התערוכה מציגה חלק מהצילומים שרון עמיר מצלם כבר למעלה מעשר שנים בג'סר א-זרקא, הכפר הפלסטיני היחיד שנותר ברצועת החוף אחרי הנכבה.

פתיחה: יום רביעי 23/1/2013, בשעה 19:30. נעילה ב-30/3/2013.
המעבדה למחקר חזותי של זוכרות ברחוב יצחק שדה 34, קומה 4, חדר 400.
התערוכה פתוחה בימים ראשון עד חמישי בשעות 10:00 - 15:00. להתקשר לוודא: 03-6953155. 



רון עמיר משוחח עם איתן ברונשטיין אפריסיו על עבודתו ועל התערוכה:

רון:
את ג'סר א-זרקא הכרתי ב-1996 כשעבדתי במעגן מיכאל והייתי מטייל להנאתי בסביבה, על חוף הים. באחת השוטטויות הגעתי למעגן הדייג בג'סר ומשהו שם הקסים ומאד סקרן אותי. בהמשך הייתי מגיע לתוך הכפר, אולי לאכול פלאפל. כשהתחלתי בשנת 2000 ללמוד צילום במדרשה היה איזשהו רגע בו התחלתי לצלם שם. באופן טבעי עבורי סדרת הצילומים הראשונה ב-2002 הייתה על חוף הים שהוא חוף רחצה רגיל, אוניברסאלי, לא יוצא דופן. ביקשתי ממשפחות שיסתדרו כרצונם לצילום משפחתי. עוד לא הכרתי אותם אבל הבטחתי שאדפיס את הצילומים ואתן להם, וכך היה. 
כשנכנסתי לכפר לחפש את המשפחות המצולמות ולתת להם את הצילום, מצאתי את עצמי בסמטאות, בלב הכפר. כשנשאלתי מה אני מחפש שם, עניתי שאת האנשים המצולמים כדי להביא להם תצלום. ככה עברתי מצילום משפחות על חוף הים לצילום משפחות בבתיהם. במשך שנה וחצי צילמתי ארבע משפחות בג'סר, פעם או פעמיים בשבוע, ומזה הורכב פרויקט הגמר שלי. הצילום הזה היה הרבה יותר פרטי ולפעמים אינטימי ונעשה במצלמה מקצועית עם תאורות, דבר שיצר מיני סטודיו בתוך הבית.
הצילומים הללו היו לעיתים ביוזמה שלי ולעיתים יוזמה שלהם. למשל נעים ואבתיסאר פנו אלי וביקשו שאשחזר עבורם תצלומי זוג לפני חתונה. הם עשו חתונה צנועה ולכן לא היו להם תצלומים ממנה. סיבה נוספת להעדר תצלומי זוג היא שבאוכלוסיה מוסלמית דתית אין יחד לפני החתונה, אין צילומי זוג.
אחרי שסיימתי את פרויקט הגמר המשכתי לשוב לג'סר ושאלתי את עצמי אם זה בגלל שקל ומוכר לי או שיש לי עדיין באמת מה לחפש שם. ואז הבנתי שהפרויקט הוא רק בתחילתו כי הקשר והמחויבות למקום אחד מייצרים משהו בתוך הצילום, במבט של המצולמים. הרגשתי שפרויקט עם אוכלוסיה צריך להיות איטי, ארוך טווח ומצטבר. זה הביא אותי למעורבות עמוקה יותר ביישוב, כולל ארבע שנים של הוראת צילום עם כיתות י' בביה"ס המקומי.

איתן:
זוכרות הוקמה בזמן בו התחלת לצלם בג'סר ואני זוכר פגישות עם פלסטינים בארץ על הרעיון של הצבת שלטים לציון הכפרים הפלסטינים ההרוסים. נתקלנו לעיתים בחשדנות לא מעטה, אני מניח שהיא תוצאה של אירועי אוקטובר 2000 והאלימות הקשה מצד ישראל כלפי אזרחיה הערבים. האם גם אתה נתקלת בחשדנות דומה? כיהודי שמסתובב עם מצלמה בכפר ערבי זה עלול להיות לא פשוט לעיתים. 

רון:
בהחלט כן. אני לא זוכר את זה ביחס לאירועי אוקטובר 2000 אבל במציאות שאנחנו חיים בה יש הרבה סיבות לערבים בישראל לחשוד. צילום הוא מדיום כוחני ומאיים ותמיד מעלה חשד. יש רגע מאד עדין ביצירת הקשר, באינטראקציה וזה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי כי הצילום נובע מתוך קשר עם האנשים ויש רגעים בהם הקשר עצמו מעניין יותר מהצילומים שהם התוצר הסופי. הביקורים הראשונים בכפר העלו אצל תושבים חשד ולפעמים פנו אלי, לעיתים הסתפקו במבט. פעם נסעתי בסמטה בלילה ומישהו נתן מכה קטנה על האוטו שלי. עצרתי את האוטו ופתחתי בשיחה עם האיש ושאלתי אם הוא רוצה משהו. הוא לא אמר הרבה אבל המבט שלו שידר חשדנות, לי זה גרם להוציא את הצילומים שהיו לי מהביקור האחרון בכפר ולהראות לו. ואז משהו התהפך. הוא ביקש שאבוא אליו הביתה לצלמו. המתח הזה, הרגע העדין והשברירי שמתקיים במפגש הראשוני מאוד מעניין אותי.
תמיד עולה השאלה האתית שבצילום של ה"אחר", בעצם הפעולה, ביחסי הכוחות ביני למצולמים ולאן הצילום הזה ממשיך... לגלריה, למוזיאון, חזרה אל המצולמים? אלו שאלות מורכבות שאני עוסק בהן ומוכן גם להתחכך בהן. אני מרגיש שהאופן בו אני עובד, בפרויקטים ארוכי טווח, איטיים, עם אפקט מצטבר וקשר עם הקהילה אולי עונים על השאלות.

