוחו גם לקבוע כיצד יתבוננו הצופים בחזיון האימה שהוא חולל ואיזה מסר ולקח יופקו ממנו בכיכר הציבורית, וגם "לצרוב בתודעה" את הלקח הזה: “העברנו מסר חד משמעי לאוכלוסייה, שעיקרו שכל מי שעוסק בטרור, הוא ובני משפחה מקרבה ראשונה ישלמו מחיר כבד".
ההרס מחייב דאגה מיידית לאמצעים ולדרכים לספק את צרכיהם הבסיסיים והמיידים של הנפגעים. אולם נוכחותו המופגנת והמתמשכת של ההרס במרחב, שאינה מסולקת לפעמים במשך חודשים, ולפעמים במשך שנים, מייצרת "עולם" במובן שארדנט העניקה למושג. תצורותיו הן הסביבה היציבה והקבועה שאותה התושבים מכירים ושבתוכה הם שוכנים. כשמרבית התנאים המאפשרים את קיומה של פוליס נמנעים מן התושבים האלה, כשאתר האסון, שממנו הריבון נסוג ואותו הוא מפקיר הוא הסביבה היחידה כמעט שבה בדרך כלל הריבון אינו אוסר על ההתגודדות הפומבית שלהם, הופך אתר האסון למרחב פוליטי שמתקיימים בו שלושה תחומי מעש פוליטיים שבמצבים אחרים נשללים מהם באופן חלקי או מלא. 4 סביב אתר האסון הפלסטינים והפלסטיניות נועדים יחד ומטפלים ודואגים לצרכיהם, מנהלים את ענייניהם באופן מקצועי ומחזירים לעצמם, גם אם לזמן קצוב, את המרחב הציבורי כמרחב של חירות. מן התצלומים של אתרי האסון אפשר לראות שההתקהלות מתקיימת בכמה מישורים והיא אינה מגויסת כל כולה רק לצרכים הדחופים של הישרדות והגשת סיוע לנפגעים. כל מוקד אסון הופך לכיכר ציבורית שבה הפלסטינים מתוועדים יחדיו סביב מושא משותף הנתון למבטם ושאת גבולותיו הם קובעים בעת המפגש. כך, למשל, בעמידתם על סף המכתש העצום שנפער תחת ביתו של סמי אל–שעאר יש יותר ממבט של השתאות בעוצמת ההרס. הם יוצרים במבטם, ובדיון שהם מקיימים כשהם עומדים שם, קשר בין מקום האסון ליתר חלקי העיר. פניהם חתומות ומרוחקות. לפעמים מהול בהם בוז כלפי מי שכפה עליהם לפעול בתוך מרחב ציבורי שהאסון הוא תצורת היסוד שלו. בסבלנות אין קץ של מי שמכירים במוגבלות התערבותו של הכובש ויודעים שלעולם לא יוכל לחסל לגמרי את המרחב הציבורי שלהם ולשלול מהם את הזכות הפוליטית היסודית להשתתף בו, הם מתבוננים במופעי האסון ומתכחשים ליומרת מחולליו להפיק ממנו מסר חד–משמעי. הם עומדים משתאים לנוכח עוצמתו של כוח ההרס האנושי אבל גם למראה האיוולת שבהתנהגות הכובשים המשקיעים מאמצים ואמצעים כה רבים בפרקטיקות של חסימה והפרדה שנועדו בין היתר לתחום את האסון לצד אחד של המרחב, כדי שהם, הכובשים, יוכלו לתפוס את עצמם כמצויים מחוץ למרחב האסון, מופרדים ממנו, מוגנים ומחוסנים מפניו.
ההתבוננות של הפלסטינים במעשי ההרס, חורגת מהדחיפות שהאסון מייצר ומשרטטת פרספקטיבה רחבה יותר. מבעד לפרספקטיבה הזאת ניתן לראות שהאסון אינו רק אירוע נקודתי בזמן אלא צורת שליטה מתמשכת, וככל שהכובש הורס יותר את המרחב וחורץ אותו באסונות, חסימות והפרדות, כך מעמיקה בו אחיזתו ונעשית קשה יותר להתרה. הנכבשים הנדונים להתבונן באסונם מתבוננים מבעד לאסונם גם בכובשים המתבוננים באסון מרחוק ומתכחשים לתפקיד האקטיבי שהם ממלאים בייצורו. מבעד לאסון, הנכבשים מכירים במופרכות היומרה של הכובשים לשלוט בגבולות האסון ולהכחיש את האופן שבו הוא נוגע גם בהם, אוחז בהם חרף מאמציהם להיבדל ממנו.
חמשת סדרות התצלומים המוצגות כאן - כמעין חמש טענות חזותיות ( visual claims ) - עוסקות בשניים מתוך שלושת אופני ההתערבות של הריבון במרחב - ניהול התנועה והרס.
