התערוכה של האמנית מנאר זועבי מורכבת משתי עבודות וידיאו פרפורמטיביות. העבודה הראשונה אילמת, מתעדת את זועבי והאמן עדו בראל (המנחה של האמנית בלימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה), עולים ויורדים, שוב ושוב, במעלית שקופה. העבודה השנייה מדברת, ממלאת את הדממה בסאונד, אף הוא רפטטיבי, סאונד המנכיח את השפה הערבית הנעדרת באורח קבע מהמרחב הישראלי, דרך מעין שיעור לימוד שפה של המנחֶה. המצלמה נעה בחללי המבנה המרוקן מאדם של הפקולטה לאמנות באוניברסיטה ושבה אל המעלית. כעת שתי הדמויות נעלמו, ורק לעיתים מהבהבת דמות רפאים, השתקפות של האמנית בזכוכית. הסאונד מהעבודה מהדהד לא רק בתוך חלל הבית בו שתי העבודות מוצגות, אלא גם מופנה החוצה אל הרחוב היפואי ממנו השפה הערבית כבר מזמן נמחקה ובכך מחולל בו טרנספורמציה, בהשיבו את השפה אל המרחב.

הצגת העבודה בחלל בית ממנו נעקרה משפחה פלסטינית ב-1948, מייצרת מרחב הטרוטופי, מרחב המזכיר את פלסטין שהייתה ואיננה, את בעלי הבית הפלסטינים שבמחי יד הפכו בִּן לילה לפליטים, מרחב אמיתי שקיים אבל אינו קיים, כזה שכולל בתוכו בעת ובעונה אחת גם את המימד האוטופי של הזיכרון וגם את מה שמנוגד לו. במובן הזה, העבודה מעלה על הדעת את רוח הרפאים העולה מן ההיסטוריה, רוח הנמצאת בכל אבן, בכל פינת רחוב, ו"מאיימת" בשיבה ליפו שהייתה פעם יאפא. ניקולס מירזוף מגדיר את רוח הרפאים ככזו שמתקיימת באיזורים הסיפיים של התרבות, כמסמנת אוכלוסיות מודרות בחברה שנותרות שקופות, לכאורה בתחום הבלתי נראה, אך אלו יכולות להפוך לנראות אם נבודד את המופע של רוח הרפאים, ונבקש להבין מדוע ואיך הפכו לכאלה. עבודתה של זועבי מאפשרת לנו הפעלת סוג אחר של ראייה ושמע,  המתירים לנו לדמיין את מה שנמחק ולבודד את "רוח הרפאים" של המקום, כמבט על אובדן העבר שהוא גם מבט להווה.

התערוכה הוצגה בבית ברחוב דאנטה 17 ביפו והינה חלק מהפרויקט "בתים מעבר למקף" שהתקיים ביפו-יאפא בין ה-14 ל-16 במאי.