המיצב "הסגה" מקפל בתוכו את האלמנטים הצורניים והתימטיים השונים המאפיינים את עבודתו של האמן מחמוד קייס בשנים האחרונות. המיצב מכיל אלמנטים פסוודו פונקציונלים הקשורים במושג הבית ככלל, ובסלון הבית בפרט – בהם כורסא, ארונית ספרים, שולחן, ועוד – הנוכחים כשברים של מה שהיה פעם, או יכול היה להיות, בית.

הרס הבתים והחיים שנחשפו לעיני כל במלחמה האחרונה הקיץ בעזה שימשו כנקודת מוצא למיצב. התצורה הארכיטקטונית המזעזעת שהעניק הכוח השלטוני הישראלי לבתיהם של תושבים פלסטינים בעזה, אלה שאינם נחשבים על ידו כאזרחים, ומכאן מובן מאליו שהם ייאבדו את בתיהם, קורמת עור וגידים במיצב, דרך בריאה מחדש של המרחב הריק הנוצר כאשר הכל נלקח מבני אדם ואנו מתייצבים אל מול הלא כלום, מול המקום שהיה בו משהו קודם לכן. במובן הזה, המיצב מאפשר לחשוב על הבית ואת הבית, את התנועה פנימה והחוצה, בתור הזירה בה הבית נחשף לעיני כל בניגוד לרצון יושביו, באופן שבו החוץ חודר אל הפנים, מרוקן ומוחק באלימות את האינטימיות שלו.

השימוש של קייס בבטון, החומר הגולמי, הקר, הגס והחשוף שאינו מסתיר דבר, החומר המזוהה ביותר עם הארכיטקטורה הברוטליסטית שאומצה והולאמה על ידי הארכיטקטים הישראלים בעשורים הראשונים לקום המדינה, מאזכר גם את האופן שבו הבטון תפקד ככלי שרת של פעולת הרס במסווה של פעולת בניה שטובענה כדרך להשגת המטרה הגלויה של בנין הארץ על חורבותיה של החברה הערבית ובכך סייע להשלים את תהליך ניכוס המרחב הערבי בארץ וייהודו.

משמעות המושג "הסגה", השם שנבחר לתערוכה, היא פלישה של אדם אל מקום שאינו שלו. במובן זה, התערוכה קוראת תיגר על הפרקטיקות הממשמעות של המדינה, שבכוחן היה לשכן את תושביה היהודים ב-1948 בבתיהם של פלסטינים שהוגדרו על פי חוק כ"נטושים". בכך, העבודה, לאותו הרף עין של קיום במקום ההצגה הספציפי, מאפשרת לדמיין את הפוטנציאל שהוחרב תוך השתחררות מהתפיסה שרואה במצב הפוליטי הקיים כעובדה מוגמרת.

 

התערוכה הוצגה בבית ברחוב רזיאל 3 ביפו והינה חלק מהפרויקט "בתים מעבר למקף" שהתקיים ביפו-יאפא בין ה-14  ל-16 במאי.

אוצרת: דבי פרבר