שתי הסדרות הראשונות - "טיפוסים של הרס" ו"טקסטורות של הרס" - מנסות לאפיין את ההרס בלי להניח או לקבל את המיון שמציע השלטון. בשפה הצבאית והמשפטית של שלטון הכיבוש נהוג להבחין בין מקרים שונים של הרס על פי מגוון הצידוקים שהצבא מספק להרס שהוא מחולל - בניה לא חוקית, בתים של חשודים בטרור או צרכים מבצעיים. ההצגה זה לצד זה של תצלום של חורבה קונקרטית וסכימה ארכיטקטונית המציגה את הטיפוס אליו היא משתייכת, היא חלק מן המאמץ לפרק את הקטגוריה שהפכה כללית מדי ומופשטת מדי - "הריסת בתים", ולהציע במקומה טיפולוגיה ראשונית של מעשי הריבון בשטחים. המיון של הטיפוסים המוצגים כאן מבוסס על זיקה בין סוג פעולת ההרס שנינקטה לבין החותם הארכיטקטוני שהיא מותירה במרחב. מיון ראשוני זה מאפשר להסית את המבט מהנכבש כסיבה או הצדקה להרס אל השפה של הכובש שהפך את ההרס לארגז כלים משוכלל וזמין. מיון זה מאפשר לראות כיצד צורות שונות של הרס שנוסו באופן נקודתי ויכולות היו להיתפס ברגע נתון כבלתי נסבלות, נהפכו עם הזמן למכשיר קיים ומובן מאליו שכל שנדרש כעת מבחינת אלה המשתמשים בו הוא לייעל את אופן פעולתו ולהכשיר את החיילים המפעילים אותו.
שתי הסדרות הבאות - "טיפוסים של חסימה" ו"ארכיטקטורה של הפרדה" - מתמקדות בפרוצדורות שבאמצעותן שלטון הכיבוש מייצר למעשה מרחב של דיסאוריינטציה, שהקריאוּת והמובנוּת שלו נפגמו לחלוטין. רוב הפרוצדורות האלה, אם לא כולן, מאטות את תנועת הפלסטינים במרחב, עד לכדי הקפאתה הגמורה, והן מאפשרות לפלסטינים אך ורק תנועה מדודה בתוך רכיבים “ארכיטקטוניים" כמו קוביות בטון, חלקי קירות, גדרות תיל, חסמי פלסטיק ועוד, המשרטטים קרטוגרפיה חדשה. הסדרה השלישית המתמקדת בחסימה מראה כיצד הקרוב, המצוי במרחק ראייה והיה תמיד בהישג יד, הופך לבלתי מושג עבור הפלסטיני. התחביר הארכיטקטוני של נקודות החסימה השונות מבטא את האפקט הזה בצורה מובהקת, אך הוא ניכר גם במקומות שבהם פלסטינים נותרים על סף ביתם אבל הם מנועים מלהיכנס אליהם, אם מפני שהבתים נחסמו פיסית או מפני שהפכו לעמדות צבאיות. הסדרה הרביעית המציגה ארכיטקטורה של ההפרדה מדגישה את ההתוויה המרחבית של ההפרדה בין יהודים לפלסטינים. בנוסף לחלוקה המפלה המקצה לישראלים מרחב ובו חופש תנועה יחסי ולפלסטינים מרחב מבותר וחסום, ההפרדה מארגנת מחדש את שדה הראייה, שכבר אינו יכול להיות שדה ראייה משותף. בשדה הראיה המפוצל הזה מבטיהם של ישראלים ושל פלסטינים אינם אמורים להיפגש עוד.
הסדרה החמישית "ארכיטקטורה של פחד / השפה של ההכפפה" - ממקדת את המבט בנקודות חסימה שונות ומציגה את השפה המרחבית והעיצובית שבה נוקט שלטון הכיבוש כדי לנהל את תנועת הפלסטינים במרחב. היא מדגימה כיצד מבטיח שלטון הכיבוש שבנוסף על ההאטה בתנועתם הפלסטינים לא יצטברו לגוש אדם אלא ימשיכו לנוע או לעמוד בטור. כשהם נשרכים כך בזה אחר זה בתור ניתן לשלוט טוב יותר בתנועתו של כל אחד מהם ובנקודת הבידוק לפקח על כל יחיד ויחיד בנפרד. התצלומים מספקים מידע רב הקשור לזמן ולמרחב, לטכנולוגיה ולתנועה, לדמוגרפיה ולניהול, לטופוגרפיה ולשליטה. אייקונים של הרכיבים הזמניים של הארכיטקטורה שהתפשטה במרחב מלווים, כמו מקרא של מפה, את הסדרה הזו ואת זו שעוסקת בארכיטקטורה של חסימה. האייקונים מציגים את רפרטואר הרכיבים הזמניים והניידים המשמשים את מיופי הכוח הזוטרים של הריבון. רכיבים אלה יוצרים ערכה שאותה ניתן לפרוס תוך זמן קצר מאוד בכל נקודה במרחב ולשנות, להגביל ולחסום את תנועתם של בני אדם, סחורות וכלי רכב. רכיבים אלה שהפכו מוכרים כל כך, מוטבעים בגופם של ישראלים יהודים כאביזרים מגוננים בה בעת שהם מטביעים בגופם של הפלסטינים את היותם מוכפפים. הסדרות מראות את הפגיעה הכפולה של שלטון הכיבוש הן במרחב הציבורי הפלסטיני והן במרחב הפרטי. המרחב הפומבי מנוהל ונשלט על ידי נוכחותו הצבאית המוחצנת של הכוח השלטוני ואפשרויות הפעולה האזרחיות של התושבים בו מצומצמות לגמרי, והמרחב הפרטי חדיר, שברירי ומנוקב ויושביו מועדים בכל עת להיהפך לחסרי בית ולמי שאינם יכולים לחלום על יותר מאשר מילוי צרכיהם הקיומיים. הריבון מפגין את כוחו ועוצמתו על ידי כך שהוא הורס בפומבי את גבולותיו של הבית הפלסטיני ופורץ את האינטימיות שלו. מה שהיה פְּנים שרק קרובים ובני משפחה היו רשאים להתוודע אליו ולהביט בו, מתגלה באחת מבעד להריסות, לתקרות שקרסו, לחפצים שנמחצו ולקרעים שהתעופפו. הפְּנים הפרטי מושלך אל החוץ הפומבי, והמרחב הפומבי מנוהל באופן ריכוזי כאילו היה בבעלותו של השלטון המרוקן אותו כך מן המאפיינים הפוליטיים שלו.