איתן:
האם היו רגעים של כישלונות באינטראקציות הללו? אתה מדבר על הרגע הזה שיש בו מתח ואולי אפילו פיתוי, בוודאי מצדך שיש לך אינטרס ברור. האם היו רגעים שבהם קיבלת דחיה?

רון:
היו הרבה פעמים. למשל בפרויקט מסוים צילמתי מגגות של בתים בג'סר א-זרקא. ניסיתי להפוך את המבט הרגיל שאנחנו מכירים כשאנחנו נוסעים על כביש החוף,ומביטים על הכפר מבחוץ פנימה, ולצלם מתוכו החוצה. בפרויקט הזה יצרתי קשר עם בעלי הבתים שמגגותיהם צילמתי ולעומת זאת את המצולמים לא הכרתי והם לא ידעו שמצלמים אותם. כאשר פניתי וביקשתי לעלות על גג הבית עם הציוד לעיתים נעניתי ב"לא תודה". היו גם ששאלו "מה תעשה עם כל הצילומים האלה? ולמה מהגג שלנו?" לעיתים בנימת השאלה הרגשתי סוג של האשמה או התרסה "מה אתה נטפל אלינו?" 

איתן:
מה עומד מאחורי הבחירה של התצלומים בתערוכה הנוכחית?

רון:
מה שמעניין אותי בתערוכה כאן היא הבחירה של דימויים שהמוטיבציה, המקור ואופן ההיווצרות שלהם הוא כזה שלא תוכנן מלכתחילה להיות תלויים בגלריה או במוזיאון והכתובת שלהם היא למצולמים עצמם. בד"כ הם דימויים שנעשים על הדרך באמצעות מצלמה דיגיטלית שזרוקה באוטו וברוב המקרים הם ביוזמה של המצולמים שמבקשים ממני לצלמם. למשל אחד שמבקש ממני לבוא לביתו לצלמו עם הסוס שלו, או אחר עם רשת דייג שניזוקה והסתבכה באדמה אחרי חיפוש משטרתי והא ביקש ממני לצלם אותו עם הרשת כסוג של צילום שמאות להערכת נזק. במקרה אחר חבורת צעירים שנפגשים בסופ"ש ומבקשים להצטלם. הדימויים האלה מנכיחים את הקשר שלי עם הקהילה בתוך פרויקט ארוך טווח, בהיכרות שהולכת ונבנית ביני לבין המצולמים. הם כבר מכירים אותי, יודעים שאני שם, ומתחילים "להשתמש בי". בחרתי כ-100 תצלומים שמודפסים במידה של 21 X 15 ס"מ ומוצבים על קיר אחד. חלקם פורטרטים, אחרים בתוך הבתים, אחרים קורים ברחוב ואחרים באירועים כמו חגים וחתונות. ההיגיון שמנחה אותי הוא צורני ולא נרטיבי, ליצור קומפוזיציה שתעזור לצופה להתבונן על המבנה שנוצר על הקיר ועם זאת לבחון את הדימויים גם כאירועים בודדים.
בקיר מולם ניצב דימוי בודד שמבחינות רבות הוא ההיפוך או האנטיתזה שלהם. זה צילום בו נראה חאלד ג'רבאן בבית שלו ב-2008. הצילום נקרא "על שפת ים כינרת" והוא בגודל של 160 X 130 ס"מ, מצולם בפורמט גדול, עם מצלמה טכנית והרבה תאורה. צילום מאד מוקפד שנבנה במשך שעות רבות. הוא שונה לחלוטין מהצילומים שמולו באופן הצילום, במוטיבציה וביעוד שלו.

איתן:
הכרת את חאלד לפני כן?

רון:
סיפרו לי על הבית של חאלד וכשצילמתי אותו כבר הכרנו לפחות שלוש שנים. בתצלום נראה הסלון של חאלד שמאד מתעניין בתרבויות, במוזיקה, בחפצים שהוא אוסף במשך שנים. בתקופות מסוימות הוא תופר בבית את הרשתות שאיתם הוא דג, גם אם זה כבר לא ממש כפרנסה עיקרית. מצד אחד הצילום מבוים ומוקפד ומצד שני הוא נשען על ערכים תיעודיים, זאת אומרת ככה החלל נראה וכך חאלד יושב ותופר את הרשתות. בשם "על שפת ים כינרת" יש התייחסות אירונית לשיר הזה. השם מתייחס לרשתות הדייג ובנוסף, בעומק הצילום הזה, נמצא ציור של רובין בדרך לטבריה שממשיך את הפרספקטיבה של החלל. הציור של רובין הודפס כפוסטר לתערוכה שהיתה בשנות התשעים במוזיאון ישראל ונקראה על שפת ים כינרת. בבחירת הצילום הבודד שניצב מול ריבוי הדימויים רציתי להיזהר מאפשרות של סימבוליקה או מטאפורה ישירה אל הכפר. בצילום הזה יש את כל המרכיבים של ג'סר. מהמצולם, הבית שלו, רשתות הדייג, אזכורים לאסלאם וחפצים נוספים. עם זאת, אין לו מאפיין של זמן ומקום.

9/1/2013 

רון עמיר מצלם בג'סר א-זרקא / Ron Amir take photos at Jisr az-Zarqa

רון עמיר מצלם בג'סר א-זרקא / Ron Amir take photos at Jisr az-Zarqa

רון עמיר מצלם בג'סר א-זרקא / Ron Amir take photos at Jisr az-Zarqa

ערב הפתיחה על שפת ים / Opening event On Sea Shore