סדרות תצלומים אלה מאפשרות להתחקות אחר הדקדוק הפנימי של "מעשי הריבון" (Faits du Prince) האחראים לתנאי המרחב הלא–אנושי בשטחים. הן מבטאות התעקשות להתבונן במרחב הפלסטיני יחד עם הפלסטיניות והפלסטינים שהמרחב המבותר והחסום הזה נכפה עליהם, ובתוך כך לפרום את אשליית ההיפרדות הגמורה שהיא חוק היסוד של הכובש. אשליה זו ממלאת תפקיד מכריע בקלות שבה ניתן לעולל לנתינים הפלסטינים עוולות שאזרחים ישראלים לא היו מוכנים לסבול בשום אופן אילו כוונו כלפיהם. ההפרדה המוצקה היחידה שכן מתקיימת היא בין מה שאפשר לסבול ואף להצדיק לבין הבלתי נסבל והבלתי ניתן להצדקה. בחסות אשליית ההפרדה הפיסית, מגביה משטר הכיבוש בכל פעם את סף הבלתי נסבל ואת חומת ההפרדה שבין שני משטרי ההצדקה. שלטון הכיבוש מפעיל כוח רב כדי לבלום את התפשטות ההרס ותחימתו ל"צד אחד" והנוף המוצג כאן אכן נותר רוב הזמן נחלתם של הנכבשים. אולם הריבון נדרש להפעיל כוח לא רק על הנכבשים אלא גם על אזרחיותיו ואזרחיו כדי לגרום לכך שהמראות הבלתי נסבלים של ההרס יתפסו כנסבלים מעצם העובדה שהם נותרו תחומים לצד האחד, ועצם ההשתתפות בהרס, שהייתה נתפסת כפשע נורא אילו התרחשה בצד האחר, נחשבת לחובה מכובדת. אולם כאן מתגלה חולשתו המבנית של שלטון הכיבוש, נקודת עיוורונו. המאמצים שהוא משקיע בהרס המרחב הפלסטיני ובחיסול המרחב הציבורי של הפלסטינים הם בעלי אופי וויראלי. הספירה הציבורית הפגומה שהאסון המתמשך ששלטון הכיבוש מנחית על הלא–אזרחים הפלסטינים מחלחלת גם לצד השני, הישראלי. בצד הפלסטיני שניזוק ישירות מן האסון, הספירה הציבורית מוגבלת על ידי אופן השליטה בה והאסון הניחת עליה בעקביות, ואילו בצד הישראלי שמחולל את האסון ומנהל אותו היא מוגבלת על ידי המחיקה של האסון, הכחשתו, הסוואתו וגיוס האזרחים לקחת חלק בייצורו ובהצדקתו.
במרחב מוכרת היטב מן ההיסטוריה העתיקה. משהו מן הממד הזה של הכוח הריבוני נשמר בעת החדשה
כזכות הריבון ליזום ולהקים מונומנטים המשנים את מרחב העיר ולעשות זאת מחוץ לכל תחרות, חוזה, או
הסכמה אזרחית. בצרפת המודרנית למשל יש לזכות הזו, השמורה לנשיא הרפובליקה, הקשר ארכיטקטוני
מובהק וקונוטציה מלוכנית מפורשת: fait du prince . במשטרים דמוקרטיים, הריבון יכול ליהנות מזכות
היתר הזאת רק כל עוד הוא עושה בה שימוש מדוד ומבוקר. המונומנט אמור לפאר את הנשיא באמצעות
ההנאה והתועלת שהוא מעניק לכלל האזרחים.
בארבעים שנותיו, עשה שלטון הכיבוש שימוש נרחב בזכות היתר הזו השמורה לריבון והתערב באופן
מסיבי במרחב הפלסטיני בשלושה אופנים: בניה, ניהול התנועה והרס. העובדה שהשלטון הישראלי אינו
מוכר כריבוני ונתיניו אינם מכירים בסמכותו לא הפריעה לו לתבוע לעצמו מימוש מוחלט וגורף של זכות
זו תוך הרחקת הנתינים ממעמד המתיר להם לשאת ולתת על מרחב המחייה שלהם. בשלושת המישורים
האלה נהג שלטון הכיבוש כשלטון זר שתכלית מעשיו היא ביסוס השליטה והאחיזה שלו במרחב ולא
פיתוח של המרחב לטובת האוכלוסייה המקומית ושיפור תנאי חייה. בשלושת אופני ההתערבות האלה
באו לידי ביטוי יחסי הכוח בין כובשים לנכבשים כיחסים מקוטבים ומתנגשים. השימוש באדמות, ההתוויה
של התנועה במרחב, ההשבחה של הקרקע והשימוש במשאבים הוכפפו מן ההתחלה, ובתהליך הדרגתי
ומתעצם, ליחסים מקוטבים אלה והפכו את הפלסטינים לתושבים ארעיים במרחב שתצורתו ושינוי פניו
נתון לגחמות משתנות של השלטון ואזרחיו היהודים. כמעט שום דבר במרחב הפלסטיני לא נותר יציב
ורבים מיושביו חיים כעקורים בתוך ביתם, סוג חדש של גולים פנימיים בתוך מולדתם. בשטחים בהם עברו
פרדסים או מטעים נסללו כבישים, בתים שהיו של פלסטינים הופקעו ונהרסו ושימשו לבניית התנחלויות או
בסיסים צבאיים, דרכים מוכרות נחסמו, חדשות לא הותרו בשימוש, המרחב הציבורי נעשה אסור בשימוש
אזרחי, התנועה בו הייתה נתונה לפיקוח מתמיד, ואפילו קירות הבתים לא הגנו על יושביהם מפני צורות
שונות של פלישה וחדירה. אכיפת יחסי הכוח בין כובשים לנשלטים על המרחב לא התבטאה רק בנישול
הפלסטינים מרכושם והעברתו לטובת המתנחלים היהודים, אלא בהשתלטות על נקודות אסטרטגיות
במרחב כולו ובפרישה של כוחות בנקודות רבות כך שניתן יהיה לשלוט בהנצחת יחסי הכוח המקוטבים
האלה במרחב. 1
מאז האינתיפאדה הראשונה נאספים נתונים רבים על ידי גופים וארגונים שונים על שלושת צורות
ההתערבות האלה של הריבון במרחב. על שני אופני ההתערבות הראשונים ששינו את פני המרחב לבלי
הכר - הבניה בהתנחלויות ופרישת מערך המחסומים גם נכתב לא מעט. אולם עיקר פעולתו של שלטון
הכיבוש במרחב מאז האינתיפאדה השנייה, שזכתה להתייחסות מועטה מבחינת השלכותיה על מרחב
הקיום הפלסטיני, באה לידי ביטוי דווקא באופן שבו הריבון העמיד על ראשה את זכות היתר שלו בתחום
סדרות תצלומים אלה מאפשרות להתחקות אחר הדקדוק הפנימי של "מעשי הריבון" ) )Faits du Prince
האחראים לתנאי המרחב הלא–אנושי בשטחים. הן מבטאות התעקשות להתבונן במרחב הפלסטיני יחד
עם הפלסטיניות והפלסטינים שהמרחב המבותר והחסום הזה נכפה עליהם, ובתוך כך לפרום את אשליית
ההיפרדות הגמורה שהיא חוק היסוד של הכובש. אשליה זו ממלאת תפקיד מכריע בקלות שבה ניתן
לעולל לנתינים הפלסטינים עוולות שאזרחים ישראלים לא היו מוכנים לסבול בשום אופן אילו כוונו
כלפיהם. ההפרדה המוצקה היחידה שכן מתקיימת היא בין מה שאפשר לסבול ואף להצדיק לבין הבלתי
נסבל והבלתי ניתן להצדקה. בחסות אשליית ההפרדה הפיסית, מגביה משטר הכיבוש בכל פעם את סף
הבלתי נסבל ואת חומת ההפרדה שבין שני משטרי ההצדקה. שלטון הכיבוש מפעיל כוח רב כדי לבלום
את התפשטות ההרס ותחימתו ל"צד אחד" והנוף המוצג כאן אכן נותר רוב הזמן נחלתם של הנכבשים.
אולם הריבון נדרש להפעיל כוח לא רק על הנכבשים אלא גם על אזרחיותיו ואזרחיו כדי לגרום לכך
שהמראות הבלתי נסבלים של ההרס יתפסו כנסבלים מעצם העובדה שהם נותרו תחומים לצד האחד,
ועצם ההשתתפות בהרס, שהייתה נתפסת כפשע נורא אילו התרחשה בצד האחר, נחשבת לחובה מכובדת.
אולם כאן מתגלה חולשתו המבנית של שלטון הכיבוש, נקודת עיוורונו. המאמצים שהוא משקיע בהרס
המרחב הפלסטיני ובחיסול המרחב הציבורי של הפלסטינים הם בעלי אופי וויראלי. הספירה הציבורית
הפגומה שהאסון המתמשך ששלטון הכיבוש מנחית על הלא–אזרחים הפלסטינים מחלחלת גם לצד השני,
הישראלי. בצד הפלסטיני שניזוק ישירות מן האסון, הספירה הציבורית מוגבלת על ידי אופן השליטה בה
והאסון הניחת עליה בעקביות, ואילו בצד הישראלי שמחולל את האסון ומנהל אותו היא מוגבלת על ידי
המחיקה של האסון, הכחשתו, הסוואתו וגיוס האזרחים לקחת חלק בייצורו ובהצדקתו.
תודה ללירון מור, מיכאל מנקין, איתמר מן ודניאל מן על עזרתם בתחקיר.
1 ג'ף הלפר, העומד בראש הוועד נגד הריסת בתים, משווה את ההשתלטות הישראלית על המרחב הפלסטיני למשחק ה– Go שבו העיקר אינו נצחון על
היריב כי אם סגירת אפשרויות התנועה שלו ( .Jeff Halper, “Matrix of Control,” Middle East Report 216, (Fall 2000
2 על פרקטיקות שונות של התנגדות מרחבית הצבעתי בתערוכה “מעשה מדינה: 1967 — 2007 " )גלריה מינשר, תל אביב, 2007 (, שאחד הצירים המרכזיים
שלאורכם היא נבנתה היה זה של ההתנגדות.
3 ראו אתר הועד הישראלי נגד הריסת בתים, http://www.icahd.org/eng/projects.asp?menu=3&submenu=12 . הוועד, בשיתוף עם התושבים
הפלסטינים ומתנדבים מכל העולם פועל לבנייה מחדש של חלק מן הבתים שנהרסו. על ההיסטוריה של הריסת הבתים דו"ח של באדיל מ– 18.5.2004
.http://electronicintifada.net/v2/article2700.shtml
4 אני נשענת כאן על דיון שערכתי בפוליטי כמתקיים בשלושה תחומי מעש )ולא רק באחד כפי שטוענת ארנדט( במסגרת הרצאה בסדנה השניה לתרבות
חזותית, התוכנית לפרשנות, אוניברסיטת בר אילן, מאי 2008 .
הבניה במרחב. במקום תנופת בניה פועל שלטון הכיבוש לשינוי פני המרחב באמצעות הרס. לא הרס
גחמני, אקראי ונקודתי כי אם הרס שיטתי, מבוקר ומנוהל הנוכח בכל. גם הבנייה )ליהודים( וגם ההרס
)לפלסטינים(, מהווים פגיעה ישירה באוכלוסיה המקומית ומעוררים את התנגדותה. 2 כדי לנטרל את
התנגדותה למעשיו או להפחיתה חייב השלטון להפעיל כוח צבאי רב וכדי לעצב את המרחב הוא נדרש
מעט מאוד לאדריכלים, מהנדסים ובנאים, שהרי את עיקר המלאכה הוא מבצע באמצעות חיילים.
הסכמי אוסלו חילקו את השטחים הכבושים לאזורים מובחנים של שליטה ישראלית ושליטה פלסטינית.
אבל גם אחריהם לא חדל שלטון הכיבוש לתפקד באמצעות כוח צבאי גדול כפוסק אחרון בכל הקשור
לניהול וארגון המרחב גם בשטחים הנתונים בשליטת הרשות הפלסטינית. השלטון נוהג כמי שמבקש
להפגין בפומבי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים שקירות אינם מהווים מכשול להתנהלותו ודלת אמות
אינן עניין מקודש. בתיהם של אלה שהוא מכריז עליהם כחשודים בהתנגדות לכיבוש מופיעים כאתר
מועדף להפגנת כוחו - “למען ייראו וייראו". במקרים רבים, מי שמתגורר בבתים אלה שנהרסים אינם
החשודים עצמם כי אם בני משפחותיהם. אולם ההתנגדות לכוחו אינה העילה היחידה להריסת בתים. אלפי
בתים, גנים, מטעים ופרדסים נהרסים רק משום שמיקומם מפריע לפעילות המבצעית להתנהל, או מונע
מהתנחלות כלשהי מלהתפתח ולהתפשט. בשטחים שנותרו בשליטתו המלאה, מפעיל שלטון הכיבוש
כלים משפטיים ואזרחיים כדי להרוס אלפי בתים של פלסטינים שאת בקשותיהם להיתרי בניה הוא דוחה
בעקביות וכך דן אותם למעמד של בניה לא חוקית. מ– 1967 ועד היום הרסו כוחות הביטחון כ– 18.000
בתים בגדה המערבית וברצועת עזה. 3 מספר זה לא כולל בתים שנפגעו מירי או פגזים תועים, מבלי
שהיתה כוונה תחילה להרסם. בנוסף לפעולות ההרס שפוגעות בעיקר של מרחב ציבורי וביחסים בינו לבין
המרחב הפרטי, פיתח שלטון הכיבוש שפה מרחבית ייחודית של חסימה, הפרדה והכפפה שגם באמצעותה
הוא מנסה למנוע מן הנתינים לקיים מרחב ציבורי שבו הדיבור, המבט והפעולה אמורים להתקיים במסגרת
משחק חופשי ולא מוכרע מראש.
הפגיעות בסדרי המרחב משבשות את מה שארנדט תיארה כ"תנאי המצב אנושי" ואחראיות להיווצרותם
של תנאי מרחב לא אנושי ) InHuman Spatial Condition (. הפלסטינים מנועים מלהשתמש באופן
ספונטני במרחב הן כדי לנוע ולהתמצא בו, הן כדי למסד בו תצורות סבירות של תעסוקה, התמקצעות,
מסחר, בידור ומתן שרותים, והן כדי לקיים בו מסגרות שונות של קיום והיוועדות יחד שאינן כפופות
להגבלה, פיקוח ומעקב. כתוצאה מכך נוצר מצב ייחודי שבו עיקר הפעילות הפומבית של הפלסטינים
נסובה סביב הפגיעות הפיזיות ששלטון הכיבוש מייצר. התנערותו מאחריות לטפל בתוצאותיהן מותירה
רבות מהן כצלקות במרחב. בשעת ההריסה ממש מורחקים הפלסטינים מן המקום והם מורשים לחזור
אליו רק כאשר את הנעשה אין להשיב והבית התלת–ממדי הפך לטקסטורה דו–ממדית, או הרחוב הושבת
ונוצרה בו מעין כיכר חדשה שבמרכזה חורבה. הריבון מצדיק את האסונות שהוא מנחית ופוטר את עצמו
מאחריות כלפי קורבנותיהם שהפכו על ידו למנושלים ולעקורים. את החלל הריק שהוא מותיר כשהוא
מסתלק מאחריות ממלאים הרשות הפלסטינית והתושבים עצמם וזאת תחת המגבלות הקשות שהצבא מטיל
על חופש התנועה והפעולה שלהם וכן ארגוני סיוע שונים ובראש ובראשונה אונר"א, הארגון המטפל
בפליטים מן העבר כמו גם בטיפוסים חדשים של פליטים שישראל מייצרת בהווה.
האסון מתקיים במרחב הפומבי בשתי תצורות: חזיון ראווה של התחוללותו הרגעית ונוכחות מתמשכת
של תוצאותיו, שרוב הזמן אין בכוחם של הנתינים לסלקה בכוחות עצמם. שני מופעים אלה תורמים לקיבוע
יחסי הכוח בין הכובש לנכבש כיחסי כפיפות ולצמצום אפשרויותיהם של הפלסטינים לנהל את תצורות
החיים במרחב הפומבי שלהם. הריבון המושך בחוטי האסון נוכח בזירה ונעלם ממנה לסירוגין. הוא נוהג
כמי שסומך על האסון ועל הדחיפויות שהוא מייצר שיהיה בכוחם למגנט את הנתינים בהיעדרו, לנהל
ולפקח על תנועתם, לקרקע אותם לדאגה לצרכיהם ולשתק את יכולתם לפעול. ההתקהלות סביב האסון
שמנחית הכובש הפכה איפוא להיות הצורה המותרת והנפוצה ביותר של התגודדות פומבית בשטחים סביב
"דימוי" או "מחזה". הטקסטורות של ההרס הפזורות בכל מתפקדות כמו כיכרות ציבוריות. הכובש מניח,
בטיפשות טיפוסית של כובש, שבכוחו גם לקבוע כיצד יתבוננו הצופים בחזיון האימה שהוא חולל ואיזה
מסר ולקח יופקו ממנו בכיכר הציבורית, וגם "לצרוב בתודעה" את הלקח הזה: “העברנו מסר חד משמעי
לאוכלוסייה, שעיקרו שכל מי שעוסק בטרור, הוא ובני משפחה מקרבה ראשונה ישלמו מחיר כבד".
ההרס מחייב דאגה מיידית לאמצעים ולדרכים לספק את צרכיהם הבסיסיים והמיידים של הנפגעים.
אולם נוכחותו המופגנת והמתמשכת של ההרס במרחב, שאינה מסולקת לפעמים במשך חודשים, ולפעמים
במשך שנים, מייצרת "עולם" במובן שארדנט העניקה למושג. תצורותיו הן הסביבה היציבה והקבועה
שאותה התושבים מכירים ושבתוכה הם שוכנים. כשמרבית התנאים המאפשרים את קיומה של פוליס
נמנעים מן התושבים האלה, כשאתר האסון, שממנו הריבון נסוג ואותו הוא מפקיר הוא הסביבה היחידה
כמעט שבה בדרך כלל הריבון אינו אוסר על ההתגודדות הפומבית שלהם, הופך אתר האסון למרחב
פוליטי שמתקיימים בו שלושה תחומי מעש פוליטיים שבמצבים אחרים נשללים מהם באופן חלקי או
מלא. 4 סביב אתר האסון הפלסטינים והפלסטיניות נועדים יחד ומטפלים ודואגים לצרכיהם, מנהלים את
ענייניהם באופן מקצועי ומחזירים לעצמם, גם אם לזמן קצוב, את המרחב הציבורי כמרחב של חירות.
מן התצלומים של אתרי האסון אפשר לראות שההתקהלות מתקיימת בכמה מישורים והיא אינה מגויסת
כל כולה רק לצרכים הדחופים של הישרדות והגשת סיוע לנפגעים. כל מוקד אסון הופך לכיכר ציבורית
שבה הפלסטינים מתוועדים יחדיו סביב מושא משותף הנתון למבטם ושאת גבולותיו הם קובעים בעת
המפגש. כך, למשל, בעמידתם על סף המכתש העצום שנפער תחת ביתו של סמי אל–שעאר יש יותר
ממבט של השתאות בעוצמת ההרס. הם יוצרים במבטם, ובדיון שהם מקיימים כשהם עומדים שם, קשר בין
מקום האסון ליתר חלקי העיר. פניהם חתומות ומרוחקות. לפעמים מהול בהם בוז כלפי מי שכפה עליהם
לפעול בתוך מרחב ציבורי שהאסון הוא תצורת היסוד שלו. בסבלנות אין קץ של מי שמכירים במוגבלות
התערבותו של הכובש ויודעים שלעולם לא יוכל לחסל לגמרי את המרחב הציבורי שלהם ולשלול מהם
את הזכות הפוליטית היסודית להשתתף בו, הם מתבוננים במופעי האסון ומתכחשים ליומרת מחולליו
להפיק ממנו מסר חד–משמעי. הם עומדים משתאים לנוכח עוצמתו של כוח ההרס האנושי אבל גם למראה
האיוולת שבהתנהגות הכובשים המשקיעים מאמצים ואמצעים כה רבים בפרקטיקות של חסימה והפרדה
שנועדו בין היתר לתחום את האסון לצד אחד של המרחב, כדי שהם, הכובשים, יוכלו לתפוס את עצמם
כמצויים מחוץ למרחב האסון, מופרדים ממנו, מוגנים ומחוסנים מפניו.
ההתבוננות של הפלסטינים במעשי ההרס, חורגת מהדחיפות שהאסון מייצר ומשרטטת פרספקטיבה
רחבה יותר. מבעד לפרספקטיבה הזאת ניתן לראות שהאסון אינו רק אירוע נקודתי בזמן אלא צורת שליטה
מתמשכת, וככל שהכובש הורס יותר את המרחב וחורץ אותו באסונות, חסימות והפרדות, כך מעמיקה
בו אחיזתו ונעשית קשה יותר להתרה. הנכבשים הנדונים להתבונן באסונם מתבוננים מבעד לאסונם גם
בכובשים המתבוננים באסון מרחוק ומתכחשים לתפקיד האקטיבי שהם ממלאים בייצורו. מבעד לאסון,
הנכבשים מכירים במופרכות היומרה של הכובשים לשלוט בגבולות האסון ולהכחיש את האופן שבו הוא
נוגע גם בהם, אוחז בהם חרף מאמציהם להיבדל ממנו.
סדרות תצלומים אלה מאפשרות להתחקות אחר הדקדוק הפנימי של "מעשי הריבון" ) )Faits du Prince
האחראים לתנאי המרחב הלא–אנושי בשטחים. הן מבטאות התעקשות להתבונן במרחב הפלסטיני יחד
עם הפלסטיניות והפלסטינים שהמרחב המבותר והחסום הזה נכפה עליהם, ובתוך כך לפרום את אשליית
ההיפרדות הגמורה שהיא חוק היסוד של הכובש. אשליה זו ממלאת תפקיד מכריע בקלות שבה ניתן
לעולל לנתינים הפלסטינים עוולות שאזרחים ישראלים לא היו מוכנים לסבול בשום אופן אילו כוונו
כלפיהם. ההפרדה המוצקה היחידה שכן מתקיימת היא בין מה שאפשר לסבול ואף להצדיק לבין הבלתי
נסבל והבלתי ניתן להצדקה. בחסות אשליית ההפרדה הפיסית, מגביה משטר הכיבוש בכל פעם את סף
הבלתי נסבל ואת חומת ההפרדה שבין שני משטרי ההצדקה. שלטון הכיבוש מפעיל כוח רב כדי לבלום
את התפשטות ההרס ותחימתו ל"צד אחד" והנוף המוצג כאן אכן נותר רוב הזמן נחלתם של הנכבשים.
אולם הריבון נדרש להפעיל כוח לא רק על הנכבשים אלא גם על אזרחיותיו ואזרחיו כדי לגרום לכך
שהמראות הבלתי נסבלים של ההרס יתפסו כנסבלים מעצם העובדה שהם נותרו תחומים לצד האחד,
ועצם ההשתתפות בהרס, שהייתה נתפסת כפשע נורא אילו התרחשה בצד האחר, נחשבת לחובה מכובדת.
אולם כאן מתגלה חולשתו המבנית של שלטון הכיבוש, נקודת עיוורונו. המאמצים שהוא משקיע בהרס
המרחב הפלסטיני ובחיסול המרחב הציבורי של הפלסטינים הם בעלי אופי וויראלי. הספירה הציבורית
הפגומה שהאסון המתמשך ששלטון הכיבוש מנחית על הלא–אזרחים הפלסטינים מחלחלת גם לצד השני,
הישראלי. בצד הפלסטיני שניזוק ישירות מן האסון, הספירה הציבורית מוגבלת על ידי אופן השליטה בה
והאסון הניחת עליה בעקביות, ואילו בצד הישראלי שמחולל את האסון ומנהל אותו היא מוגבלת על ידי
המחיקה של האסון, הכחשתו, הסוואתו וגיוס האזרחים לקחת חלק בייצורו ובהצדקתו.
תודה ללירון מור, מיכאל מנקין, איתמר מן ודניאל מן על עזרתם בתחקיר.
1 ג'ף הלפר, העומד בראש הוועד נגד הריסת בתים, משווה את ההשתלטות הישראלית על המרחב הפלסטיני למשחק ה– Go שבו העיקר אינו נצחון על
היריב כי אם סגירת אפשרויות התנועה שלו ( .Jeff Halper, “Matrix of Control,” Middle East Report 216, (Fall 2000
2 על פרקטיקות שונות של התנגדות מרחבית הצבעתי בתערוכה “מעשה מדינה: 1967 — 2007 " )גלריה מינשר, תל אביב, 2007 (, שאחד הצירים המרכזיים
שלאורכם היא נבנתה היה זה של ההתנגדות.
3 ראו אתר הועד הישראלי נגד הריסת בתים, http://www.icahd.org/eng/projects.asp?menu=3&submenu=12 . הוועד, בשיתוף עם התושבים
הפלסטינים ומתנדבים מכל העולם פועל לבנייה מחדש של חלק מן הבתים שנהרסו. על ההיסטוריה של הריסת הבתים דו"ח של באדיל מ– 18.5.2004
.http://electronicintifada.net/v2/article2700.shtml
4 אני נשענת כאן על דיון שערכתי בפוליטי כמתקיים בשלושה תחומי מעש )ולא רק באחד כפי שטוענת ארנדט( במסגרת הרצאה בסדנה השניה לתרבות
חזותית, התוכנית לפרשנות, אוניברסיטת בר אילן, מאי 2008 .
חמשת סדרות התצלומים המוצגות כאן - כמעין חמש טענות חזותיות ) visual claims ( - עוסקות בשניים
מתוך שלושת אופני ההתערבות של הריבון במרחב - ניהול התנועה והרס.
שתי הסדרות הראשונות - "טיפוסים של הרס" ו"טקסטורות של הרס" - מנסות לאפיין את ההרס
בלי להניח או לקבל את המיון שמציע השלטון. בשפה הצבאית והמשפטית של שלטון הכיבוש נהוג
להבחין בין מקרים שונים של הרס על פי מגוון הצידוקים שהצבא מספק להרס שהוא מחולל - בניה לא
חוקית, בתים של חשודים בטרור או צרכים מבצעיים. ההצגה זה לצד זה של תצלום של חורבה קונקרטית
וסכימה ארכיטקטונית המציגה את הטיפוס אליו היא משתייכת, היא חלק מן המאמץ לפרק את הקטגוריה
שהפכה כללית מדי ומופשטת מדי - "הריסת בתים", ולהציע במקומה טיפולוגיה ראשונית של מעשי
הריבון בשטחים. המיון של הטיפוסים המוצגים כאן מבוסס על זיקה בין סוג פעולת ההרס שנינקטה לבין
החותם הארכיטקטוני שהיא מותירה במרחב. מיון ראשוני זה מאפשר להסית את המבט מהנכבש כסיבה או
הצדקה להרס אל השפה של הכובש שהפך את ההרס לארגז כלים משוכלל וזמין. מיון זה מאפשר לראות
כיצד צורות שונות של הרס שנוסו באופן נקודתי ויכולות היו להיתפס ברגע נתון כבלתי נסבלות, נהפכו
עם הזמן למכשיר קיים ומובן מאליו שכל שנדרש כעת מבחינת אלה המשתמשים בו הוא לייעל את אופן
פעולתו ולהכשיר את החיילים המפעילים אותו.
שתי הסדרות הבאות - "טיפוסים של חסימה" ו"ארכיטקטורה של הפרדה" - מתמקדות בפרוצדורות
שבאמצעותן שלטון הכיבוש מייצר למעשה מרחב של דיסאוריינטציה, שהקריאוּת והמובנוּת שלו נפגמו
לחלוטין. רוב הפרוצדורות האלה, אם לא כולן, מאטות את תנועת הפלסטינים במרחב, עד לכדי הקפאתה
הגמורה, והן מאפשרות לפלסטינים אך ורק תנועה מדודה בתוך רכיבים “ארכיטקטוניים" כמו קוביות
בטון, חלקי קירות, גדרות תיל, חסמי פלסטיק ועוד, המשרטטים קרטוגרפיה חדשה. הסדרה השלישית
המתמקדת בחסימה מראה כיצד הקרוב, המצוי במרחק ראייה והיה תמיד בהישג יד, הופך לבלתי מושג עבור
הפלסטיני. התחביר הארכיטקטוני של נקודות החסימה השונות מבטא את האפקט הזה בצורה מובהקת,
אך הוא ניכר גם במקומות שבהם פלסטינים נותרים על סף ביתם אבל הם מנועים מלהיכנס אליהם, אם
מפני שהבתים נחסמו פיסית או מפני שהפכו לעמדות צבאיות. הסדרה הרביעית המציגה ארכיטקטורה
של ההפרדה מדגישה את ההתוויה המרחבית של ההפרדה בין יהודים לפלסטינים. בנוסף לחלוקה המפלה
המקצה לישראלים מרחב ובו חופש תנועה יחסי ולפלסטינים מרחב מבותר וחסום, ההפרדה מארגנת מחדש
את שדה הראייה, שכבר אינו יכול להיות שדה ראייה משותף. בשדה הראיה המפוצל הזה מבטיהם של
ישראלים ושל פלסטינים אינם אמורים להיפגש עוד.
הסדרה החמישית "ארכיטקטורה של פחד / השפה של ההכפפה" - ממקדת את המבט בנקודות חסימה
שונות ומציגה את השפה המרחבית והעיצובית שבה נוקט שלטון הכיבוש כדי לנהל את תנועת הפלסטינים
במרחב. היא מדגימה כיצד מבטיח שלטון הכיבוש שבנוסף על ההאטה בתנועתם הפלסטינים לא יצטברו
לגוש אדם אלא ימשיכו לנוע או לעמוד בטור. כשהם נשרכים כך בזה אחר זה בתור ניתן לשלוט טוב יותר
בתנועתו של כל אחד מהם ובנקודת הבידוק לפקח על כל יחיד ויחיד בנפרד. התצלומים מספקים מידע
רב הקשור לזמן ולמרחב, לטכנולוגיה ולתנועה, לדמוגרפיה ולניהול, לטופוגרפיה ולשליטה. אייקונים
של הרכיבים הזמניים של הארכיטקטורה שהתפשטה במרחב מלווים, כמו מקרא של מפה, את הסדרה הזו
ואת זו שעוסקת בארכיטקטורה של חסימה. האייקונים מציגים את רפרטואר הרכיבים הזמניים והניידים
המשמשים את מיופי הכוח הזוטרים של הריבון. רכיבים אלה יוצרים ערכה שאותה ניתן לפרוס תוך זמן
קצר מאוד בכל נקודה במרחב ולשנות, להגביל ולחסום את תנועתם של בני אדם, סחורות וכלי רכב.
רכיבים אלה שהפכו מוכרים כל כך, מוטבעים בגופם של ישראלים יהודים כאביזרים מגוננים בה בעת
שהם מטביעים בגופם של הפלסטינים את היותם מוכפפים. הסדרות מראות את הפגיעה הכפולה של שלטון
הכיבוש הן במרחב הציבורי הפלסטיני והן במרחב הפרטי. המרחב הפומבי מנוהל ונשלט על ידי נוכחותו
הצבאית המוחצנת של הכוח השלטוני ואפשרויות הפעולה האזרחיות של התושבים בו מצומצמות לגמרי,
והמרחב הפרטי חדיר, שברירי ומנוקב ויושביו מועדים בכל עת להיהפך לחסרי בית ולמי שאינם יכולים
לחלום על יותר מאשר מילוי צרכיהם הקיומיים. הריבון מפגין את כוחו ועוצמתו על ידי כך שהוא הורס
בפומבי את גבולותיו של הבית הפלסטיני ופורץ את האינטימיות שלו. מה שהיה פְּנים שרק קרובים ובני
משפחה היו רשאים להתוודע אליו ולהביט בו, מתגלה באחת מבעד להריסות, לתקרות שקרסו, לחפצים
שנמחצו ולקרעים שהתעופפו. הפְּנים הפרטי מושלך אל החוץ הפומבי, והמרחב הפומבי מנוהל באופן
ריכוזי כאילו היה בבעלותו של השלטון המרוקן אותו כך מן המאפיינים הפוליטיים שלו.
ארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות / The (In)Human Spatial Condition
ארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות / The (In)Human Spatial Condition
ארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות / The (In)Human Spatial Condition
ארכיטקטורה של הרס, פחד וכפיפות / The (In)Human Spatial Condition